הידיעה הבאה זכתה, בקושי, לאזכור שולי באתרים החרדיים, אבל היא נושאת בחובה לא מעט שאלות יסוד במשולש החשוב שבין חרדים, פוליטיקה והון: מיליארדר יהודי בשם יואל לנדא, השייך לחסידות סאטמר הקיצונית, הגיש לאדמו"ר מגור הצעה שלפיה יעברו מוסדותיו למודל הסאטמרי. המשמעות: הגבירים יממנו את מוסדות החינוך של גור, ואלו "ישתחררו מהפטרנליזם הציוני".
"הגיע היום הגדול הזה שקהילה קדושה לא יהיו יותר נצרכים כעניים בפתח אצל המדינה", אומר לנדא, ומשוכנע כי "זה ירחיב להם את צינורות השפע בהרחבה גדולה מאוד". על פי הפרסום באתר "בחדרי חרדים", לנדא, שהעמיד את מטוסו הפרטי לרשות האדמו"ר, הגיש לרב את מכתב הצעתו רגע לפני המראתו בחזרה מניו ג'רזי לארץ, וזה עיין בכובד ראש במכתב במהלך הטיסה.
הדיווח, כמו המפגש הישיר עם האדמו"ר הנערץ – פטרונו של מנהיג אגודת ישראל יצחק גולדקנופף ושל בערך מאה אלף בני אדם נוספים, יצרו אולי חלומות ורודים ואנטי-ציוניים בלילותיהם של הגביר ואנשיו בחסידות סאטמר, אלא שמותר אולי לגלות להם: אין כל סיכוי שהרבי הפיקח מגור ישקול, ולו לשעה קלה, את הצעתו המופרכת של ה"סאטמארער". למה? כי מנהיג חסידות גור, כמו גדולי דור חרדים אחרים לאורך ההיסטוריה של המדינה הציונית, מבין היטב שללא המדינה, מוסדותיה, תקציביה והכרתה בו – גורל קהילתו עלול להיות כמו זה של "העדה החרדית" בירושלים; עלוב, מתכלה וחסר כל השפעה, הן ברחוב החילוני והן בזה החרדי.
אין עתיד ללא ציבור ושלטון
שני האלמנטים החשובים שמניעים את גלגליה של תנועה או אפילו מהפכה פוליטית הם קהל ואחיזה בשלטון. גם אם מבחינה חלקית. באקסיומה הזו נעוץ ההבדל בין העדה החרדית או הפלג הירושלמי, הלא-באמת חשובים, לחרדיוּת המיינסטרימית – האשכנזית והספרדית. האחרונה, שהתלכדה סביב מנהיגים גדולים כמו הרב אלעזר שך והרב עובדיה יוסף, תורגמה לכוח פוליטי משמעותי, שהיה ללשון מאזניים בממשלות ישראל. הממשלות, מצידן, הכירו בכוח החרדי, ומשם בתנועה מעגלית – ההכרה הביאה לצבירת הון פוליטי, תרבותי ודתי.
האקסיומה הזו מובילה לתובנה נוספת. להבדיל מ"העדה" ו"הפלג", החרדיות המיינסטרימית הבינה בחוכמה כי הממסד תמיד חזק יותר. כל עוד לא מנסים לבצע הפיכה צבאית, לא ניתן לנצח את השלטון. הוא חזק יותר, עם סבלנות ארוכה יותר, ובעיקר עם אין-סוף משאבים וזמן. אם רק ירצה יהפוך את חייהם של המפגינים ללא רישיון לבלתי-נסבלים. מאידך, אם רק יחפוץ בכך, הוא יאפשר להם להתבטא. אנשי העדה החרדית, למשל, מכירים זאת היטב מניסיונותיהם להפגין מול חניון קרתא או הקמת מתחם סינמה סיטי בבירה. זה היה השלב שבו הם בחרו לזלוג מההתאספות המתישה אך המוכרת בכיכר השבת שלהם, אל הרחובות החילוניים – והממסד גילה מולם אפס סובלנות.
מועצת חכמי התורה החליטה: ש"ס מתפטרת מהממשלה
(צילום: ליאור שרון)
מנהיגי הציבור החרדי שהוזכרו, הרב עובדיה יוסף והרב אלעזר שך, פעלו באופן עקבי בדיוק להפך. כשאריה דרעי, אז האיש הכול-יכול בש"ס, שכונה גם "המנכ"ל של המדינה", עמד בפני כניסה לכלא בשנת 1999 – הרב עובדיה יוסף לא היסס לקבל החלטה לא פופולרית בעליל, בדמות הדחתו של האיש החזק ומינויו של אלי ישי האפור וחסר הברק. הוא ידע: לא ניתן ולא נכון להילחם באורח החיים הנורמטיבי ובסדר הציבורי שמכתיב השלטון הנוכחי, ומשזה החליט שדרעי הוא עבריין מורשע – אין לרחוב הש"סי כל סיכוי.
גם החזון איש – הרב אברהם ישעיהו קרליץ, ובהמשך הרב שך, פעלו באורח זהה מול תפיסת העולם של חסידות סאטמר. מול ההתכחשות למפעל הציוני והסירוב המוחלט לייצר איתו כל שיתוף פעולה, הם עודדו רבנים להשתלב במערכת הלאומית של הרבנות הראשית, קיבלו את "היכל שלמה" והציבו שם את רבניהם הבכירים. לנוכח מדינת ישראל, הישות הציונית הנשענת על חילוניות רדיקלית ואנטי-גלותיות שהיא בעייתית ללא ספק גם בעיניהם – הם בחרו לשתף פעולה, ולשבת יחד בחדר עגול אחד שבו כולם מקבלים החלטות הנוגעות לעתידה של המדינה.
האקסיומה הזו עומדת גם בבסיס הסדר החברתי החרדי אחרי השואה ובקום המדינה. אלפי קהילות, ישיבות ותלמודי תורה עלו בעשן הנאצי ועולם התורה עמד בפני כיליון, אך כעוף החול התנער הרחוב החרדי והקים מחדש את עולם הישיבות במדינת ישראל – עם מוסדות המלווים את הצעיר החרדי מכניסתו ל"ישיבה קטנה", המקבילה לגיל התיכון, ועד לשנים ארוכות לאחר נישואיו. אלא שבלי להפחית בהישג הכביר מציין הסוציולוג מנחם פרידמן כי ללא העלייה של רמת החיים בחברה המערבית המודרנית, ושירותיה של מדינת הרווחה המודרנית, לא הייתה צומחת "חברת הלומדים" לממדיה המוכרים לנו כיום. שוב הישענות על השלטון ותקציביו מחד, ויצירת קהל מאידך, שמצידו מאפשר אחיזה איתנה יותר במוסדות השלטון.
אגב, בין גדולי הדור הליטאיים של קום המדינה היו שהתנגדו לנטילת תקציבים למוסדות החינוך החרדיים. הם ראו בכך מתן דריסת רגל לרשויות החילוניות. הזרם המרכזי של אגודת ישראל, וכלל מנהיגיו, בחרו להמשיך ולהישען על סיועה הנדיב של המדינה. בשלב מסוים, סיפר חבר הכנסת לשעבר שלמה לורנץ, הסכימה המדינה לממן 90 אחוזים מכלל מחזור הכספים של הישיבות. גדולי הדור היו אלו שהתנגדו לכך, מתוך חשש כי ביום שהתמיכה תיפסק – יקרסו הישיבות.
עם השנים הפכו תקציבי המדינה אקוטיים עוד יותר. מחקר שפורסם ב-2009 גרס כי במקרים מסוימים עשוי אברך לבחור שלא להשתלב בשוק העבודה היות שהדבר כדאי עבורו מבחינה כלכלית. נוכח תנאי המחיה ב-2025, מחקר זה רלוונטי אולי פחות, ועם זאת הוא מעלה את התהייה: האם החרדים מסוגלים לחיות ולו יום אחד ללא תמיכתה של המדינה, תקציביה וכספיה?
נסיעת הרבנים לחו"ל
נכון להיום התשובה לשאלה הזו שלילית לחלוטין. תקציב הישיבות עומד כיום על כ-1.7 מיליארד שקלים. "קשה, או נכון יותר בלתי אפשרי, להחזיק את הישיבות ללא תקציביה של המדינה", אומר ל-ynet משה ויסברג, עורך האתר "בחדרי חרדים".
4 צפייה בגלריה
ביקור הרבנים החרדים בארה"ב, במסגרת המאמצים לגייס תרומות לעולם הישיבות
(צילום: אלי קובין)
באפריל 2024 הוציא בג"ץ צו ביניים הקובע כי התקציבים לישיבות עבור תלמידים חייבי גיוס שלא התגייסו יופסקו לאלתר. המשמעות: "חור כלכלי" עצום הנע סביב 100 מיליון דולר מדי שנה. בתגובה הקימו גדולי הדור החרדים, בהובלת הרב משה הלל הירש, את "קרן עולם התורה" – במטרה לגייס את הסכום החסר מנדבנים בחו"ל.
שני מסעות גדולים נערכו מאז בהשתתפות גדולי הרבנים מכלל זרמי היהדות החרדית: הרב דוב לנדו, הרב משה הלל הירש, הרב דן סגל, הרב יעקב הלל, האדמו"ר מגור רבי יעקב אריה אלתר, הרב יצחק יוסף והרב דוד כהן. הקרן פועלת באופן מהודק ומבוקר. הכספים לא מועברים למוסדות ללא בחינה מדוקדקת של החוסרים, לצד בדיקת הפעילות של המוסד המבקש.
ויסברג מדווח כי בשנה הראשונה המסע הצליח מעל המשוער, והסכום החסר נאסף במלואו. גם המסע השני, שיצא לדרכו לפני מספר חודשים, גייס חלק נכבד מהיעד, והוא יסתיים לאחר ביקורי הרבנים בדרום אמריקה ובלונדון. אבל חרף ההצלחה, גם ויסברג מודה שלפנינו פתרון זמני: "גם הגבירים הגדולים שמימנו את התקציב החסר הדגישו כי משעה שיימצא פתרון – כספם יוחזר".
הרבנים האמורים נמצאים ברובם בשנות התשעים לחייהם, הצעירים שבהם בשנות השבעים. לכולם ברור שאי-אפשר לשנע קבוצה כזו בקלות ברחבי העולם בכל שנה מחדש. זאת מלבד העובדה שקרן עולם התורה, באופן טבעי, נוגסת בתרומות השוטפות שכל מוסד בפני עצמו נזקק להן בימי שגרה.
נטישת הממשלה מעלה מספר אלטרנטיבות: כניעה של מפלגת השלטון לחוק המוסכם על המפלגות החרדיות; התפשרות המפלגות על "חוק גיוס" מרוכך; או תקווה סמויה אך לא מופרכת של החרדים להסדר טוב יותר עם ממשלה אחרת, אפילו שמאלית
"התקווה היא שבסופו של דבר החוק ומעמדם של בני התורה יוסדרו", אומר ויסברג, "לא מדובר על סכומים גבוהים. מבחינת גדולי ישראל מה שנדרש הוא המינימום של קיום עולם הישיבות. זה הכול. המצב הנוכחי פשוט לא יכול להימשך".
ומה עם הצעתו של המיליארדר הסאטמרי לאדמו"ר מגור, ש"הגבירים" יחזיקו את עולם התורה?
"זה לא מציאותי. עם כל הכבוד. סאטמר יכולים להחזיק את המוסדות שלהם, אולי אפילו את מוסדות חסידות גור. לעמוד מאחורי עולם הישיבות המלא, על מאות אלפי תלמידיו? בלתי אפשרי".
האפשרויות של החרדים
בהיעדרו של חוק פטור מגיוס, בשבוע שעבר הודיעו מפלגות דגל התורה ואגודת ישראל כי הן פורשות מהממשלה ומהקואליציה. אחריהן הודיעה גם ש"ס שהיא תפרוש מהממשלה, אבל לא תפעל נגד הקואליציה.
החרדים מודעים היטב כי ללא אחיזה משמעותית במוסדות השלטון, הסבירות להמשך קיומם השוטף של מוסדותיהם נמוכה – וללא מוסדות אין קהל, ובתנועה מעגלית, האחיזה בשלטון מתפוררת. נטישת הממשלה מעלה מספר אלטרנטיבות: כניעה של מפלגת השלטון חפצת החיים לחוק המוסכם על המפלגות החרדיות; התפשרות המפלגות על "חוק גיוס" מרוכך; או תקווה סמויה אך לא מופרכת של החרדים להסדר טוב יותר עם ממשלה אחרת, אפילו שמאלית, שתגיש להם "הצעה שאי-אפשר לסרב לה" תמורת תמיכה בקואליציית שינוי.
קשה לנבא מה יתרחש בסוף, אך על דבר אחד נדמה שאפשר להמר: החרדים לא יתנתקו מהמנגנון השלטוני, והם גם לא יקימו מערך תקצוב עצמאי. הם מבינים, באופן אירוני טוב יותר מהחילונים, שלא כדאי להם לעשות את זה.
- ד"ר אליעזר היון הוא חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות
