9:30 בבוקר, רחוב מורנובסקה 7, ורשה. האוויר קר, השמש חיוורת, והקבוצה עומדת מול בניין דירות אפור, חסר ייחוד בסגנון סובייטי. לפני 82 שנה, כאן, במקום הזה עמד הבניין שאכלס את מפקדת הארגון הצבאי היהודי - האצ"י. כאן עמד פאבל פרנקל, נשק בידו, מול הכוחות הגרמניים ועוזריהם האוקראינים.
כיום, כתוצאה מההרס שגרמו הגרמנים ב-1939, ממרד הגטו ב-1943 ומהמרד הכללי ב-1944, כמעט שלא נותר דבר מוורשה היהודית שלפני המלחמה. אולם עבור כל אלה שמסורים לחשיפת סיפור הגטו לדורות הבאים, כל אות וסימן הוא יקר ערך.
10 צפייה בגלריה
דמותו של פאבל מהקלסתרונים ועד לתמונה מהתיק הצבאי (למעלה משמאל) ומהאוניה שרה א' .
(צילום: באדיבות המרכז למורשת בגין)
במקום הזה הונף דגל כחול-לבן לצד דגל פולין - אותו דגל לבן-אדום שנראה אז בכל חלקי ורשה - והצליח להדהים את הגרמנים. הדגלים התנוססו במשך שלושה או ארבעה ימים, עד שהיינריך הימלר התקשר בטירוף ודרש: "הסירו אותם בכל מחיר!"
על כמה קירות במרכז ורשה, במקום שבו התרחש מרד גטו ורשה, ניתן לראות היום גרפיטי של דגלי פלסטין ו"Free Palestine".
חברי הקבוצה אליה התלוויתי הם חלק מסמינר של מרכז "מורשת מנחם בגין", שעובר בשבילי הגבורה של המורדים. כ-100 מדריכי טיולים, חוקרים ואנשי תקשורת כבר צעדו במסגרת הסמינר ברחובות הגטו - שם עמדו הבתים, שם נלחמו, שם מתו. הם לא הולכים ב"מסלול הגבורה" המסורתי. הם חיים אותו. בכל פינה - גילוי חדש. בכל קיר - מלחמה על הזיכרון.
האניגמה שהפכה לגיבור
עד לפני שנים בודדות, פאבל פרנקל היה סוד. שמו הוזכר כמפקד האצ"י, אבל זה הכול. אפילו תמונה לא הייתה. ההשערות בנוגע למראהו החיצוני הסתמכו על קלסתרון שצייר ב-2009 גיל ג'יבלי, צייר קלסתרונים של משטרת ישראל, על סמך עדויות של שלושה ניצולים.
"לא היה ספק שפאבל פרנקל היה המפקד - הדמות החשובה ביותר באצ"י, אבל כמעט שום דבר לא היה ידוע על זהותו", אומר ד"ר לורנס ויינבאום, מחבר שותף של הספר הסמכותי על האצ"י. "על אף שהצלחנו להוכיח מעבר לכל ספק שהאדם שנטען שהיה מקבילו, דוד מיצ'סוואב אפלבאום, היה אדם פיקטיבי לחלוטין - במקרה של פרנקל הגענו למבוי סתום".
יוסי סוויד, חוקר במרכז "מורשת בגין" שכותב דוקטורט על המחתרת הביתרית בגטו ורשה, הוסיף: "לא היה ברור מה שמו האמיתי, אבל היה ברור שפאבל הוא שם קוד. אף אחד לא ידע איפה נולד, מה רמת ההשכלה שלו ומאיפה הוא בא. בניגוד לאנשים אחרים במרד גטו ורשה, הוא היה סוג של אניגמה".
התמונה מבית הספר הימי
פריצת הדרך הגדולה הגיעה רק בשנת 2023. דרור בר יוסף, חוקר נוסף במרכז, נתקל במאמר "האקסודוס של ורשה" שנכתב ב-1961 על ידי ירמיה הלפרן - מי שהיה אחראי ההכשרה הצבאית של ביתר טרום המלחמה, ומייסד האקדמיה הימית של ביתר באיטליה שהכשירה את הדור הצעיר להיות רב-חובלים, צוללנים וספנים - הבסיס להקמת חיל הים בארץ ישראל.
10 צפייה בגלריה
ירמיה הלפרן האיש שבעצם בזכות העדות שלו נסגר המעגל והבינו מי זה פאבל פרנקל
(צילום: באדיבות המרכז למורשת בגין)
המאמר נכתב אחרי מפגש עם דוד וודובינסקי, ממנהיגי האצ"י, ד"ר לפסיכיאטריה ששרד את השואה ועזב לניו יורק. וודובינסקי הגיע לישראל ב-1961 כדי להעיד במשפט אייכמן, ובין היתר נפגש עם אנשי ביתר וסיפר להם על האצ"י.
בהמשך נמצאו גם כמה מכתביו של וודובינסקי, בהם שיבח את פרנקל: "המפקד הצבאי של אצ"י היה אחד בשם פאבל פרנקל. מנהיג טבעי, יפה תואר, בעל כריזמה. גיבור אמיתי. אדם בעל הדר ביתרי".
פאבל פרנקל עם אנשי ספינת שרה א'
(צילום: ארכיון המדינה)
כשוודובינסקי נפגש עם ירמיה הלפרן וסיפר לו - נפל להלפרן האסימון. "אני זוכר את הפרנקל הזה. היה לי חניך בבית הספר הימי, בחור בשם יעקב פרנקל, מפולין. בוודאי זה אותו בחור".
ירמיה הלפרן החזיק בתמונות שלו - שהתפרסמו בספרו ב-1961. אבל איש לא ידע שזה אותו פרנקל.
הלפרן סיפר שאותו פרנקל היה על האוניה "שרה א'" שהפליגה בסוף 1937 מאיטליה לישראל. זו הייתה ספינת אימונים של בית הספר הימי של ביתר. בעקבות גילוי המאמר, בן יוסף, סוויד וויינבאום החלו לחקור את כל הסיפור, כולל השאלה מי היה אז על שרה א' שהפליגה מאיטליה לישראל.
החקירה העלתה ממצא מדהים: פרנקל היה על האוניה, תחת שמו האמיתי - יעקב פרנקל. הוא ביקר בישראל כמה חודשים ונמצא אפילו סרטון של יומני כרמל שבו פרנקל נראה לכמה שניות.
"הוא ממש עשה סיבוב בישראל. הם היו בתל-אביב, ירושלים וחיפה", מספר סוויד שממש חי את מרד גטו ורשה ומודה שלעתים אפילו חולם על המרד בלילות. "שרה א' חזרה לאיטליה ובדרכה עלתה על שרטון בחופי קורסיקה וטבעה. הצוות חולץ על ידי ספינת חילוץ. מיד אחרי זה בית הספר נסגר בגלל החוקים האנטישמיים באיטליה של מוסוליני".
מביאליסטוק דרך שטרסבורג לוורשה
המחקרים של שלושת החוקרים, שהתפרסמו בכתב העת ללימודי השואה של אוניברסיטת חיפה, מגלים שפרנקל נולד בשנת 1911 בביאליסטוק שבפולין לאמא ביילה ולאבא שמרל - משפחה אמידה. היו לו שתי אחיות, סופי ורוזי. ידוע שסופי למדה מדעים באוניברסיטה בשטרסבורג.
10 צפייה בגלריה
אבן זכרון בוורשה שבה מוזכר פאבל וסגנו כביכול דוד אפלבאום שהתברר שהוא דמות פיקטיבית שלא היתה קיימת מעולם
(צילום: באדיבות המרכז למורשת בגין)
פרנקל עצמו נשלח לאוניברסיטה בשטרסבורג ללמוד רפואה - בשל המגבלות שהוטלו על יהודים בלימודים באוניברסיטאות בפולין. הוא למד רק שלושה סמסטרים ועזב. יתכן שהחליט שרפואה זה לא בשבילו, יתכן שבעקבות שיקולים כלכליים.
בשנת 1931, אחרי שחזר משטרסבורג, התגייס לצבא פולין כקצין בדרגת סגן. הוא שירת בחיל הרגלים. בשנת 1939 נלחם בכיבוש הנאצי. החוקרים מצאו את התיק הצבאי של פרנקל בארכיון הצבאי הפולני, שם מצאו את תמונתו.
הוא רצה להמשיך באקדמיה הצבאית הפולנית אבל מסיבות אנטישמיות לא הצליח להתקדם בגלל המגבלות שהיו על יהודים. בשנת 1934 התמנה על ידי הלפרן להיות מפקד ברית החייל של מחוז ביאליסטוק.
ברית החייל היה ארגון תחת המטריה של הרוויזיוניסטים ומיועד לוותיקי הצבא. פרנקל היה מפקד של הארגון שאימן בית"רים צעירים בהכשרה צבאית כדי שלימים יעלו לארץ וישתתפו במרד נגד בריטניה. הם התכוננו להילחם נגד הבריטים אבל בפועל נלחמו נגד הנאצים. התכנית השאפתנית של ביתר הייתה להכשיר 40 אלף פולנים יהודים שיעלו לארץ.
במחקר התגלתה אנקדוטה על פרנקל על סמך עדות של צבי קינן, לימים קצין הסטיילים של חיל הים: "היו עושים על השרה א' אימוני איגרוף כחלק מהתהליך של אימוני הגנה עצמית ופרנקל היה תמיד השופט".
"מה שאנחנו יודעים שפרנקל היה רווק", אומר סוויד. "כל העדויות חוזרות על כך שמדובר בבחור נאה מאוד ומרשים. הצלחנו למצוא תיעודים שלו מבית הספר הימי. סביר להניח שאם היה שורד את המרד ועולה לארץ היה הופך להיות קצין בכיר בחיל הים הישראלי".
פרנקל היה רק בן 32 במותו. הוא ושאר הלוחמים לא תכננו למות. הם תכננו להמשיך להילחם - לצאת ליערות, להקים יחידות פרטיזנים. אולם חודש לאחר המרד ברחוב גז'יבובסקה 13-11, פרנקל נהרג בדירת המסתור של האצ"י אליה נמלטו. מישהו כנראה הלשין וכוח גרמני פשט על הדירה. באירוע נהרגו כמה מלוחמי האצ"י וכן מספר חיילים נאצים.
הערה: לא כולם מקבלים את התיאוריה הזו לגבי פרנקל. ארכיבאית במכון ז'בוטינסקי, מירי יהלום, דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, כותבת בהנחיית פרופ' חווי דרייפוס מאמר שפאבל פרנקל היה מישהו אחר לחלוטין - פעיל ביתר בשם אברהם פרנקל.
80 שנה של שתיקה
אחד הדברים המרכזיים בסמינר המדריכים של מרכז בגין הוא תיקון העוול ההיסטורי שהמורדים המרכזיים במרד גטו ורשה היו לוחמי האי"ל - הארגון היהודי הלוחם.
"מי כתב את ההיסטוריה של המרד? המורדים", אומר ויינבאום. "ידענו על המרד בגטו ורשה במיוחד מהמורדים ששרדו - ולא היה להם אינטרס לכתוב שבמרד הייתה עוד מחתרת".
הנרטיב שהשתרש: האי"ל הובילה את המרד. ההשתתפות של הרוויזיוניסטים בגטו הייתה שולית. התייחסו לזה כמשהו קטן, אפיזודה, קוריוז.
"הם היו מודעים לגלוריפיקציה של מרד גטו ורשה עוד בזמן המרד ושידרו מוורשה הארית ברדיו הודעות על כך שאנשי האי"ל נלחמים עכשיו בגטו", אומר סוויד. "במשך השנים התקבע שמרדכי אנילביץ הוא מפקד המרד. כבר אחרי המרד, ביתר החלה להיאבק על הנרטיב ולגולל את סיפור המחתרת השנייה - האצ"י, הדגלים שלוחמיה הניפו מעל כיכר מורנובסקי והגבורה שגילו".
כבר ב-1946 החלו בקרב הזה. ב-1963, במלאת 20 שנה למרד, הפרטיזן מווילנה איש ביתר חיים לזר הוציא את הספר "מצדה של ורשה", אך הוא התבסס בחלקו על עדויות פולניות מפוקפקות שלא עמדו במבחן הביקורת המדעית.
התפנית הייתה כאשר פרופ' משה ארנס, לימים שר הביטחון, נכנס לתמונה. "זה הטריד אותו מאוד - הוא האמין שחלקו של האצ"י הוקטן שלא בצדק", אומר ויינבאום. "הוא רצה לוודא שהגיבורים של האצ"י ייכנסו לפנתיאון לוחמי הגטו, וניצל את מעמדו הציבורי כדי לקדם את המטרה הזו".
כהיסטוריון חובב נחוש, ארנס החליט להקדיש את מרצו למחקר ולתיקון העוול ההיסטורי. הוא פרסם כמה מאמרים ובשנת 2009 הוציא את הספר "דגלים מעל הגטו" - והרים למעשה את האצ"י לתודעה.
החוקרים סוויד וויינבאום חושבים שהעוול ההיסטורי נגרם בראש ובראשונה בגלל שבעוד אצל האי"ל כמה מפקדים בכירים שרדו, אצל האצ"י כל המפקדים הבכירים נפלו - ולכן היו פחות עדויות מצד האצ"י.
המחקר גם מפריך את התזה שחזרה על עצמה בספרים רבים שהאצ"י נולדה ביוזמת פולנים לא יהודים.
"המחקר מגלה שזה לגמרי לא נכון. זו הייתה יוזמה פנימית יהודית ביתרית", אומר ויינבאום. "היה נרטיב שיקרי שהאצ"י קם בעקבות מפגש בין אדם בשם דוד אפלבאום, שהיה סגן מפקד האצ"י, עם איש מחתרת פולני. אבל היום אנחנו יודעים שאפלבאום הוא דמות פיקטיבית לחלוטין שלא הייתה קיימת. לא היה בכלל אדם כזה".
מי שהביא את השם אפלבאום היו קבוצה של מתחזים פולנים. אחד מהם, יחד עם אשתו, היה בין הראשונים שהוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם.
"הם טענו שאפלבאום היה קצין בצבא הפולני וזה נכנס להיסטוריה ולקאנון עד כדי כך ששמו מופיע על אבני דרך ברחובות ורשה. ביוזמת נשיא פולין לשעבר לך קצ'ינסקי קראו אפילו כיכר בוורשה על שמו. אבל אחרי שחשפנו שלא היה אדם כזה הם ביטלו את שמו ושינו אותו על שמה של רחלה אוורבוך - שעבדה עם עוד קבוצה של היסטוריונים תחת פיקודו של עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון של גטו ורשה, כדי לאסוף מידע היסטורי על הגטו".
הקרב על כיכר מורנובסקי
מרד גטו ורשה התרחש בין התאריכים 19 באפריל 1943 והסתיים ב-16 במאי. הגנרל הגרמני יורגן שטרופ הכריז על סיום המרד עם פיצוץ בית הכנסת הגדול של ורשה. ואולם, האצ"י טוענים שהמרד נמשך למעשה עוד כחודש.
בגטו נותרו 50 אלף איש - מתוך כ-450 אלף שהיו בו מההתחלה. 300 אלף איש גורשו אל מותם וכ-100 אלף איש נפטרו ממחלות ורעב כחלק ממדיניות ההשמדה הנאצית.
במרד השתתפו כ-300 לוחמי האי"ל וכ-260 לוחמי האצ"י.
ההסבר של החוקרים למספר הקטן של הלוחמים הוא היעדר נשק. רק כ-600 איש היו חמושים. המחקר מגלה שלאצ"י היה יותר נשק מלמחתרת האי"ל - בוודאי נשק ארוך (רובים ומקלעים), בעוד ללוחמי האי"ל היו בעיקר אקדחים.
הסיבה לכך היא העובדה שביתר הכשירה וחימשה את אנשיה כדי להכינם לעלות לארץ למרד נגד הבריטים. תנועת הנוער ביתר הוקמה ב-1923 - הייחוד של התנועה שכולם חונכו להיות בעלי משמעת צבאית ויכולת של הגנה עצמית. היה דגש חזק על הצבאיות, משמעת, סדר ומדים. זאת המחתרת שיצאה מתנועת הנוער ביתר.
לוחמי האצ"י בפיקודו של פרנקל השתמשו בטקטיקות של קומנדו והיו מתחזים לא אחת לקציני SS כדי למשוך את הגרמנים למארבים.
"יורגן שטרופ מציין שהקרב המרכזי והכי משמעותי היה בכיכר מורנובסקי", מסבירים סוויד וויינבאום. "קצין גרמני בשם אוטו דמקה נורה ונהרג כשניסה לעלות לגג להוריד את הדגלים. שטרופ ציין את הקרב הזה בתור הקרב המרכזי של המרד כולו".
הידיעה על הדגלים הגיעה עד להיינריך הימלר, מפקד ה-SS, ששמע על האירוע וציווה להוריד את הדגלים בכל מחיר.
"לאור הצלבה של עדויות הגענו למסקנה שהדגלים הונפו על הבית ברחוב מורנובסקה 7 - מעל המפקדה של האצ"י שהייתה בקומה הראשונה", ממשיכים החוקרים. "הבניין הזה היה הבניין הכי גבוה באיזור - והשתמשו בכיכר כשטח השמדה לגרמנים. ברגע שיגיעו לכיכר ירו עליהם. האצ"י הרגה בגרמנים. הנאצים לא מצאו פתרון חוץ מאשר לשרוף את הגטו. אחרי הקרב בכיכר מורנובסקי יש תמונה של גנרל שטרופ - וכתוב שדנים בתכניות של שריפת הגטו".
הנפת הדגלים - אירוע שמניפים דגל ציוני כחול-לבן לצד דגל פולין מעל הגטו - הוכיחה שהעם היהודי לא מוותר ונלחם על כבודו וחירותו.
אחת העדויות היא על המעשה ההירואי של ליאון אריה רודל, סגן מפקד האצ"י. רודל לבש במרד מדי SS ומשך את הגרמנים להוריד את הדגלים. "הוא אמר לגרמנים: תראו את הדגלים - כמה זמן עוד ניתן להם להתנוסס. בשלב הזה רודל ביקש מהם לחכות ועלה על גבעה משם זרק רימונים וירה על הגרמנים. מהעדות של שטרופ האירוע הטריף את הגרמנים שחששו שזה יעודד את הפולנים למרוד".
10 צפייה בגלריה
הבול שדואר ישראל הכין במלאת 70 שנה למרד ומתבסס על הקלסתרון
(צילום: באדיבות המרכז למורשת בגין)
הנשים הלוחמות
בסמינר שמים דגש גדול על תפקידן של נשים לוחמות במרד גטו ורשה.
"לפי המחקר שערכתי, באי"ל היו 34 אחוז נשים ובאצ"י 20 אחוז", אומר סוויד. "באי"ל היו מפקדות. באצ"י לא היו מפקדות. הרבה מהנשים היו קשריות לוחמות שגם הבריחו נשק. המילה 'קשרית' מקטינה. שטרופ סיפר שהנשים יוצאות עם אקדחים ורימונים שהן מחביאות בתחתונים ויורות. אחוזי ההישרדות של הנשים גבוהים יותר כי חלקן יכלו להתחזות לאריות. יש כמה נשים שנלכדות ומצהירות שהן לא יהודיות ומגיעות לאושוויץ כאסירות פולניות. חלק שורדות וחלק נופלות".
בין היתר, מספרים בסמינר על דמותה המדהימה של ז'וטה הרטמן, שהייתה לוחמת האצ"י האחרונה שחיה. אחרי המלחמה מוזיאון לוחמי הגטאות הזכיר אותה בספר שולחן כמי שנפלה במרד - למרות שנותרה בחיים והקימה משפחה בישראל.
ז'וטה גוייסה כקשרית אך תפקדה כלוחמת אמיצה. היא הבריחה מזון, תרופות, התכתבויות ונשק לגטו. במהלך מרד גטו ורשה, היא השתתפה בלחימה וטיפלה בפצועים בבונקר ברחוב שוויינטוירסקה.
לסמינר בוורשה הובא במפתיע בנה של ז'וטה, חיים הרטמן, שסיפר כיצד אמו הטיחה במשה ארנס: "למה אתם לא מנציחים את פאבל פרנקל ואת האצ"י - למרות שאתם בשלטון?"
חיים סיפר שארנס היה במבוכה והודה שהיו סדרי עדיפויות אחרים. "אמי אמרה שהיא לא כועסת על מפא"י אבל כועסת יותר על התנועה שלה כי חשבה שלאחר שבגין עלה לשלטון ב-1977 הוא ינציח את האצ"י". הרטמן נפטרה בשנת 2015 בגיל 92.
חיים בגטו הבוער
בסמינר המדריכים המשתתפים נחשפו לתמונות חדשות שהתגלו בשנים האחרונות מחיי היהודים בגטו. באחת מהן נראה גרמופון גדול שמנגן מוזיקה ברחוב ויהודים רבים מאזינים למוזיקה. בתמונה אחרת מחיי היום-יום בגטו נראה דוכן לממכר תפוחים.
בתמונות אחרות מהמרד נראים פולנים לא יהודים צופים אל תוך המחנה הבוער כאשר אצלם החיים נמשכו כרגיל - אנשים אפילו ישבו בבתי קפה ומסעדות בשעה שהיהודים נלחמו על חייהם מול מכונת המלחמה של הנאצים.
כעת החוקרים של מרכז מורשת בגין רוצים תיקון של העוול ההיסטורי שנגרם לפרנקל וללוחמי האצ"י.
"תסתכל למשל על ההנצחה של מרדכי אנילביץ, שהיה המקביל של פרנקל", אומרים החוקרים. "שניהם פיקדו על מחתרות בגטו ורשה, שניהם נלחמו באזורים מאוד קרובים. לאנילביץ יש יישוב על שמו - יד מרדכי, 16 רחובות קרויים על שמו בישראל. בפולין מלא כיכרות קרויות על שמו, כולל בוורשה. ועל פרנקל רק אחרי הספר של ארנס - קראו על שמו כיכר ליד הבורסה ברמת גן ועוד קומץ רחובות בארץ.
"הגיע הזמן שמדינת ישראל תכיר בלוחמים המובילים של גטו ורשה ותעניק להם עיטורי עוז - גם לאצ"י וגם לאי"ל".
