בביקורו בזירת נפילת הטיל בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ביום חמישי, התייחס ראש הממשלה למלחמה של ישראל מול איראן ובחר בסיום דבריו להזכיר את המלך כורש הגדול. "לפני 2,500 שנה כורש הגדול, מלך פרס, שחרר את היהודים, והיום מדינת היהודים יוצרת את התנאים לשחרור העם הפרסי", אמר.
כורש השני, הידוע גם בכינוי "כורש הגדול", אכן זכור לטובה בהיסטוריה היהודית, בזכות הכרזתו המפורסמת שאפשרה את שיבת ציון והקמת בית המקדש השני. כדי להבין את חשיבות הצהרת כורש, צריך להבין את מקומו בדפי ההיסטוריה, לא רק של העם היהודי. "בשנת 550 לפני הספירה הצליח כורש השני, האב המייסד של האימפריה הפרסית האחמנית במאה ה-6 לפני הספירה, לכבוש את ממלכת מדי השכנה", מציין ד"ר דרור בן-יוסף, ממונה מורשת מחוז צפון ברשות הטבע והגנים. "לאחר מכן הוא המשיך וכבש את אסיה הקטנה (טורקיה היום). בשנת 539 לפני הספירה צעדו כוחות כורש לתוך בבל והשתלטו על השטח העצום של האימפריה הניאו-בבלית".
בין שאר השפעותיה, הכרזת כורש בשנת 538 לפני הספירה התירה לגולי בבל לחזור לארץ ישראל ולהקים מחדש את בית המקדש. ד"ר בן-יוסף מסביר: "כדי להבטיח את נאמנותם של העמים השונים תחת ההגמוניה של האימפריה הפרסית, החליט כורש לנקוט גישה הומנית. הוא הוציא צו המאפשר לעמים שהוגלו בידי הבבלים לחזור לארצותיהם, לשקם את מקדשיהם ולקיים את מנהגי דתם בחופשיות. בכך איחד כורש את השבטים הפרסיים והמדיים, והקים אימפריה עצומה שהשתרעה מטורקיה ועד הודו בשיאה".
האימפריה הפרסית שלטה על שטחים נרחבים באסיה במשך יותר מ-200 שנים (539–332 לפני הספירה). היא נקראה גם האימפריה האחמנית על שם הראשון בשושלת המלוכה, האחמניש. מספר ספרים בתנ"ך משקפים את המציאות בתקופה הפרסית, גם אם לא בהכרח נכתבו במהלכה: עזרא ונחמיה, מגילת אסתר, דברי הימים, חגי, זכריה ומלאכי.
נתניהו מזכיר את כורש הגדול בזירת הנפילה בבית החולים סורוקה
הצהרת כורש מוזכרת בתנ"ך מספר פעמים. בספר עזרא (פרק א', פסוקים ב'–ד') נכתב: "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ͏ִם". בסוף ספר דברי הימים ב' (פרק ל"ו, פסוק כ"ג) נכתב: "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל".
הגישה של כורש העניקה לו אהדה רבה ברחבי האימפריה, והמקרא העברי מתייחס אליו בכבוד רב ואף כשליח האל, כמו שנכתב בספר ישעיהו (פרק מ"ה, פסוק א'): "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ".
כעבור שנים רבות, כאשר התפרסמה הצהרת בלפור – גילוי דעת משנת 1917, בחתימת שר החוץ הבריטי הלורד ארתור ג'יימס בלפור, שבו הכריזה בריטניה כי תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל – היו מי שהשוו אותה להכרזת כורש.
מלך של כולם
כורש יצר מנגנון שלטוני יעיל ודאג לרווחת נתיניו. פרופ' מיכאל שנקר, מהתכנית ללימודים איראניים בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון של האוניברסיטה העברית בירושלים, אומר שמדובר בדמות יוצאת דופן. עד כדי כך יוצאת דופן, שלמקורות הכתובים לא הייתה כמעט מילה אחת רעה להגיד עליו, והוא נערץ לא רק על הפרסים, אלא גם על היוונים, שראו בו מודל אידיאלי לדמות מלכותית.
4 צפייה בגלריה
"גליל כורש" מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון. עדות ארכאולוגית להכרזת כורש
(צילום: Robert Szymanski / Shutterstock)
"כורש הגדול הצליח להאפיל גם על אלכסנדר מוקדון, שכן הוא הצליח בפעם הראשונה בהיסטוריה לאחד אזורים שונים לאימפריה גדולה ומשגשגת, בעוד אלכסנדר מוקדון השתלט על משהו שכבר היה קיים", מסביר פרופ' שנקר. "עם זאת, חשוב לציין שהיה מדובר במנהיג אכזר שהחריב ערים וטבח באוכלוסיות שנכבשו על ידו. קדמה לו האימפריה האשורית, שאנשיה השתמשו בטרור והפחדה של ממש. מהכתוב אנו למדים שכורש לא מדבר בשפה הזו, אלא משתמש בסוג של תעמולה שבה אי אפשר למצוא אזכור לאלימות הקשה שנקט. בפועל, הוא עשה בדיוק מה שהאשורים עשו, כמו גם דריווש שבא בעקבותיו. באמנות אחמנית מונומנטלית ובכתובות לרוב אין תיאורים של אלימות אכזרית, אלא דימויים של עמי האימפריה הרבים שמביאים מנחות למלך המלכים".
שנקר מסביר כי "המסר השונה שהמלכים הפרסים רצו להעביר הוא שהם מלכים של כולם, של כל העמים. נראה שכורש הבין שפחות חשוב מה אתה עושה בפועל אלא כיצד אתה מציג את המעשים שלך". הוא מוסיף ואומר שהפרסים דאגו לגבש מערכת חוקים לעמים אחרים ברחבי האימפריה, כולל היהודים: "המילה 'דת', למשל, מקורה בביטוי שפירושו 'חוק של מלך' בפרסית עתיקה. האזור הבעייתי ביותר באימפריה היה מצרים, שם היו מרידות כל הזמן כי אנשיה לא האמינו לתעמולה הפרסית. לכן, היה חשוב לפרסים להציב נוכחות איכותית בארץ ישראל, כך שיוכלו להתמודד עם האיום ממצרים".
ארץ ישראל הפכה לחלק מהפחווה – אזור מנהלי שלטוני בתקופת הממלכה הפרסית – שכונתה "עבר נהרא" (עבר הנהר), וכללה בימי כורש את הארצות ממערב לפרת, בהן סוריה ופיניקיה.
הימים שאחרי כורש הגדול
לאחר מותו של כורש בשדה הקרב בשנת 530 לפני הספירה, בנו כַּנְבּוּזִי השני עלה לשלטון והמשיך את הרחבת האימפריה הפרסית. לארץ יהודה ("יהוד") היה תפקיד מרכזי במסע הפרסי לכיבוש מצרים, שהושלם בשנת 525 לפני הספירה.
ד"ר בן-יוסף מסביר כי מבין ערי המדינה הפיניקיות, צידון הייתה החזקה והחשובה ביותר בתקופה הפרסית. "הכתובת על סרקופג (ארון קבורה, י"י) מלך צידון, אשמונעזר השני, שנמצא בצידון, ציינה כי בשל המעשים הגדולים שעשה אשמונעזר השני, נתן מלך המלכים לצידון את אדמות התבואה האדירות, דור ויפו", הוא אומר. "עזה הייתה תחת שלטון פרסי ישיר ושורה של מבצרים, ששימשו גם כמרכזים מנהליים, נוסדו בחלקו הדרומי של הלבנט ובחצי האי סיני באתרים כמו תל הרור, תל שרע, תל אל-פארעה (דרום) ותל קטיף (רוקייש), כדי לסייע לצבא הפרסי במקרה של מתקפה מצרית".
בשנת 522 לפנה"ס, עלה דריווש הראשון לשלטון ונשא את עיניו לעבר יוון. אחרי שביסס את שליטתו, ביצע דריווש רפורמות דרמטיות: בין השאר, האימפריה אורגנה מחדש ל-20 נציבויות (סטראפיות), והדת הזורואסטרית הייתה לדת הרשמית של האימפריה. בראש פירמידת האמונה של הדת הזו עמד האל העליון אהורא מזדא ("אדון החוכמה").
בין הדת הזורואסטרית ליהדות היו קווי דמיון. "נמצאו נקודות דמיון בחוקים ובאמונות בין האווסטה (כתבי הקודש של הדת הזורואסטרית) למקרא, לספרות ימי הבית השני, לספרות חיצונית ולתלמוד הבבלי", אומר בן-יוסף. "בעקבות זאת יש הסוברים כי מוטיבים מהדת הזורואסטרית השפיעו על היהדות ובמידה מסוימת היא גם הושפעה ממנה. בחלק מהמקרים מדובר דווקא על פולמוס בין הדתות, כמו למשל ביחס לכלב, שביהדות נתפס כטמא ובפרס כקדוש. בין המוטיבים המשותפים אפשר לציין חוקים ומנהגים כמו דיני טהרה, מצוות הקשורות באש המזבח, מנהגי כיסוי ראש, לבישת גדילים ואבנט, קבורת ציפורניים קצוצות, המאבק הנצחי בין טוב לרע, קיומו של יום הדין, האמונה בחיי נצח וקיומם של מלאכים ושדים (דוגמת השטן ואשמדאי)".
מה כורש היה חושב?
בתקופה הפרסית הייתה תנופת בנייה ועיוּר בארץ ישראל, במיוחד לאורך החוף, כולל הקמה או בנייה מחדש של יישובים. ספרי עזרא ונחמיה מספרים על חזרתם של רבבות יהודים למחוז "יהוד" בארץ ובעיקר לירושלים. ברמת רחל פעל המרכז המנהלי של המחוז, ובמקום אף נבנה גן מלכותי בסגנון פרסי. מהמאה ה-5 לפני הספירה, הנחילו הפרסים את רעיון התכנון העירוני לפי תוכנית היפודמית (שיטה לתכנון ערים שנקראה על שם הארכיטקט היווני היפודמוס), בעלת רשת רחובות המצטלבים "שתי וערב".
"חפץ פולחני נפוץ מהתקופה הפרסית היה מזבח קטורת בעל צורת קובייה", מספר ד"ר בן-יוסף, "מזבחונים אלה, לרוב בעלי ארבע רגליים, מעידים אולי על עלייה בסחר בקטורת מ'דרך הבשמים'. ב'מקדש השמש' בתל לכיש נמצאו כ-200 מזבחונים מטיפוס זה. תופעה פולחנית נוספת היא קבורת כלבים 'קדושים', שהפכה נפוצה בתקופה הפרסית. באשקלון נחשף אתר הקבורה הגדול ביותר של כלבים בארץ, ובו נמצאו יותר מ-2,000 כלבים קבורים בבורות רדודים".
לכמה ערים באזור הייתה הפריבילגיה להטביע מטבעות, מה שהצריך אישור מחצר המלוכה הפרסית. במחוז יהוד ניתנה זכות טביעה לערים שומרון, ירושלים, אשדוד, אשקלון ועזה.
4 צפייה בגלריה
עלי חמינאי. היום השלטון האיראני מאיים
(צילום: Office of the Iranian Supreme Leader / WANA / Handout / Reuters)
דריווש לא הצליח לכבוש את יוון, וכך גם יורשו חשיארש הראשון, המוכר גם בצורה היוונית של שמו – קסרקסס. הסכסוך עם יוון וערי המדינה שלה נמשך שנים רבות. בשנת 404 לפני הספירה ניצלה מצרים, בסיוע אתונה וקפריסין, את חוסר היציבות הפוליטית בפרס והשתחררה מהשלטון הפרסי. בארץ נותרו שכבות הרס במספר יישובים לאורך החוף.
"בשנת 343 לפני הספירה פנה הצבא הפרסי נגד מצרים והצליח לכבוש אותה בשנית ולהשיב את שלטונו בארץ ישראל", מסביר בן-יוסף. "ימי האימפריה הפרסית הגיעו לקיצם קצת אחרי שנת 333 לפנה"ס, כשדריווש השלישי פגש את כוחותיו של אלכסנדר מוקדון באיסוס והובס מולם בקרב. לאחר הניצחון באיסוס, כבש אלכסנדר הגדול את דרום הלבנט בשנת 332 לפנה"ס, אז החלה התקופה ההלניסטית".
העם הפרסי נמנה עם העמים העתיקים ביותר בעולם, והיחסים בינו ובין היהודים ידעו עליות ומורדות. כרגע מוקדם לדעת אם מדינת ישראל אכן תוביל לשחרור העם האיראני משלטון העריצות של האייתוללות. "בעת הזאת, אנשי משמרות המהפכה באיראן הם האיום הקיומי החמור ביותר על מדינת ישראל. מעניין מה היה חושב על כך כורש הגדול, ששחרר את עם ישראל מגלותו ושלח את טובי בניו לחדש את היישוב בארץ ישראל, עם הקמת בית המקדש השני בירושלים", אומר ד"ר בן-יוסף, "מי יודע, אולי היום זה דווקא תורו של עם ישראל לשחרר את העם האיראני מכבליו". פרופ' שנקר מצנן מעט את ההתלהבות ומעריך: "כורש הגדול היה חושב שכל העולם צריך להישלט בידי האימפריה הפרסית".
