משיח משיחי השקר, משיח הישמעאלים, גדול משיחי השקר בכל הזמנים, הכופר, המומר, ההוזה המאני-דפרסיבי, יימח שמו וזכרו: זו רשימה חלקית של התארים שבהם כונה האיש שהיה אולי המוכר והמשפיע ביותר על העולם היהודי של המאה ה-17 – שבתי צבי. גם לאחר התאסלמותו של מי שהוכתר כמשיח, לא חוסלה התנועה השבתאית, ועשר שנים אחרי מותו נרשמו עדויות על המרות דת גדולות.
היהודים שהתאסלמו בעקבות שבתי צבי כונו בשם הגנאי "דוֹנְמֶה", כלומר מומרים, והם התרכזו בעיר סלוניקי ביוון. יותר ממאה שנים, עד שנות ה-40 של המאה הקודמת, לא נמצאו בידינו כתבים ועדויות מחייהם של קהילות מסתוריות אלו. ספרה של ההיסטוריונית ד"ר הדר פלדמן סמט מאוניברסיטת תל אביב, "שירת ה'מאמינים' השבתאים" (הוצאת מאגנס), כולל פענח וניתוח של קורפוס שירים רחב היקף שבו השתמשו המאמינים לצורכי תרבות, דת ופולחן.
אוסף השירים, השוכן היום במכון יד בן-צבי ובספריית אוניברסיטת הרווארד, כולל כ-1,500 שירי פולחן שבוצעו בהתכנסויות החשאיות של המאמינים. לטענת החוקרת, "שירי הפולחן הללו נתונים בתוך הקשר רחב המורכב מהשפעות רחבות של העולם הלא-יהודי, הן המוזיקלי והן התרבותי". לדבריה, מלבד הממד התאולוגי שוודאי שזור בטקסטים, העניקה השירה למאמינים גם חוויה רגשית וחושית, וזו נשענה על תוכן, צורה וצליל לא יהודיים. כך למשל חטיבת "המבלוד" ("לידה" בעברית) – מהשירה המוסלמית, שבתוכה מופיע השיר הבא:
[יעמדו על הרגליים]
ּוְאֵל בָּא לָעוֹלָם מִקֵלארָה וּמִמָּרְדְּכַי
בְּסִימַן דָּוִד בֶּן יִשַׁי נוֹלַד גּוֹאֵל שַׁבְּתַי
הִבְהִיק אוֹרָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ, הִתְעוֹרְרָה הַשִּׂמְחָה
אָהוּב אָהוּב שַׁבְּתַי צְבִי
יָדִיד אָהוּב שַׁבְּתַי צְבִי
וְאָמְרוּ בָּרוּךְ הַבָּא וְגַם בְּשֵׁם אֲדוֹנִי
"זהו למעשה שִׁכתוב של שיר מוסלמי הפותח במילים 'ברוך הבא הנביא מוחמד' – ולפנינו 'אהוב שבתי צבי, ואמרו: ברוך הבא'. זו הסיבה שהמאמינים מתבקשים גם 'לעמוד על הרגליים' לכבוד בואו של המשיח", היא מציינת. לדבריה, שבתי צבי מוצג בשיר זה כדמות אינטימית, קרובה ונוגעת ללב, אך בו-זמנית גם נשגבת.
בעבודת מחקר סיזיפית הצליחה פלדמן סמט לא רק לתרגם ולפענח את השירים, אלא גם למצוא את הלחן המקורי של מאות מהם.
איך אפשר לעקוב אחרי לחן בן שנים רבות כל כך?
"חלק ניכר מהשירים נושאים כותרות שהן הנחיה מוזיקלית. המילים עבריות אך הטקסט טורקי והוא מתייחס לשירים עות'מאניים שהיו פופולריים בבתי הקפה למשל ובתרבות בכלל. משעה שהתחקיתי אחר השיר הטורקי – המקורי, היה קל יותר לאתר את לחנו שנותר בידינו". כך למשל נותר בידינו הלהיט של שיר הפרוצה העות'מאני:
סָלוֹנִיקִי, פְּרוּצָה, סָלוֹנִיקִי
מַיִם עֲכוּרִים שָׁתִיתִי
נְשׁוֹטְטָהּ בַּבַלְקָן
נֵלְכָהּ לְאָקָרְמָן
בּוֹאִי יְחִידָתִי
הַמָּקוֹם הַזֶּה נֶאֱסַר עָלֵינוּ
גְּבֶרֶת בּוֹאִי יְחִידָתִי אָמָאן
הקהילה השבתאית בחרה לחבר את הלהיט העממי הבוטה לטקסט הבא:
שַׁבְּתַי, אֲהוּבִי, שַׁבְּתַי
כִּי אַתָּה דָּוִד בֶּן יִשַׁי
אֵין אַחֵר קִים וְחַי
פָּתַחְתָּ אֶת הַדֶּלֶת
הוּא מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד
שַׁבְּתַי צְבִי
זיהוי השירים והקשר שלהם למוזיקה שמקורה מחוץ לעולם היהודי פותח צוהר מרתק לעולם התרבותי שסבב את השבתאים. באמצעות השירים, אומרת החוקרת, אנו יכולים להיחשף להשפעות המוסלמיות, הספרדיות והעות'מאניות ששררו באותם ימים.
דוגמה מעניינת נוספת לשיר כזה הוא "סודו של אדוננו הגואל", המבוסס על השיר הטורקי "שבור לאלף רסיסים אין תרופה לליבי". השיר המקורי זכה לעשרות ביצועים בני זמננו, וסיפורו של מלחינו האג'י עריף ביי, בן המאה ה-18, נגע לליבם של ההמונים. מתברר שאשתו הראשונה נטשה אותו, ואת אהובתו השנייה, שממנה נולדה לו בת, הוא איבד בשל מחלת השחפת. השיר שהולחן במקור עבור "תלתל היופי", כינויה של האהובה המתה, נהפך לשיר שהוקדש לאחד המאמינים השבתאיים שנפטר – משה אלפנדרי.
למות או להתאסלם
שבתי צבי נולד באיזמיר שבטורקיה בתשעה באב בשנת 1626. כבר בצעירותו עסק בקבלה ומעגל התלמידים שהושפעו מאישיותו הכריזמטית גדל. הוא נדד בין מדינות וחרף התנגדויות של רבנים להתנהלותו הדתית המאתגרת, תפח קהל מאמיניו במהירות. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-17 פגש שבתי צבי את נתן אשכנזי, המכונה "נתן העזתי", וזה שכנע אותו כי הוא המשיח העתיד לגאול את עם ישראל. שבתי צבי, נפעם, יצא מעזה ובשורת משיחיותו החלה להתפשט, עד שלפי הערכות רבות כללה את רוב יהודי העולם. חלק לא מבוטל מהיהודים מיהר למכור את ביתו על בסיס ההכרה שגואל ישראל הופיע והעלייה לציון היא רק עניין של זמן.
הנרטיב ההיסטורי המקובל קושר את עלייתו המטאורית של הצעיר התמהוני להתפשטותה של הקבלה, לצד פרעות ת"ח ות"ט (1648–1649) שבהן נרצחו המוני יהודים בידי הקוזאקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי. ד"ר פלדמן סמט וחוקרים נוספים מעלים השגות על כך. "אפשר שהתפשטותה של הקבלה נבעה מהשפעתה של התנועה השבתאית ולא להפך", היא אומרת. גם ההישענות על גזרות ת"ח ות"ט אינה מוחלטת: "התעוררות דתית וייחוס תכונות משיחיות החלו כבר במאה ה-16 בקהילות שאינן יהודיות. סולימאן הראשון, קיסר האימפריה העות'מאנית, נהנה למשל מהילה מיסטית של 'מושיע', ומסתבר שהשיח הזה זלג גם לקהילות היהודיות".
פריחתה הכבירה של השבתאות ערערה באופן תקדימי את התפיסות היהודיות המסורתיות. התנועה השבתאית הציעה לעבוד את האל ולחוש קדושה גם שלא באמצעות הפולחן הרשמי. "אין ספק שהתנועה החסידית, הכוללת את רעיון החיבור לאלוהות באמצעות הצדיק, הושפעה מהשבתאות", אומרת פלדמן סמט, "זו גם הסיבה לכך שהיא נתקלה בהתנגדות כה עזה בראשית דרכה. אי אפשר להבין את החסידות ללא הכרת השבתאות".
("דלתות גן העדן": ביצוע לשיר של המאמינים השבתאים)
הצלחתו של שבתי צבי, "מלך היהודים" החדש, לא נעלמה מעיני הווזיר הגדול של קושטא, והוא הורה לאסור אותו עם הגיעו לעיר. היה זה בערב פסח, ושבתי צבי הנמרץ לא נרתע: הוא המשיך בסדרת פולחנים נועזים, אנטי-הלכתיים מובהקים, ומשכנו המפואר במבצר שבו נאסר נהפך למוקד עלייה לרגל. העולם היהודי של 1666 התאפיין בלהט משיחי גבוה, ומעטים העזו לכפור במשיחיותו המופלאה.
חצי שנה מאוחר יותר חל המפנה, כאשר במשפט שנערך מול מועצת הסולטאן ניתנה בפני שבתי צבי הברירה למות או להתאסלם. הוא בחר באפשרות השנייה, ושמו נקרא מאז עזיז מוחמד. עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1676, מת שבתי צבי בעיצומה של תפילת נעילה ביום הכיפורים.
עם התאסלמותו חוו רבים בעולם היהודי מפח נפש, תסכול ובושה. רוב יהודי העולם הפסיקו להאמין ב"משיח השקר". החוקרת, אגב, מסרבת להשתמש במונח הזה. "כהיסטוריונית אין מתפקידי לקבוע אמיתות מול שקרים. אנו חוקרים את המאמינים הרבים ומשרטטים את פועלם, הסבריהם וצידוקיהם", היא מסבירה.
איך המאמינים השבתאים תירצו את ההתאסלמות שלו?
"המאמינים ראו בהמרה מעשה שהוא חלק מתהליך הגאולה. הם פירשו אותו באופן תאולוגי. גם נתן העזתי פירש את ההתאסלמות כחלק מהגאולה, רק שמבחינתו מעשה ההמרה היה עבור המשיח בלבד ואילו המאמינים האמינו שעליהם ללכת בעקבותיו. אני לא משתמשת במונח תירוץ אלא פרשנות מחודשת בהתאם לנסיבות, כמו שקורה בדתות שונות והקשרים שונים. מדובר בשבתאים שראו באמונה את הדרך הנכונה למימוש אמנותם באלוהי ישראל. אין שימוש במונח 'יהודים' אבל כן – האלוהים שלהם הוא אלוהי ישראל ומשיחם הוא משיח ישראל".
לצד צבי התאסלמו 200 משפחות נוספות, ובעשור שלאחר מותו התפתחו שני גלי המרה הכוללים עוד כ-300 משפחות. במהלך המאה ה-19 גדלה התנועה השבתאית והתרכזה בסלוניקי שביוון. היא ייסדה "דת שבתאית" חדשה הכוללת טקסי פולחן ייחודיים, חלקם יהודיים, חלקם מוסלמיים וחלקם מקוריים. באותם ימים היו היהודים כמחצית מכלל אוכלוסיית סלוניקי, ו-10 אחוזים נוספים היו השבתאים שהתאסלמו. הם התפצלו לשלוש קבוצות שכונו כאמור "דונמה". הקהילות השבתאיות חיו בהפרדה מוחלטת מהקהילה היהודית הגדולה, אך גם בינם ובין עצמם לא שררו יחסי קרבה. חברי הקבוצות השונות לא נישאו אלה עם אלה, ובראש שתיים מהן עמדו מנהיגים שונים – יעקב קרידו וברוכיה רוסו.
כריכת ספרה של ד"ר פלדמן-סמטצילום: הוצאת מאגנסהשבתאות חיה ונושמת?
עד ראשית המאה ה-20 פעלה הקהילה השבתאית באופן מלא. בשנת 1923, לאחר פירוקה של האימפריה העות'מאנית, נחתם הסכם לוזאן שכלל חילופי אוכלוסיות בין יוון לטורקיה. במסגרת ההסכם נכפה על יהודי הקהילה השבתאית, שנתפסו כמוסלמים, להגר לטורקיה. השבתאים, אגב, מאמינים כי ההגירה מסלוניקי, שלמעשה הצילה את חייהם מציפורני הנאצים מאוחר יותר, סודרה מן השמיים בשל אמונתם במשיחם.
מה עלה בגורלם של השבתאים? "יש הרבה מאוד צאצאים שבתאיים בטורקיה, מהם היגרו עם הזמן למדינות אירופה. התודעה השבתאית אולי קיימת, אך רבים מהם נטמעו בחברה המוסלמית", אומרת החוקרת. "מצד שני, ישנה קבוצה גדולה והולכת של צאצאי שבתאים המודעים לשורשיהם ומבקשים להכירם ולהבינם".
ומה קורה היום? פלדמן סמט נזהרת בלשונה, בשל המתח האנטישמי הקיים היום באזורים שונים בעולם: "יש שבתאים היום, הם מונים אלפים בודדים, אך זו קהילה קיימת. בשל החשש מגילויי איבה בוחרים רבים להסתיר את זהותם ולא להזדהות כצאצאי שבתאים".
