בכל ערב, קצת לפני השקיעה, נוחתת על מלון "אל אמבסדור" בסנטו דומינגו המשלחת הגדולה ביותר בעיר. להבדיל ממשתתפי הכנס השישי של התנועה למאבק באנטישמיות (CAM) באמריקה הלטינית, היא לא רשומה אצל פקיד הקבלה, לא זקוקה לתג שם וגם לא מחכה לניידות המשטרה שילוו אותה. יותר מ-1,500 תוכּוני היספניולה ירוקים, ממין אנדמי לאי, נדחסים אל עץ שקד הודי בכניסה לבית המלון ומקימים רעש שגם 70 מחוקקים ובכירים לטינים מ-19 מדינות מתקשים להתחרות בו.
מדענים עוקבים כבר שנים אחרי תופעת הטבע האורבני המשונה הזו, של צמרת העץ שנראית כאילו עומדת לקרוס מרוב תוכים. לא ברור מדוע בחרו דווקא בו כאתר לינה, אבל החלוקה ברורה: מאחור מלון חמישה כוכבים לבני אדם, מלפנים מלון הכול כלול לתוכים. אנחנו עושים את הטעות של מי שלא קרא את האותיות הקטנות, הולכים מתחתיהם ומבינים מהר מה כלול בחבילה.
קולות מהכנס ברפובליקה הדומיניקנית של התנועה למאבק באנטישמיות
(צילום: דניאל אדלסון)
כך או כך, אל אמבסדור הוא תפאורה הולמת לכנס שעוסק בפוליטיקה, בזיכרון וביהודים. המלון נחנך ב-1956, בימי הדיקטטור רפאל לאונידס טרוחיו, כדי לארח את עמיתיו הדיקטטורים מרחבי העולם, כדוגמת מרקוס פרס חימנס מוונצואלה. הוא נחשב למלון היוקרה הראשון ברפובליקה הדומיניקנית, ועד היום משמש כסלון הרשמי של האליטה המקומית. שנים אחר כך צולמו בו סצנות לסרט "הסנדק 2".
כריסטופר קולומבוס הגיע לאי ב-1492, ושש שנים אחר כך ייסד אחיו ברתולומאו את סנטו דומינגו, העיר האירופית העתיקה ביותר באמריקות שמיושבת ברציפות. כאן קמו הקתדרלה, בית החולים, בית המכס והאוניברסיטה הראשונים ב"עולם החדש". כעת, לכבוד הכנס, הוסיפה הממשלה לרשימה עוד "ראשונה" אחת: הרפובליקה הדומיניקנית נהפכה למדינה הראשונה בקריביים שאימצה את הגדרת הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA) לאנטישמיות. האירוניה היא שהכנס הגדול באזור נחת במדינה שאין לה כמעט היסטוריה של רדיפת יהודים. להפך – כשדלתות העולם נסגרו בפניהם, היא השאירה אחת פתוחה.
המוני התוכונים הקולניים מחוץ למלון בסנטו דומינגו
(צילום: דניאל אדלסון)
בית המלון "אל אמבסדור" בסנטו דומינגו
(צילום: דניאל אדלסון)
בערב שבו אנחנו מגיעים למלון, האצולה המקומית חוגגת בנשף בסגנון תור הזהב של הוליווד. הנשים בשמלות פאייטים, הגברים בטוקסידו, בכניסה רולס-רויס גוסט והלובי כולו מחווה ל"גטסבי הגדול". בחוץ ג'ונגל טרופי מטופח, ספא ובריכת אינפיניטי; בפנים, במרכז כל חדר מוצב ג'קוזי פרטי. כל היוקרה הזאת עולה פחות מחדר במלון ניו-יורקי מפוקפק. אחת ממשתתפות הכנס, נורה בראצ'ו, מחוקקת מוונצואלה שהתארחה כאן לפני כמעט 20 שנה, סוקרת את החדר ומודיעה לנו חגיגית: שום דבר לא השתנה.
למרות המרחק, אנחנו מגלים מהר מאוד דמיון רב בין ישראל לקריביים. בשני המקרים מדובר בתרבויות רועשות ומשפחתיות מאוד. כשגלגלי המטוס נוגעים במסלול, נשמעות מחיאות כפיים; סימון החגורות כבה, והדודה במושב הסמוך כבר שועטת אל המעבר, דורכת על רגליים ונוזפת בנועם בדיילים. באולם מקבלי הפנים נדמה שכל המדינה באה לאסוף את כל המדינה. משפחות שלמות מצטופפות מאחורי המחסום, צועקות שמות ומנופפות בטלפונים.
מחוץ לטרמינל מציעה אובר להזמין אופנוע. הרפובליקה הדומיניקנית הייתה המדינה הראשונה באמריקה הלטינית שבה הושק Uber Moto. הנהג שומר על רוח החלוציות ומתברר שאת הקסדה לנוסע הוא שכח בבית. במקרה של תאונה, העניין מסודר בין המעורבים מבלי לערב את אנשי האפליקציה או הביטוח, אם היה קיים כזה.
שי סלמון, מנהל הפעילות באמריקה הלטינית של התנועה למאבק באנטישמיות (CAM). "אחריות של ממשלות"
(צילום: דניאל אדלסון)
"אובר מוטו". נסיעה שיתופית באופנוע
(צילום: דניאל אדלסון)
אנחנו מזגזגים בין המכוניות, בולעים מהמורות וחולפים על פני כלי רכב שנוסעים נגד כיוון התנועה. ניידת משטרה עוברת לידנו, אך נדמה שהשוטרים אינם מתרשמים. הפקק בכביש המהיר כמעט עומד, אבל יניר דרורי, סגן נשיא הקהילה היהודית הקטנטנה של האי, רואה את מחצית הכוס המלאה: "פקקים הם סימן למדינה מתקדמת. זה אומר שאנחנו כמו ערים מכובדות בעולם".
במלון, כל משתתפי הכנס מקבלים שקית הפתעות שהיא קורס מבוא למדינה: קרקרים מקסאווה, צ'יפס פלנטיין, ממתק חלב קוקוס, מניפת עץ והמצרך יקר הערך מכולם – בקבוק מים, כי גם במלון חמישה כוכבים מזהירים לא לשתות מהברז. המניפה נכנסת לפעולה מיד. בחוץ יותר מ-35 מעלות, והלחות גורמת לכל חליפה של מחוקק מעונב להיראות כמו החלטה פוליטית גרועה. במהלך ימי הכנס מלוות אותנו ניידות לכל מקום.
הדלתות נפתחו ליהודים
הרפובליקה הדומיניקנית מוגדרת "מדינת עולם שני", אך הרחוב מציע הגדרה שימושית יותר: שני עולמות שחולקים אותו אי. תרנגולים במטרו, קניונים עם זארה ומסעדות מישלן לצד הפסקות חשמל, כבלי מתח שנכרכים סביב עמודים בארכיטקטורה של פלנגות, ובתים רבים בלי מזגן. כמעט אחד מכל שישה תושבים חי בעוני, למרות תיירות עצומה ואזורי סחר חופשי שמייצרים בגדים וטקסטיל למותגים בינלאומיים כמו נייקי, טימברלנד והאנס.
שומר בכניסה לבית הכנסת
(צילום: דניאל אדלסון)
המקום שבו צולמו סצנות מהסרט "הסנדק 2"
(צילום: דניאל אדלסון)
הלבוש והבתים צבועים באדום, צהוב, כחול וירוק, ומהרחובות בוקעים בצ'אטה ומרנגה – שני סגנונות מוזיקה וריקוד שנולדו כאן. מעל כל זה משקיפה הנצרות. המדינה קתולית ברובה, עם ציבור אוונגליסטי גדול. במרכז דגל המדינה מופיע צלב וספר תנ"ך פתוח, ומעל בימת הפרלמנט משה מקבל את לוחות הברית בציור קיר ענקי.
ב-1937 הורה הרודן טרוחיו על מה שנודע לימים כ"טבח הפטרוזיליה", שבו נרצחו תושבים ממוצא האיטי באזור הגבול. חייליו הציגו בפני החשודים ענף פטרוזיליה וביקשו מהם לומר את שמו בספרדית, Perejil; מי שהתקשה בהגייה זוהה כהאיטי דובר קריאולית, ונרצח. קרוב לכ-15 אלף איש נטבחו לפי ההערכות. שנה לאחר מכן, בוועידת אוויאן, בשעה שמדינות העולם הסבירו מדוע אינן יכולות לקלוט יהודים שנמלטו מאירופה, הציע טרוחיו מקלט לעד 100 אלף פליטים. היסטוריונים מצביעים על רצונו לשקם את תדמיתו לאחר הטבח, וגם "להלבין" את אוכלוסיית המדינה.
אלפי אשרות הונפקו, אבל רק 645 יהודים הגיעו לבסוף למדינה. רבים התיישבו בסוסואה שבצפון. האירופאים העירוניים נדרשו להפוך לחקלאים טרופיים, גידלו בקר, ייצרו גבינות וחמאה והקימו קואופרטיב שהיה למותג המזון המוביל עד היום, Productos Sosúa. בביקור משתתפי הכנס בפרלמנט, מספר המחוקק המקומי אליאס וסין צ'אבס שהוא עדיין קונה את החמאה שלהם. "כשכל הדלתות נסגרו, הדלת של הרפובליקה הדומיניקנית נשארה פתוחה", הוא אומר.
נשיא הרפובליקה הדומיניקנית, לואיס אבינאדר, מכריז על אימוץ הגדרת IHRA לאנטישמיות
(צילום: דניאל אדלסון)
מלבד אימוץ ההגדרה לאנטישמיות, הנשיא לואיס אבינאדר הבטיח בכנס 50 מיליון פסו, כ-850 אלף דולר, למבנה חדש למוזיאון היהודי בסוסואה. אבינאדר, איל מלונאות שנבחר בהבטחה למגר שחיתות, הופיע במסמכי פנדורה בקשר לשתי חברות קש בבעלותו. הוא הכחיש כל עוולה ונהנה כיום מתמיכה רחבה יחסית במדינה.
בין ביקורת לגיטימית לשיח שנאה
מבחינת שי סלמון, מנהל הפעילות באמריקה הלטינית של התנועה למאבק באנטישמיות (CAM), ויד ימינו נורית קפליבסקי, הכרזת אבינאדר הייתה הרגע שבו חודשים של פגישות, טלפונים ושכנועים הפכו למדיניות ממשלתית. השניים נראו במשך השבוע כמו חדר מצב נייד. בכיר מצ'ילה איבד ארנק בדרך לנמל התעופה; אביה של אחת המשתתפות מת והיא נאלצה להקדים טיסה; מצב חירום בקהילה אחרת חייב גם הוא חזרה מיידית. קפליבסקי נעה בין האולמות במהירות של מי שעוד שיחה אחת מפרידה בינה ובין התמוטטות עצבים, אבל ענתה גם לשיחה שאחריה. בסופו של דבר המארגנים חדורי מטרה: "המלחמה באנטישמיות אינה אחריות של הקהילה היהודית", אומר סלמון, "היא אחריות של ממשלות".
בית הכנסת הקהילתי
(צילום: דניאל אדלסון)
הבימה בבית הכנסת בסנטו דומינגו
(צילום: דניאל אדלסון)
סלמון, ישראלי ואורוגוואי, הגיע ל-CAM אחרי שעמד בראש משלחת של "ישראייד" לגואטמלה ועבד מול נשיא המדינה. הפורום הראשון באזור נערך שם ב-2021 עם שמונה מדינות; בסנטו דומינגו המספר כבר התקרב ל-20. החזון שלו הוא ליצור קול לטיני שיוכל לפעול גם בין משבר למשבר, ולחבר מחוקקים אל עמיתים שבמדינותיהם אין כמעט תשתית למאבק. ארגנטינה, עם קהילה גדולה, זיכרון של שני פיגועים קטלניים וממשלה אוהדת לישראל, היא מבחינתו מעבדה אזורית שמדינות קטנות יכולות ללמוד ממנה.
הגדרת IHRA לאנטישמיות, שאומצה ב-2016, אינה חוק ואינה מחייבת מבחינה משפטית. היא מתארת אנטישמיות כתפיסה מסוימת של יהודים שעלולה להתבטא בשנאה כלפיהם, ומצרפת 11 דוגמאות, שבע מהן נוגעות לישראל. תומכיה אומרים שהיא נותנת למשטרה, למשרדי חינוך ולממשלות שפה משותפת. מבקריה, בהם ארגוני זכויות אדם וחוקרים יהודים, מזהירים ששימוש רחב מדי במושג אנטישמיות עלול לצמצם ביקורת לגיטימית על ישראל.
סלמון אינו מתחמק מהמחלוקת. "לגיטימי לבקר את ישראל", הוא אומר, "אבל לקרוא לישראל 'מדינת ג'נוסייד' ולהאשים יהודים בגולה במה שישראל עושה, זה כבר לא לגיטימי". מבחינתו הגדרה מאפשרת למדינה לנטר, לחנך ולהטיל אחריות: "זה חשוב במיוחד בימים שבהם אנטישמיות נהפכה למוצר דיגיטלי. האלגוריתם מתגמל שיח שנאה רדיקלי מפני שהוא מייצר תגובות".
נורה בראצ'ו מוונצואלה בכנס
(צילום: דניאל אדלסון)
אבינאדר הדגיש בהכרזתו שהגדרת אנטישמיות אינה מחייבת תמיכה בממשלה מסוימת או נקיטת עמדה בסכסוך. עוד באותו ערב עיגן משרד החוץ את ההכרזה, והמדינה הייתה לשביעית באמריקה הלטינית שאימצה אותה. הרב יהודה קפלון, השליח המיוחד של דונלד טראמפ למאבק באנטישמיות, הבטיח את תמיכת וושינגטון וקרא לאולם להיות "pro-Semites, not anti-Semites" (פרו-שמים, ולא אנטישמים).
עוד לפני ההכרזה משתלטת המשלחת על בית הנבחרים. הפרלמנט בפגרה, והאורחים מוזמנים להיות "מחוקקים דומיניקנים ליום אחד". הם מתיישבים בכיסאות, משחקים במערכת ההצבעה ופותחים מגירות. מאחורי השיש מתגלים אספירין, בוטנים פתוחים וניירות שאיש לא זרק. בראצ'ו מביטה בקירות ואומרת שבכל מקום בעולם הפרלמנט נראה אותו דבר: "כולם נואשים לשדר עוצמה".
נורית קפליבסקי ושי סלמון. המארגנים חדורי מטרה
(צילום: דניאל אדלסון)
המחוקקת המקומית כרמן דה לה רוסה, חברה בקבוצת הידידות עם ישראל, אומרת שאחרי 7 באוקטובר ישראל היא דוגמה לכוח הישרדות. יו"ר הבית אלפרדו פאצ'קו מזהיר שאסור לחכות ששנאה תהפוך לאלימות. וסין צ'אבס מזכיר שהשואה לא התחילה באושוויץ, אלא כאשר תעמולה השתלטה על המציאות. "מותר לבקר ממשלה, גם את ממשלת ישראל", הוא אומר, "אבל לתקוף יהודים בשל יהדותם זו אנטישמיות". בסיום מחלקים לאורחים בקבוקי רום דומיניקני אייקוני, שרבים התלוננו כי לא יוכלו להעביר איתם במטוס.
המטוטלת זזה
בראצ'ו, בת 55, מתבררת כאחת הדמויות הצבעוניות במשלחת. בכל פעם שמציגים אותה כ"חברת הקונגרס של ונצואלה" היא מבהירה מיד: "מהאופוזיציה!". אין לה כל כוונה שיקשרו אותה למשטרו של ניקולס מדורו או לממלאת מקומו דלסי רודריגס. אחרי ניתוח לקיצור קיבה השילה כמעט 50 ק"ג, וכיום היא מחלקת את זמנה בין הפרלמנט בקראקס למדינת המחוז סוליה בצפון-מערב ונצואלה, ובבית ממתינים לה שלושה פודלים ("הילדים שלי"). במכונית היא מבקשת מהנהג להשמיע את דני אושן, זמר ונצואלי שהוגלה למיאמי ומאורס לדוגמנית דומיניקנית. הנהג עונה בספרדית דומיניקנית מהירה, מחבר חמש מילים להברה אחת, ובראצ'ו אינה מבינה אותו. במובן מסוים – ראי מושלם לאמריקה הלטינית 2026.
לדבריה, האדם הנערץ ביותר בוונצואלה כרגע הוא "הדוד טראמפ", שסילק את מדורו. רודריגס, שהייתה יד ימינו, "בולעת את הצפרדע" ו"מתנהגת יפה" מפני ש"האקדח של טראמפ מכוון לה לראש". במשך שנים, אומרת בראצ'ו, חונכו הוונצואלים לתמוך בפלסטינים ולחשוד בישראל – תערובת של בריתות עם רוסיה וסין, מסורת שמאל ומסר רשמי שחזר עד שנהפך להרגל. "לא היה לגמרי ברור לנו למה", לדבריה.
הנצחה לנרצחים ב-7 באוקטובר. עצים ניטעו לזכרם
(צילום: דניאל אדלסון)
מימין: דבורה אפלויג וקרן קניג
(צילום: דניאל אדלסון)
גם קולומביה חווה שינוי. הנשיא הימני אבלרדו דה לה אספרייה נכנס לתפקיד באוגוסט, אחרי ארבע שנות שלטונו השמאלי של גוסטבו פטרו. משתתפת הכנס, הכומרה ויויאנה ולבואנה, שמנהלת עם בעלה ראול רוביו קהילה משיחית בבוגוטה, קוראת לזה "המטוטלת של דרום אמריקה". היא גדלה תקופה בנהריה, שם שירתו הוריה במסגרת האו"ם, ספגה עברית וחוצפה ישראלית, ועכשיו מקווה שהמטוטלת לא תחזור במהירות. לדבריה, פטרו עודד מחאות אנטי-ישראליות ברחובות ובאוניברסיטאות, והמאבק שלה ושל בעלה באנטישמיות נחווה כמאבק בנרטיב הרשמי של המדינה. הכנס מעניק לה "ארגז כלים" של חקיקה ועבודה ברשת.
באמצע אחד הדיונים, קמים צעיר וצעירה וצועקים "ג'נוסייד". האולם קופא לרגע. הם יוצאים, עולים על אופנוע ונעלמים. במקום להתעמת, עשרות משתתפים הפריחו לעברם נשיקות באוויר. "לשנאה צריך לענות רק באהבה", מסבירה המשפיענית דבורה אפלויג
באורוגוואי, לעומת זאת, משתתפת הכנס, המחנכת איזבל בורשטיין, כבר הפסיקה לענוד מגן דוד על הצוואר. צלבי קרס הופיעו בסביבתה בבתי כנסת ובבית הקברות היהודי, ותלמידים יהודים הותקפו. "אני כאן כי חשוב לצאת מהגטו ולהרגיש משפחה", היא אומרת. "הכנס הזה מזכיר לנו שאנחנו לא לבד. מה רע להטיף קצת למקהלה? זה מחזק".
לידה מסתובב ד"ר וושינגטון עבדאללה, גם הוא מאורוגוואי, חוקר לשעבר בהרווארד, פוליטיקאי שהיה ליו"ר בית הנבחרים ולשגריר בארגון מדינות אמריקה (OAS), ואחר כך הפך לסטנדאפיסט ולאיש טלוויזיה. מבחינתו, נוצרי ממוצא לבנוני-סורי שנשוי ליהודייה, "הכנס הזה הוא לא תשובה. אבל הוא חלק מתהליך שאני שמח להשתתף בו".
איזבל בורשטיין מאורוגוואי לצד בעלה, אדוארדו קון, האחראי על ענייני אמריקה הלטינית בארגון בני ברית הבינ"ל
(צילום: דניאל אדלסון)
ד"ר וושינגטון עבדאללה מאורוגוואי. "חלק מתהליך שאני שמח להשתתף בו"
(צילום: דניאל אדלסון)
באירוע בחצר מוזיאון בעיר הקולוניאלית, נגן סקסופון מנגן לנו את "אדון עולם". סביבו נוטפים הנציגים מזיעה ומנפנפים במניפות שקיבלו. על הקירות מוצגת תערוכה של 23 איורים מאת הקריקטוריסט הארגנטינאי אדריאן פרנקו, "לא תַפְלֶה", שנועדה להסביר אנטישמיות לקהל צעיר. זו יוזמה של שגרירויות ישראל, גרמניה וארגנטינה, יחד עם CAM.
למעשה זה האירוע הדיפלומטי הראשון של שגריר ישראל החדש, אורן בר-אל, שנמצא ברפובליקה הדומיניקנית רק שבוע וחצי. "צעירים שואלים מה להם ולשואה. השאלה היא איך מגיעים אליהם", הוא אומר. "נכון שאין כאן אנטישמיות ברחוב, אבל השיח מתחיל ברשתות". מארגני CAM רוצים להביא את התערוכה גם למדינות נוספות, אבל בכמה מקרים, כמו במקסיקו – למרות הנשיאה היהודייה – נציגים דרשו להציג לצידה תערוכה פרו-פלסטינית, והתוכנית נגנזה.
מפגינים אנטי-ישראליים הגיעו
למחרת, בקמפוס אוניברסיטת הקריביים (UNICARIBE), מתברר שהשיח לא נשאר רק ברשת. באמצע אחד הדיונים, קמים צעיר וצעירה וצועקים "ג'נוסייד". האולם קופא לרגע. הם יוצאים, עולים על אופנוע ונעלמים. בראצ'ו ודבורה אפלויג, משפיענית יהודייה ילידת ונצואלה, משוכנעות ששמעו מבטא ונצואלי. במקום להתעמת, עשרות משתתפים צעקו לשניים "אלוהים יברך אתכם" ו"אנחנו אוהבים אתכם", והפריחו לעברם נשיקות באוויר. "לשנאה צריך לענות רק באהבה", מסבירה אפלויג. אבל האירוע סודק את תחושת החסינות המקומית, בארץ שכמעט לא הכירה אנטישמיות ברחוב.
תרנגולת ברחוב בסנטו דומינגו
(צילום: דניאל אדלסון)
קרן קניג מכירה היטב את המעבר הזה. היא דוברת המרכז היהודי המקומי, משפיענית רשת ונכדה לניצולי שואה. לפני 12 שנה ברחה מוונצואלה עם בעלה בגלל המשטר והאווירה כלפי יהודים. היא הוסמכה ביד ושם בישראל ומרצה על השואה בבתי ספר. הסרטון הוויראלי ביותר שלה עסק בשואה, ולאחרונה התחילה להבחין בתגובות כמו "אתם היהודים תמיד משחקים את הקורבן". כשביקשה להתפלל להשבת החטופים במהלך המלחמה ענו לה: "אתם מטורפים לגמרי".
בתיאור הביו שלה ברשתות היא מזדהה כציונית ויהודייה גאה. "אנשים כאן לא מכירים יהודים", היא מסבירה, "אז אני מראה להם שאני הכי יהודייה שיש, כדי שיכירו את 'המפלצת' כביכול". קניג סייעה בארגון הכנס והזמינה משפיען מקומי פופולרי לדבר באחד המושבים. היא לא הזכירה את ישראל או את המלחמה, רק מאבק באנטישמיות, והוא סירב.
"הוא לא רצה שהמותג שלו 'יזדהם'. אני לא מאשימה אותו", היא מציינת. "אני מבינה שהוא פחד מהדיון ברשת. אבל השואה לא הגיעה משום מקום. קודם יש הדרה, זרוּת וסטיגמות, ואחר כך יכולה להגיע אלימות. זה לא אותו דבר, כמובן, אבל יש קווים שצריך לזהות. אנחנו בזמן הטוב ביותר לשנות את זה, לפני שיהיה מאוחר מדי".
בתים צבועים בירוק ובאדום
(צילום: דניאל אדלסון)
סנטו דומינגו. שני עולמות
(צילום: דניאל אדלסון)
אומדנים בינלאומיים הציבו עד לאחרונה את מספר היהודים ברפובליקה הדומיניקנית סביב מאה בלבד. קניג וסגן הנשיא דרורי מדברים על קרוב לאלף, אם סופרים משפחות מעורבות, ישראלים חדשים ותושבים חלקיים. רבים הגיעו אחרי 7 באוקטובר, בהם צעירי הייטק שעובדים מרחוק. אין בית ספר יהודי מלא, אבל יש חב"ד, גן ושיעורי עברית. המלחמה הגבירה את החשש, וגם הוציאה את הקהילה מן הצל.
"הקהילה היהודית חיה פה לצד הקהילה המוסלמית ביחסים טובים מאוד. לא משם מגיעה השנאה", אומר יניר דרורי מהקהילה היהודית. הוא נזהר לא להתרגש יותר מדי מהגל הפרו-ישראלי ביבשת: "כמו שזה בא, ככה זה יכול להיעלם"
אנשים ששמרו במשך שנים על פרופיל נמוך התחילו להתראיין, לקיים אירועים בפומבי ולהסביר מה קורה בישראל. הקהילה תרמה לקיבוצים בדרום ולבניית מקלטים, וסייעה בהכשרות להתמודדות עם פוסט-טראומה. "זו לא קהילה עשירה כמו בצפון אמריקה", אומרת קניג, "אבל אנחנו מנסים לתרום למטרות ישראליות. זה קרוב מאוד לליבנו". היא מספרת שדווקא בתקופה שבה הרשתות החברתיות הפכו עוינות יותר, 7 באוקטובר חיבר אל הקהילה גם יהודים שקודם לכן לא רצו קשר עם מוסדותיה.
יניר דרורי לצד בית הכנסת
(צילום: דניאל אדלסון)
מתוך התערוכה של המאייר הארגנטינאי, הממחישה את נושא המאבק באנטישמיות לקהל צעיר
(צילום: דניאל אדלסון)
בריכת אינפיניטי בבית המלון
(צילום: דניאל אדלסון)
דרורי, בן 54, הוא אימפריה קטנה של אדם אחד. הוא מעסיק כ-1,400 עובדים במספר עסקים, בהם ForceSOS, אפליקציה שהקים להזמנת שירותי חירום. במקור הוא מקיבוץ בית קמה. משפחתו עברה לוונצואלה, הוא חזר לישראל כחייל בודד והגיע לרפובליקה הדומיניקנית כדי לבקר חבר. הוא התאהב במקום, התחתן עם מקומית, התגרש, עבר לארצות הברית, הכיר את אשתו הנוכחית ג'ניפר במטוס ולבסוף חזר לסנטו דומינגו. ביום הכנס הגיעה בתו בת ה-18 לתל אביב, לתוכנית "מסע", והוא בעננים.
הוא לוקח אותנו לבית הכנסת הקהילתי הפעיל היחיד במדינה (מלבד שני בתי חב"ד). בכניסה מקבל אותנו חייל חמוש בכומתה אדומה, באדיבות המדינה. הבדיחה שרצה כאן היא שלפעמים יש פה שלושה שומרים על חמישה מתפללים. השטח ששווה כיום עשרות מיליוני דולרים ניתן לקהילה בימי טרוחיו. בחצר ניטעו עצים לזכר קרובי משפחה של חברי הקהילה שנרצחו ב-7 באוקטובר. גם לדרורי יש שם עץ, לזכר יונתן חג'בי שנרצח ביישוב יכיני. בדרך חזרה אנחנו חולפים על פני מסעדה ערבית בשם "חביבי". דרורי חבר של הבעלים. "הקהילה היהודית חיה פה לצד הקהילה המוסלמית ביחסים טובים מאוד. לא משם מגיעה השנאה", לדבריו. הוא נזהר לא להתרגש יותר מדי מהגל הפרו-ישראלי החדש ביבשת: "כמו שזה בא, ככה זה יכול להיעלם".
הרב יהודה קפלון, השליח המיוחד של דונלד טראמפ למאבק באנטישמיות
(צילום: דניאל אדלסון)
חוף ברפובליקה הדומיניקנית. בפעם הבאה בקולומביה?
(צילום: דניאל אדלסון)
ביום האחרון מסיעים את הנציגים לחוף קריבי במרחק שעה מהעיר, עם חול בהיר, ים טורקיז וכוסות פינה קולדה שמזיעות במקום האורחים. אפלויג מבקשת מכל אחד להבטיח תיקון מעשי עד הכנס הבא. נציג מקוסטה ריקה מתחייב להביא לארצו את תערוכת הקריקטורות שהוצגה בכנס. אחרים מבטיחים להתחיל בבית, כדי שילדיהם לא יגדלו בסביבה של שנאה. הטלפון של קפליבסקי ממשיך לצלצל גם על החול, וסלמון כבר מדבר על הכנס הבא, כשקולומביה סומנה כמארחת אפשרית. ולבואנה מחבבת את הרעיון: "נס גדול היה בקולומביה".
