עתליה, מלכת יהודה, הייתה לפי המתואר בתנ"ך האישה הראשונה ששלטה על ממלכת יהודה. סיפורה נפתח בטבח אכזרי של צאצאיה וצאצאי בעלה, שהיו עשויים לקרוא תיגר על מנהיגותה. בהמשך היא איבדה את השלטון לטובת ילד בן שבע – שבמקרה או לא היה נכדה הביולוגי. איך היא הגיעה בכלל למלוכה, מה היה סופה, והאם היא אכן היתה מרושעת כמו שרגילים לחשוב?
עתליה הייתה בת לשושלת מלכי ישראל מבית אחאב, אחד מגדולי המלכים של ממלכת ישראל. היא נישאה ליהורם מלך יהודה, ולזוג המלכותי נולד בן בשם אחזיהו. לאחר שבעלה מת, וגם בנה נהרג, נשארה ממלכת יהודה ללא מנהיג. בארמון המלוכה נותרה עתליה, האישה והאם של שני המלכים המתים, ועוד צאצאים. עתליה, שלא הייתה משושלת בית דוד, מחליטה לתפוס את המלוכה ועושה זאת באופן מזעזע: "וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ, וַתָּקָם וַתְּאַבֵּד אֵת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה" (מלכים ב', י"א, א').
המניע לטבח היה פשוט: עתליה ביקשה להשתיק כל טענה למלוכה, ועל כן חיסלה את צאצאיה וצאצאי בעלה. כשניקולו מקיאוולי פרסם במאה ה-16 את הספר השערורייתי "הנסיך", ובמקביל תמך בפעולותיו של הקרדינל צ'זרה בורג'ה שחיסל את מי שרצו לקרוא עליו תיגר, הוא קיבל מן הסתם השראה מעתליה.
עתליה לא רק הייתה מלכת יהודה היחידה שאינה מזרע בית דוד, אלא כאמור גם האישה היחידה שכיהנה בתפקיד. האם היה זה מקרי? הרב נחמיה שטיינברגר, רב בית כנסת "אוהל יצחק" בירושלים ומוביל פודקאסט של שיעורי תנ"ך, מציין כי כאוס בממלכה מייצר חלל שאליו יכולות להיכנס נשים, ככלל, ויהודה הרעועה לא הייתה שונה מהבחינה הזו: "בתקופת השופטים למשל, כש'אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל – אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה', אנחנו פוגשים פתאום את דבורה הנביאה ששופטת את ישראל, דלילה הדומיננטית שמפילה את שמשון לידי אויביו, יעל שמחסלת את סיסרא, האישה מתבץ שמפצחת עם אבן ריחיים את ראשו של המלך אבימלך, ונעמי ורות שבונות את שושלת המלוכה החשובה בישראל".
שטיינברגר מצביע גם על איזבל, אשתו של אחאב, כהנת הבעל והתומכת הבלתי מסויגת בנביאיו. את ההשפעה שלה על בעלה אפשר לפגוש לאורך ספר מלכים.
הנסיך שהוחבא בבית המקדש
במהלך הטבח, עתליה החמיצה עולל אחד. נכדה, תינוק בשם יואש, בנו של בנה אחזיה, שרד. ה"פספוס" הזה עלה לה בחייה, גם כן באמצעות אישה.
לבעלה של עתליה, המלך יהורם, הייתה גם בת בשם יהושבע שהבינה כי התינוק, הנצר היחיד לבית דוד, נמצא בסכנה. היא מחליטה להחביא את יואש עם המינקת שלו בבית המקדש – שם שימש בעלה יהוידע ככהן (לכן, כנראה, ניצלה גם היא מהטבח). יואש גדל בבית המקדש ומסתתר מפני חרבה של סבתו במשך שש שנים, שבמהלכן שולטת עתליה ביד רמה בארץ. בשנה השביעית מגיעים יהוידע ויהושבע למסקנה שיואש כבר ראוי לשבת על כיסא המלוכה, ויהוידע ניגש לארגון המרד.
במחקר קיימת עמדה המבקשת להטיל ספק באירוע רצח הצאצאים בידי המלכה האם. לפי הגישה הזו, סיפור הטבח נולד בחסות ההצדקות להדחתה מהשלטון. במקרא עצמו מסופר אחרת. נראה שהתנ"ך, שהוא כידוע אינו ספר היסטוריה אלא קודקס הוראתי – ספר חוקים וכללים, ביקש להעביר ביחס אליה מסר חשוב יותר מהיותה חוטאת "רגילה"
הוא אוסף אליו את שרי המאיות – כהני בית המקדש, חושף בפניהם את הנער המיועד למלוכה ומחלק אותם לשלוש קבוצות. מקבוצה אחת הוא מבקש לשמור בבית המקדש על יואש, ואת שתי הקבוצות האחרות הוא מפקיד על שניים משערי העזרה – חצר המקדש. בכך מבקש יהוידע להגן על המלך החדש במהלך המהפכה.
יהוידע נותן לשרי המאיות את חניתו של דוד המלך, את מגיניו העשויים בצורה מיוחדת – שיש אומרים שהיא ה"מגן דוד" המפורסם – והשרים נעמדו בשורה ארוכה מקצה אחד של בית המקדש עד קצהו השני, כשבכך הם מגינים על המזבח ועל המלך. בשלב הזה מוציא יהוידע את יואש וחושף אותו בפני ההמון. הוא מניח על ראשו נזר, כתר, ומניח על זרועו את ספר התורה שאותו היה נושא המלך. יואש נמשח למלך והעם פורץ בתשואות: "וַיּוֹצִא אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ, וַיַּכּוּ כָף וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב', י"א, י"ב).
ההמולה החגיגית מגיעה במהירות אל ארמונה של המלכה, ועתליה יוצאת החוצה כדי לבדוק על מה הרעש. עד מהרה היא מבחינה במלך החדש יושב על המקום שבו היו יושבים מלכי בית דוד בעזרה, והיא גם מבחינה בהתלהבות האקסטטית שבה מצוי העם הסובב אותו. עתליה מבינה שפרץ מרד: "וַתִּקְרַע עֲתַלְיָה אֶת בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא קֶשֶׁר קָשֶׁר" (שם, פסוק י"ד).
יהוידע, שמבחין במלכה המודחת, מכריז באוזני העם שאין להרוג אותה בבית המקדש. האנשים מצייתים ומפנים לה דרך באמצעות ידיהם כדי שאיש לא יפגע בה. עתליה חוצה את ההמון, ודרך מעבר "מבוא הסוסים" מגיעה אל בית המלך. שם היא כבר מוצאת להורג: "וַיָּשִֹמוּ לָהּ יָדַיִם וַתָּבוֹא דֶּרֶךְ מְבוֹא הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַתּוּמַת שָׁם" (פסוק ט"ז).
השליטה המרשעת
עתליה מתוארת בתנ"ך כאישה חוטאת: "כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים". מה שמפתיע הוא שהדיווח הזה לא מופיע בספר מלכים, שם מסופרים קורותיה, אלא בכלל בספר דברי הימים (בדברי הימים ב', כ"ד, ז') – ואף זאת, כפי שאפשר להיווכח, רק בהערת אגב. היגדים ברורים שנאמרו בהקשר של מלכים אחרים, בנוסח "ויעש הרע בעיני ה'" או "וילך בדרך מלכי ישראל כאשר עשו בית אחאב", לא מצוינים לגביה בסיפור. מהפסוקים נראה שעתליה הייתה חוטאת בדיוק כמו קודמיה, רק שהיחס הסמנטי אליה נבדל מהאחרים.
במחקר קיימת עמדה המבקשת להטיל ספק באירוע רצח הצאצאים בידי המלכה האם. לפי הגישה הזו, סיפור הטבח נולד בחסות ההצדקות להדחתה מהשלטון. במקרא עצמו מסופר אחרת. נראה שהתנ"ך, שהוא כידוע אינו ספר היסטוריה אלא קודקס הוראתי – ספר חוקים וכללים, ביקש להעביר ביחס אליה מסר חשוב יותר מהיותה חוטאת "רגילה": עתליה היא הדמות הראשונה המבקשת לערער על מלכות בית דוד ולהקים שושלת חדשה – שושלת עתליה או אולי שושלת אחאב, אביה, ביהודה. החטא הזה הוא העוולה המרכזית שאליה מתייחס הנביא, שכן מקומה של שושלת מלכות בית דוד חשוב כל כך, עד שהרמב"ם קבע אותו כאחד מעיקרי היהדות.
הרב שטיינברגר מציין כי בעבר באופן כללי רחש פחד מהדמות הנשית. מדוע נאמר כי "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה", ולא נאמר "מְכַשֵּׁף לֹא תְחַיֶּה"? האישה הייתה ממיתה את אויביה ברעל, כי את החרב לא למדה לשאת, ותכונות של ערמומיות, מסתורין ומאגיה שחורה יוחסו לה מכורח המציאות.
הסוף של עתליה היה לפי המתואר במקרא די סטרילי, ללא מהפכה אזרחית וטבח המונים. הוא הסתיים בהמלכתו של הילד, יואש, בגיל 7 בלבד. הוא מלך 39 שנה, אבל גם סופו לא היה מלבב. בשנים הראשונות פסקה עבודת האלילים והמלך התייעץ והקשיב לדודו, יהוידע הכהן. הוא גם יזם שינויים לטובת העם והמקדש. אלא שאז, כעבור שנים, נפטר הדוד הזקן, ומפנה מתרחש בחיי העם. שרי המלך מבקשים לשוב אל עבודת האלילים.
לפי מדרש מוכר, השרים אף שכנעו את יואש שהוא עצמו אל, ולכן שרד ולא מת כשהסתתר בקודש הקודשים בתוך בית המקדש: "אלוה אתה, שאילולא כן לא היית עושה שש שנים בבית קודש הקדשים. כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת בשנה והכול מתפללים עליו שיצא בשלום, ואתה עשית שם שש שנים" (ילקוט שמעוני).
לפי המתואר בתנ"ך, יואש לא רק מאפשר פתיחת מחול של עבודת אלילים, אלא גם מוציא להורג במהלך מהיר ואכזרי את בן דודו, זכריה בן יהוידע הכהן, שמוכיח את החוטאים. שנה לאחר מכן עולה חיל ארם בראשותו של המלך חזאל על גת, שאינה מרוחקת מירושלים, וכובש אותה. יואש מבין כי התחנה הבאה של חזאל היא ירושלים, וממהר לשלוח לו שוחד כבד כדי שיוותר על תוכניותיו.
חזאל מלך ארם מקבל את הכסף, אך את תוכניותיו הוא לא משנה. בחיל מועט הוא עולה על ירושלים, ובמלחמה הוא מביס את החיל הכבד של יואש. לאחר הניצחון מכים אנשי ארם את יואש עצמו, ומותירים אותו פצוע וחולה על מיטתו בארמון. כשהוא שבור וכאוב על מיטתו, מופיעים בפתח חדרו שני משרתים, יוזכר בן שִׁמעת ויהוזבד בן שֹׁמֵר, ורוצחים אותו על מיטתו. בכך תמה פרשת חייו של יואש, שלפי המסופר היה כל ימיו צדיק וישר, עד ששנתו האחרונה הובילה אותו לאבדון.
זמן רב יחלוף עד שתהיה שוב מלכה ביהודה – שלומציון המלכה, שכיהנה בתקופת ממלכת החשמונאים ובית המקדש השני. עתליה תיזכר במסורת היהודית כדמות שלילית במיוחד, ככל הנראה מפני שהעזה לערער על מלכות בית דוד. אפשר להניח שגם עובדת היותה אישה, בזמנים שבהם מעמד האישה היה נמוך, לא תרמה לאופן שבו היא נזכרה בתולדות ישראל ויהודה.
