לפני חמש שנים הועברו ארגזים רבים שהכילו מכתבים, שירים גנוזים ויומנים מבית אחיה של חנה סנש לספרייה הלאומית בירושלים. מדובר בכל עיזבונה הרוחני, ולמשפחה היה חשוב שהדפים הפריכים, בכתב ידה או מודפסים במכונת כתיבה, ימצאו מקום בטוח, שישמור עליהם היטב לשנים רבות קדימה.
6 צפייה בגלריה
רקפת סנש-שקילר בארכיון הציוני. המשפחה לא ידעה על קיומם של המסמכים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בנובמבר האחרון, שיחת טלפון שקיבלה נכדת אחיה של סנש, רקפת סנש-שקילר, טילטלה את בני המשפחה. על הקו הייתה שלומית תעשה, ראש המדור לחקר המשפחה בארכיון הציוני, ובפיה בשורה מרגשת: נמצאו מכתבים חדשים ולא ידועים בכתב ידה של סנש, שנשלחו בשנים 1944-1943 אל המוסדות הציוניים של התקופה, בהם היא מפצירה להעלות לארץ את שארי בשרה היחידים, אימה קטרינה ואחיה גיורא.
"זה היה מרגש מאוד", משחזרת סנש-שקילר, שלקחה על עצמה בשנים האחרונות את משימת סיפור והפצת מורשת הצנחנית המיתולוגית. "ביום בהיר אחד לקבל שיחה, בלי שידעתי שיש דבר כזה, הארכיון הציוני. מה שמרגש בעיניי הוא העובדה שאחרי 80 שנה עדיין אנחנו מוצאים דברים חדשים, ויכול להיות שמסתובבים עוד. כששלומית אמרה: 'אני אסרוק את זה, לשלוח לך?' אמרתי 'בוודאי'. הסתקרנתי. חשבתי מכתב, שניים – וקיבלתי מייל מפוצץ במסמכים, שבמשפחה אפילו לא ידענו על קיומם".
סנש-שקילר לא הסתפקה כמובן בצפייה במסך, ונסעה במיוחד לירושלים כדי לראות את המכתבים בגודל טבעי על נייר דקיק שהודפס, ברוח התקופה, במכונת כתיבה. "לראות את הדברים בלייב עושה משהו", היא אומרת בהתרגשות. "לראות את התיקים שבהם מרוכזים המסמכים, גם את כתב היד. באחד הדפים היה חור, וישר אני מנסה להבין ממה הוא נוצר, האם הוא מהסיגריה שלה?"
איך את מסבירה שדווקא למשפחה מתעדת כמוכם, חמקו מסמכים כאלו?
"כי אלו מסמכים לא של המשפחה, אלא כאלה שקשורים להתכתבויות לגבי המשפחה. אנחנו יודעים שחנה פנתה לסוכנות היהודית בבקשה לארגן סרטיפיקט לאימה. באותם ימים הרי אי-אפשר היה 'סתם' להגיע לארץ. מהרגע שהיא הגיעה לפלשתינה ב-39', בכל המכתבים שהיא כותבת למשפחתה וגם ביומנה, היא מציינת כמה היא מתגעגעת לאימה ולאחיה, וכמה היא רוצה שיבואו לארץ להיות איתה. המכתבים האלו משלימים את המידע שמופיע לנו ביומנים".
ארכיונים של אישים מרכזיים בציונות
סנש היא אישיות ידועה ומפורסמת, אבל אינה יחידה. 100 מיליון מסמכים בעלי היבט ציוני כזה או אחר שמורים ומוחזקים היטב, בטמפרטורה מיוחדת ובתנאים מחמירים, במרתפי הארכיון הציוני בירושלים – גם מטעמי אבטחה בגלל המלחמה וגם כי האולם המרכזי נמצא בימים אלו בשיפוצים. "אנחנו לא מקבלים לפה כל חומר", מדגיש דרור מורג, ראש המחלקה למעורבות חברתית בהסתדרות הציונית העולמית, הממונה בין השאר על הארכיון הציוני, כמו גם על הר הרצל. "כדי שנקבל מסמך, צריך להיות לו הקשר ציוני. אצלנו, למשל, נמצאים ארכיונים של אישים חשובים בציונות כמו הרצל, וולפסון, לצד ארכיונים של גופים ציוניים – ההסתדרות הציונית, קק"ל, קרן היסוד, הסוכנות היהודית וגם כמה מאות אלפי תיקי עלייה של אנשים רגילים שעלו לארץ החל משנת 1919, עם תצלומים שלהם, מסמכים ופריטים אישיים".
6 צפייה בגלריה
הבקשות של חנה סנש לגבי אימה ואחיה. "היא ציינה כמה היא מתגעגעת אליהם"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
כל אדם שרוצה לדעת פרט על קרוביו שעלו לארץ, יכול להגיע ולראות?
"רק 15 אחוז מכלל המסמכים סרוקים", הוא מפתיע. "אנחנו לא פותחים הכול, כי זה לא אפשרי. לפעמים עושים זאת על פי בקשות ספציפיות, וכשמדובר באישים ציוניים, מתרכזים בתאריכים עגולים של לידה או פטירה". זה בדיוק מה שקרה עם סנש. גילוי המכתבים נעשה בזכות יוזמה של תעשה במלאת 80 שנה להשמדת יהדות הונגריה, ו-80 שנה להוצאתה להורג של סנש.
אילו סנש הייתה היום בחיים, היא הייתה בת 104. היא ואחיה הצעיר ממנה בשנה, גיורא, נולדו בבודפשט שבהונגריה למשפחה מבוססת. אביהם, בלה, סופר ועיתונאי, נפטר כשחנה הייתה בת שש. אימה קטרינה הייתה פסנתרנית, אך הקדישה את חייה לניהול עזבונו. חנה עלתה לארץ בגיל 18, למדה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, ובהמשך הצטרפה לקבוצה שהקימה את קיבוץ שדות ים. גיורא, לעומת זאת, נסע ללימודים בצרפת, ובזמן המלחמה ברח לספרד, משם עלה מאוחר יותר לארץ.
6 צפייה בגלריה
רגע מחייה של חנה סנש. "היישוב חיפש סמל שאפשר להבליט"
(צילום: ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית)
למרות העובדה שהמכתבים "החדשים" מראים כי חנה ביקשה סרטיפיקט גם עבורו, הוא עלה בזכות מאמציו והתיישב בקיבוץ מעגן, אשר הוקם על ידי עולים יוצאי הונגריה. בשנת 1943 התנדבה חנה לצבא הבריטי ויצאה לצניחה במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. רגע לפני שיצאה לשליחותה האחרונה, הצליחה לפגוש את האח גיורא, אחרי שש שנים שלא התראו. למרבה הצער, ביוני 1944 חצתה סנש את הגבול להונגריה ונתפסה בידי חיילים הונגרים. היא נכלאה, נחקרה בעינויים והואשמה בריגול ובבגידה במולדת. עוד לפני שהסתיים משפטה היא הוצאה להורג. אימה קטרינה, שעדיין הייתה באותם ימים בהונגריה, הצליחה לפגוש אותה למפגש אחרון וקורע לב.
בשנת 1950, כשאימה של חנה ואחיה כבר בארץ, הובא ארונה לישראל והיא נקברה בהר הרצל. היום, לדברי מורג, הקבר שלה הוא חלק מסיור מודרך בהר על צנחניות. "אין הרבה נשים לדבר עליהן בהקשר של הציונות", הוא אומר, ומדגיש שוב את חשיבותה הלאומית של סנש. "קשה לתאר", מוסיפה סנש-שקילר על דבריו, "אבל חנה הייתה רק בת 23 כשהוצאה להורג. היא כתבה המון, ולכן לא פלא שזוכרים אותה ושמתגלים כל העת עוד ועוד מסמכים".
לדבריה, המכתבים החדשים בהחלט מתכתבים עם מה שמופיע בכתבים אחרים. "בספר 'מכתבי חנה סנש'", אומרת סנש-שקילר, "מופיע מכתב ממאי 1943: 'קיבלתי מכתב המלצה מההתאחדות עולי הונגריה, שאותו יעביר נציג הקיבוצים בימים אלה'. בעקבות הטלפון מהארכיון הציוני, אני רואה את המכתב עצמו. כמו כן, בתחילת פברואר 1944 חנה פוגשת את סבא שלי, אחיה, ואז נוסעת לקהיר, משם היא כותבת למחלקת העלייה: 'אחי הגיע בימים אלה מספרד, ואימי נמצאת לבדה בהונגריה. בקשתי לאפשר את עלייתה המהירה בתור עסקנית ציונית ותיקה. אבקש להודיע כל הודעות בעניין זה לאחי גיורא, קיבוץ מעגן בחצר כינרת, היות ואני נמצאת מחוץ לגבולות הארץ'. אלו אסמכתאות שמתחברות לנו לחומר שכבר היה בידינו. הסוכנות עונה לה ומציינת על המעטפה 'לחנה סנש אי שם', ומכיוון שאין מקום כזה, המכתב הוחזר למי ששלח. וזה מה שנמצא בארכיון הציוני".
היישוב חיפש דמות הרואית
לגיורא סנש שנפטר בשנת 1995 בגיל 75 יש שני בנים – איתן ודוד. רקפת סנש-שקילר היא הבכורה מבין שלוש בנותיו של איתן. מלבד סבה, זכתה להכיר גם את אימו קטרינה, סבתא-רבתא שלה, שנפטרה שלוש שנים לפניו בגיל 96. לדבריה, הבית היה רגיל, לא כזה שקידש את האתוס של סנש או ניסה להשיג משהו בזכותו. "אם היית מכירה את סבתא קטו או את גיורא", היא אומרת, "היית מבינה. הם לא רצו שחנה תהיה דמות הרואית, האסון והאבל שלהם היו פרטיים".
6 צפייה בגלריה
רגעים קטנים שתועדו מחייה של חנה סנש. "חשוב לי לספר לא רק על הסוף הטרגי"
(צילום: ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית)
סנש-שקילר מרפאה בעיסוק לילדים, חברת קיבוץ רמות מנשה שבצפון, נשואה לאלכס, איש הייטק, ואם לארבעה – הבכורה חיילת, הצעיר תלמיד כיתה ו'. "אצל כולם הייתי בכיתה", היא אומרת, "ודיברתי על דמותה של חנה". לפני שנתיים החליטה להעלות הילוך ולהתגייס למשימת חייה: לתת הרצאות על סנש לכלל הקהלים. "חשוב לי להביא דברים אחרים מהדמות הלאומית שלה", היא מסבירה. "לספר על הבית שגדלה בו, איך הייתה בתור בת, בתור אחות, ולא רק על הסוף הטרגי. חשוב לי לחבר את הדור הצעיר לדמות שלה, שיכירו את חנה הילדה, הנערה, האישה, שהיו לה אהבות, חלומות ודעות. לא רק חנה הצנחנית הגיבורה".
מה לדעתך גרם לכך שדווקא חנה סנש הפכה למיתוס וסמל בציונות?
"חנה השאירה אחריה הרבה דברים שמהם אפשר ללמוד עליה. היא לא כתבה שיר פה ושיר שם, אלא ממש מחברת שלמה, ויומן. היו לה החלטות לא טריוויאליות לתקופתה, בעיקר עבור נשים – העלייה לארץ, היציאה לשליחות. זה בנוסף לאישיותה יוצאת הדופן, והחומרים שהשאירה תרמו למיתוס. חשוב להגיד, המשפחה לא החליטה שחנה תהיה מיתוס. היישוב, עם כל מה שהתחולל באירופה, חיפש גיבורה, סמל שאפשר להבליט. הוא היה זקוק לדמות הרואית שעשתה מעשה אמיץ".
זה מאוד מקביל למה שקורה היום, שאנחנו מחפשים דמויות להיתלות בהן, לשאוב מהן כוח והשראה, לקבל משמעות בזמנים קשים.
"בכל מלחמה או אירוע חריג יש דמויות שמתבלטות, ויש לא מעט גיבורים גם בתקופה הנוכחית. סנש יש אחת, אבל יש עוד סוגים. אנחנו חיים בתקופה שתהיה היסטוריה, ואני רואה את העם היפה במדינה שלנו. בכל יום אני שומעת מאות סיפורים מהנובה, מלוחמים וממשפחות נופלים שנחמץ הלב, שהטובים מבנינו הולכים. דור הטיקטוק, שהיה נראה שמעניינים אותו דברים אחרים, כשהיה צריך, עשו הכול למען המדינה".
6 צפייה בגלריה
חנה סנש. "היא הייתה שמחה לדעת שיש המשכיות למשפחה בארץ"
(צילום: ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית)
מה את חושבת שחנה הייתה אומרת על מצב המדינה היום?
"לא פעם עלו בי הרהורים, מה הייתה חנה אלמלא קרה מה שקרה. איזה תפקיד הייתה לוקחת, לאן הייתה מתגלגלת, האם שיריה היו נחשפים. היא הרי כתבה לעצמה, ולא כדי להתפרסם. לדעתי, אם חנה הייתה נשארת בחיים, היא הייתה מקדמת דברים, עושה תפקיד עם משמעות, משתלבת בעשייה. חנה באה אל הלא-נודע כדי לבנות את המדינה. השנה הזו לא קלה למדינה, וכשאת שומעת על אלו שעוזבים, אני יודעת שזה לא יכול לקרות אצלנו. כי גם חנה וגם שאר בני המשפחה עברו דרך קשה מאוד והקריבו חיים, עשו הרבה למען המדינה. הכי קל לקום ולברוח כשקשה, אז בהיבט הזה, אני בטוחה שחנה הייתה שמחה לדעת שיש המשכיות למשפחה בארץ".
עד כמה 7 באוקטובר עורר אצלך טריגרים לנוכח הביוגרפיה המשפחתית שלכם, והסיפור של חנה?
"7 באוקטובר הציף אצלי הרבה. מלבד העובדה שדודי, דוד, היה שבוי במלחמת יום הכיפורים, המפגש בכלא בהונגריה בין חנה לאימה קטרינה זורק אותי למשפחות החטופים והחטופות. בעיקר אני עוקבת אחרי הראיונות עם האימהות, שמשדרות חוזק, בלי לדעת מה הבנות שלהן שומעות בשבי. החוזק של האימהות מחבר אותי לחוזק של קטרינה, שגם אחרי ההוצאה להורג של בתה, שמרה על אצילות ואיפוק. בכלל, כל התקופה הזו הפגישה אותי עם מקומות שעליהם קראתי בספר של חנה, רק שבמציאות של ימינו, זה קיבל אספקטים חדשים. בלי קשר לעובדה שדוד שלי היה שבוי במלחמת יום הכיפורים, 7 באוקטובר עדיין לא נתפס, גם יותר משנה אחר כך. זה חרות לי בגוף כמו רצח רבין. עדיין מתהלכת בתוכי התחושה שהביטחון הוא לא כמו שחשבתי, אבל עדיין יש פה משהו, במובן השורשי, שמחזיק אותי. אין לנו ארץ אחרת, וגם יש פה אנשים טובים שרוצים את הביחד. אם חנה הייתה חיה, היא הייתה מופתעת. חוסר ההגנה בבית שלך והתפקוד שלא היה, הם לא משהו שהיית יכול לצפות לו".
מה עוד לא עשו לדעתך בהנצחה של חנה? מה עוד אפשר לעשות לזכרה?
"יש על שמה בתי ספר, רחובות, בית חנה סנש בשדות ים. אישית הייתי רוצה שילחינו עוד כמה שירים שלה. 'אשרי הגפרור' ו'אלי אלי' ('הליכה לקיסריה') הם שירים שנכנסו לקאנון של טקסי יום השואה, אבל לחנה היו עוד המון שירים יפים. באופן אישי, הייתי רוצה לעשות ערב בעקבות שיריה, כולל הרצאה. כבר עכשיו יש פרויקטים של צעירים שמלחינים את שיריה, וזה נחמד, אבל לא כל כך יוצא החוצה. יש עוד כמה שירים שהייתי רוצה שילחינו. שצעירים ייחשפו לעוד דברים שהיא עשתה".
