בנקודה הנפיצה הזו בזמן, גם ספר עיון אקדמי עם כותרת ניטרלית יכול להיות מעשה פוליטי, חתרני אפילו. בטח כשהוא מכוון לבטן הרכה של הפרה הקדושה. כזה הוא הספר "הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה" מאת עודד ליפשיץ, שמתמקד בחבורה אלמונית של כותבים שפעלו בירושלים בשלהי ימי בית ראשון ובשיקולים הדתיים, הפוליטיים והחברתיים שהנחו אותם בעבודה על מגילה שפירסמו. זה לא היה מעניין במיוחד אם המגילה לא הייתה החלק הקדום ביותר בחיבור שייקרא לימים ספר הספרים, סלע קיומנו, או בקיצור: התנ"ך.
החלק הקדום ביותר שנכתב בתנ"ך לא היו סיפורי הבריאה או יציאת מצרים, אלא החטיבה הכוללת את (חלקו של) ספר דברים והספרים יהושע, שופטים, שמואל ומלכים - כולם בעצם ספר אחד שמתאר את ממלכת יהודה דרך קורות בית דוד וכולל את כיבוש הארץ וההתיישבות בה, בניית בית המקדש בירושלים והיחסים עם העמים השכנים כמו גם עם החוטאים מבית, או במילים אחרות: כל מה שמגדיר את הפוליטיקה הישראלית ומרכיב את מהדורת החדשות. "לא סתם אני אומר שהאנשים הכי חשובים בהיסטוריה הם ההיסטוריונים", אומר הפרופסור (להיסטוריה, אלא מה) עודד ליפשיץ. "הם מחליטים מה ייזכר ומה יישכח. אז, וגם היום".
"המחברים המקראיים", טוען ליפשיץ, פרופ' להיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל-אביב וחתן פרס א.מ.ת. לארכיאולוגיה, "לא סיפרו על מה שלא התאים למטרות הפוליטיות והדתיות של האליטה הירושלמית ולקו האידיאולוגי הבלתי מתפשר שהדגיש את האמונה בנצחיות בית דוד, ובמרכזיות של ירושלים".
הטענה שהתנ"ך (ולפחות תולדות ממלכת יהודה שבה מתמקד הספר) הוא יצירה אנושית מוגבלת שנכתבה תחת שיקולים פוליטיים ומלאה עיוותים והגזמות, ובאופן כללי כמעט לא נתמכת בעדויות ארכיאולוגיות, אינה חדשה. אבל בישראל של 2025, שבה התנ"ך הוא עבור רבים אמת היסטורית, תוכנית עבודה, פקודת היום, ספר מתכונים ואסופת שירים ונאומי מוטיבציה, היא אכן נשמעת חתרנית. ליפשיץ קורא לנו לחשוב על התנ"ך, כלומר על עצמנו, אחרת לגמרי. בספר אנחנו מתוודעים למשל לשליטים גדולים שנעלמו כמעט לגמרי מהטקסט, כולל מלכה אחת חזקה בשם עתליה.
בוא נשים את הדברים בהקשר היסטורי.
"בשנים 732 עד 722 לפנה"ס ממלכת ישראל הגדולה והעשירה בצפון נחרבת ונכבשת על ידי האשורים. האשורים מגלים את רוב ממלכת ישראל - עשרת השבטים, אם תרצה - ומביאים לפה אוכלוסיות אחרות. כך הם נהגו תמיד. אבל לא כולם גלו. מצאנו תעודות מ-23 שנה אחרי החורבן ובהן רשומים גולים שהובאו מאזור עיראק של היום. אחד מהם, אגב, היה: נתניהו".
"המלך אחז, ששולט אז בירושלים", ממשיך ליפשיץ, 61, "מבין את הסיטואציה, עולה לרגל אל תגלת-פלאסר, מלך אשור, נכנע לפניו ומציל את יהודה. אם לא הוא, גם יהודה הייתה נגמרת ולא היו יהודים".
יהודה, שעד אותו שלב הייתה ממלכה הררית לא גדולה, מתחילה לפרוח תחת האימפריה האשורית. "20 שנה אחר כך עושה המלך חזקיהו - בנו של אחז - את המעשה המטופש ביותר בהיסטוריה היהודאית ומורד באשור. סנחריב מלך אשור מכניע את המרד בקלות, אבל בניגוד למנהגו לא מחריב את ירושלים, ומסתפק בכניעה והרבה זהב וכסף מאוצרות המקדש". העשורים חולפים והפעמיים שבהן ניצלה ירושלים הפכו מסיפורים על כניעות משפילות לסיפורי ניסים על איך לא חרבה העיר בזכות ההבטחה וההגנה של אלוהים.
3 צפייה בגלריה
כריכת הספר "הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה" מאת עודד ליפשיץ
(הוצאת ידיעות ספרים)
"בשנת 640 לפנה"ס עולה לשלטון המלך יאשיהו. האשורים בשיא כוחם. 18 שנים אחר כך האימפריה האשורית נופלת ונעלמת. זה אירוע עולמי דרמטי יותר מנפילת חומת ברלין", אומר ליפשיץ. יאשיהו פותח ברפורמה פולחנית ומרכז את כל הפולחן בירושלים. בנקודה הזו, שנת 622 לפנה"ס, יאשיהו מקבץ את החבורה ובעצם מתחיל להיכתב התנ"ך. "הטקסט לא יכול היה להיכתב קודם, בגלל האשורים, או אחר כך, בגלל הבבלים וחורבן בית ראשון. תחשוב על זה שרוב התנ"ך נכתב ורוב היהדות מתעצבת תחת רצף אימפריות ששלטו בעולם העתיק. זו תובנה מדהימה". וכך מתחיל להיכתב התנ"ך, כולו - כמו שאומרים היום - מהפוזיציה. זו שתפאר את יאשיהו, בית דוד וירושלים. יש דברים שלא משתנים.
בריאת העולם כסיפור בבלי
אנחנו לא יודעים כמעט כלום על הכותבים שלא חתומים על הספר הפופולרי בתולדות הספרות; האם היו מגדולי האומה או סתם סופרים, אולי גם כמה חנפנים, כמה שילמו להם, כל כך הרבה שאלות.
בספר אתה טוען שהכותבים לא חשבו או לא תיכננו לכתוב את "התנ"ך".
"נכון. הם כתבו מגילה שנועדה לתאר את העבר במטרה לכונן את ההווה. להגיד לאנשים, תלמדו מההיסטוריה: כשעשיתם הטוב בעיני אלוהים, כמו בזמן יהושע, אלוהים הגן עליכם. לב הרעיון של הספר הוא ההקבלה בין יהושע - כובש הארץ - ליאשיהו. יהושע הוא פיקציה שנבנתה על ידי הכותבים והאידיאולוגיה שלהם כדי להדגיש את יאשיהו. יהושע וגם דוד ושלמה הם יצירות ספרותיות שתפקידן לאשש את האידיאולוגיה".
אז יהושע הוא פיקציה וכך גם המסע שלו לכיבוש הארץ, שלא נמצאו לו עדויות או היגיון. מה לגבי המלכים האחרים?
"את המלכים אנחנו מכירים מטקסטים אשוריים. לגבי דוד ושלמה אין עדויות ישירות, אבל בכתובת בתל דן מוזכרת ממלכת בית דוד ואין לנו סיבה לפקפק בקיומו. כנ"ל לגבי שלמה. אין עדות ישירה, אבל מכיוון שהמקדש, כמו הרבה דברים אחרים, מיוחס לו אני לא מוצא סיבה לפקפק בעצם קיומו. לגבי הנביאים זה כמובן סיפור אחר לגמרי".
הספר שכותבים הכותבים האלמונים הופך להיות זה שמעצב את התודעה היהודאית הירושלמית. "אבל מיד אחרי שהוא נכתב", אומר ליפשיץ, "הופך הספר להיות לתקופה לא רלוונטי: יאשיהו מת, ומתחילה הצניחה החופשית לקראת חורבן הבית. הכותבים היו קצת כמו תלמה ולואיז, רגע של אושר לפני התהום".
"עוד דבר שמאפיין מאוד את האידיאו-לוגיה היהודאית הזאת זה חוק החרם, שאומר: אנחנו צריכים להיבדל מהעמים האחרים. אנחנו היחידים שאומרים: לא נולדנו פה, הפכנו לעם במצרים ובאנו לקחת את הארץ שהובטחה לנו על ידי אלוהים כי אנחנו העם הנבחר".
הכל נשמע מאוד פוליטי.
"זה פוליטי לגמרי. אבל אחרי החורבן, התפיסה הזו הפכה לא רלוונטית, ההבטחה הופרה, והאליטה שכתבה את הספר הולכת לגלות בבל. מה לעשות עם הספר הזה? שתי אפשרויות. או לזרוק אותו ולהגיד, כולנו בבלים, או להחזיר אותו להיות רלוונטי. איך? מאמצים את התפיסה של ירמיהו: בכל מקום שיש בתנ"ך הבטחה אלוהית, מוסיפים משפט שאומר, 'אם תלכו בדרכיי' - קרי ההבטחה מותנה בקיום מצוות. פתאום הספר הופך שוב לרלוונטי, גם מסביר ליהודים את המצב וגם נותן תקווה להמשיך. מדהים לראות את השינוי הזה".
מתי נכתבו שאר הספרים, בראשית, שמות, ויקרא, במדבר?
"הרבה יותר מאוחר. סיפורי בראשית - בריאת העולם, תיבת נח ועוד - הם סיפורים בבליים. הטקסטים הולכים ומתפתחים בתקופה הפרסית ובימי שיבת ציון (שנת 538 לפנה"ס) ויש תהליך של חיבור החומש, שבעיניי הוא מרתק כי בתקופה הפרסית ירושלים היא כפר קטן, דל ועלוב. מתגוררות בה 200-250 משפחות של כוהנים, בתוך ההריסות. תמיד מדליק אותי לחשוב על זה שאת רוב התנ"ך ערכו וכתבו בירושלים במצב הנורא שלה. מתוך המציאות הכל כך עלובה של ימיהם, משחזרים הכותבים את העבר ומדמיינים את העתיד של עיר גדולה, קדושה, מפוארת, מלאת תקווה. זה מרגש. והדבר המדהים - שבסוף זה קורה. החשמונאים מורדים".
בעצם אתה בא ואומר פה לציבור הישראלי, המסורתי והדתי והימני ברובו: יהושע? לא היה. כיבוש הארץ? לא קרה. ירושלים? כפר עלוב. התנ"ך: מניפסט פוליטי.
"כן, אבל... אני ציוני, אוהב את הארץ, קשור לארץ, אין לי אזרחות זרה, אין לי בית בקפריסין, הילדים שלי פה, אני לא אעזוב את הארץ הזאת. אני לא צריך להיתלות בהבטחה לאברהם אבינו או לאמת את סיפור כיבוש הארץ כדי להגיד שהארץ שלי. מספיק לי לגמרי שהתנ"ך נוצר פה, שאבותינו היו פה. דווקא מי שצריך להיתלות בהבטחה לאברהם אבינו נמצא בבעיה. החולשה שלנו היא דווקא הניסיון לייחס מציאות לכל סיפור, על אברהם אבינו או על בריאת העולם".
כולנו כנענים
ליפשיץ, בקצרה, מציע דרך קצת אחרת לקרוא את התנ"ך ממה שנהוג כיום. "צריך לקרוא אותו כמו שהם קראו אותו, כספר שמראה איך להתנהג, שדרך שימוש בהיסטוריה מסביר את המציאות של עכשיו, לא לייחס אמת מוחלטת לכל אירוע שמתואר בו. זה כמו מגילת העצמאות. לא סתם אני מתחיל את הספר בהכרזת העצמאות - בעיניי זה מסמך מכונן. האם כל מה שכתוב בו משקף בדיוק את המציאות ההיסטורית? מה פתאום. ברור לכולנו שזה מסמך עם מטרה. ברגע שאתה נאחז במציאות אתה מחליש את תוקף הטיעון ואת הזכות שלך".
שאלה קצת מצחיקה, אבל מהי האמת?
"המקומות שבהם הנתונים והסיפורים נפגשים".
האמת לגבי עם ישראל.
"בסוף כולנו כנענים. אנחנו רואים את זה גם דרך החפירות. הסיפור האמיתי על ההתהוות של עם ישראל, הוא הרבה יותר קטן וצנוע מאיזה מין מפץ שממנו כולנו עם אחד, בנים של יעקב".
התנ"ך מלא במלחמות אחים. כשאתה מסתכל על ההווה בעיני ההיסטוריון והארכיאולוג, מה זה מזכיר לך?
"רוב מלחמות האחים בהיסטוריה שלנו היו בין אליטות לבין קבוצות שוליים. הדוגמה הכי יפה בעיניי היא של שיבת ציון. חוזרת האליטה היהודאית מבבל לירושלים עם דת שעברה הקצנה בגלות בבל. הם מביאים רשימות יוחסין, מתייחסים לכל מי שמסביבם בתור עם הארץ, מדירים אותם. סביבם חיים מי שממשיכים את היהדות המתונה של ימי הבית הראשון. לא עוברות הרבה שנים והאליטה הגזענית והקיצונית מתחילה להתייוון. ופתאום עם הארץ המתון של אתמול הופך להיות החשמונאים שבאים לטהר את ירושלים מהקיצונים שהפכו למתייוונים. לכן הפרספקטיבה שלי היא שהקיצונים של אתמול הם המתונים של מחר ולהפך. אני חושב שאנחנו בנקודה שתחייב את כולם להשתנות, להתפשר".
או שלא.
"יכול להיות שזה לא ייגמר נחמד, אבל בפרספקטיבה היסטורית יהיה שינוי. מאוד יכול להיות שתהיה מלחמת אזרחים, בטח. אבל גם זה יהיה שלב בתהליך מתמשך. מלחמת אזרחים לא תהיה הסוף, הכל ימשיך גם אחר כך".
ליבוביץ דיבר על מלחמת אזרחים כשלב הכרחי בהתבגרותה של אומה.
"אולי באמת זה שלב שלא תהיה ברירה, אבל בסוף אין סיכוי להיפרדות, נידונו להיות עם אחד. כל המחנות יצטרכו לזוז קצת".
500 שנה מהיום, והנין של הנין של הנין שלי יראיין את הנין של הנין שלך. או להפך, מי יודע. איך אפשר יהיה לחלץ איזושהי אמת מההווה שלנו? במקום מגילה אחת, מיליון מגילות. איך בכלל תיראה עבודת ההיסטוריון?
"גם פה, בסופו של דבר החזק יכתוב את ההיסטוריה. גם היום אתה רואה שהחזקים שולטים בסדר היום. אבל בסוף כולם נקודה בתוך ההיסטוריה, לא יותר מזה, והכל נע כמטוטלת".
אתה חושב שההיסטוריה הולכת ומשתפרת? המין האנושי נע אל עבר הטוב?
"לא, לא. טבע האדם רע מנעוריו. ההיסטוריה מוכתבת על ידי מסות ותנועות. לא לפני המון שנים בתקופת אובמה היינו בטוחים שזה עידן הליברליזם, ופתאום אתה היום בעולם של פוטין ואתה רואה מה קורה בטורקיה, בהונגריה, בפולין, בישראל, אבל אני מרגיע את כל מקורביי וחבריי, המטוטלת צריכה לזוז, לא נישאר במצב הזה. אני לא חושב שהעולם הולך קדימה, במובן ההגליאני, אל עבר הטוב. העולם הולך ימינה והולך שמאלה כשאנשים בהפגנות אומרים שסוף העולם הגיע, אני אומר שזה רק שלב. למרות שהמצב הגיע הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי שיגיע. אני מחכה לנקודת השינוי שתבוא ואני מסתכל מתי המטוטלת תגיע לקצה".
כהיסטוריון, אתה חושב שאנשים לומדים מההיסטוריה?
"אנשים משתמשים בהיסטוריה, כל אחד כדי להראות שהוא צודק ואיך צריך להתנהג לשיטתו. ההיסטוריה היא כלי. בידי כולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
