"ברגע שאת עולה מאיראן לישראל – אין דרך חזרה. זו החלטה בלתי הפיכה" – כך מספרת דניאלה שם (27), שעשתה את הצעד הגורלי יום לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל.
שלושה חודשים לפני השבת השחורה, שיתפה דניאלה את משפחתה בכוונתה לעלות ארצה. "למרות הקשיים שכרוכים בכך, משהו בלב שלי אמר לי שהגיע הזמן שלי לעשות את זה", היא מספרת. אחיה הקטן גבריאל, מוזיקאי במקצועו, החליט להצטרף אליה. ב-8 באוקטובר הם נפרדו מכל מה שהכירו, עלו על מטוס וביצעו נחיתת ביניים בטורקיה. אלא שאז נחשפו השניים לדיווחים המטלטלים בחדשות בנוגע לטבח של 7 באוקטובר.
"עוד באיראן ראיתי את תחילת הדיווחים על המתקפה, אבל קיוויתי שזה לא משהו חמור", היא מספרת, "כשנחתנו בטורקיה הבנתי את גודל האסון. בגלל החשש לחיינו כיהודים אסרו עלינו לצאת מהמלון".
למרות הכול, הם לא משנים את התוכנית שלהם. מיד כשחוזרות הטיסות לפעול הם ממשיכים לישראל. "הדרך שלנו הייתה קשה, אבל ברגע שקיבלתי את ההחלטה – ידעתי שלא אחזור בי", מספרת דניאלה, "שעתיים אחרי שנחתנו כבר שמעתי את האזעקה הראשונה בחיי. רעדתי, פחדתי מאוד, לא היה לי מושג מה לעשות".
די מהר מתרגלת דניאלה לשגרה החדשה שלה בארץ ולקצב החיים פה. "התחלתי ללמוד עברית באולפן עם אנשים מכל העולם. הם היו בהלם כשהצגתי את עצמי וסיפרתי שאני מאיראן. הם לא הבינו איך זה ייתכן שיש שם עוד אוכלוסייה יהודית", היא משתפת.
לשמר את ההיסטוריה של היהודים
דניאלה נולדה וגדלה באיראן למשפחה יהודית מסורתית, והתחנכה בבית ספר מוסלמי, שם למדה בפרסית. סבה וסבתה חיים בירושלים, היא ביקרה אותם לראשונה כשהייתה בת עשר, אך מעידה שאינה זוכרת דבר מאותה נסיעה. מלבד אחיה גבריאל יש לה אחות בארצות הברית ואח באיראן.
"בבית הספר הייתי היהודייה היחידה", היא מסבירה, "בהתחלה הרגשתי מאוד בודדה ושונה, אבל עם הזמן הבנתי את הייחוד שלי. כשהמורה בכיתה התקשתה להגות את שמי ושאלה מה המוצא שלי, תמיד אמרתי את האמת בגאווה. אבא שלי תמיד אמר לי – 'את יהודייה ופרסייה. גם וגם. ואת צריכה ללמוד לחיות בשילוב בין שתי הזהויות'. מעולם לא הסתרתי מי אני. לאורך 26 השנים שחייתי שם לא הייתי מאוימת או מפוחדת מאנשים סביבי. דווקא הרגשתי שכולם סקרנים לגביי. בניגוד לאנטישמיות שיש באירופה, האזרחים באיראן מאוד אוהבים את ישראל. יש לי שם חברים מוסלמים שהם עבורי כמו משפחה".
אחרי שסיימה לימודים אקדמאיים עם תואר בתרגום מאנגלית, החליטה דניאלה לממש את החלום שלה וללמוד צילום באופן מקצועי. "זה התחיל כתחביב אבל התאהבתי בצילום", היא משתפת בעיניים נוצצות, ומספרת על הסטודיו לצילום שפתחה, "תמשכ" (פטל בתרגום לעברית). בין הפרויקטים הזכורים לה במיוחד: קמפיין לשטיחים פרסיים מסורתיים ובוק לדוגמנית שעטתה בורקה עם דוגמה ייחודית.
אבל מעל כולם נמצא פרויקט חייה, שעוסק בחיבור בין הזיקה שלה לדת היהודית לבין האהבה שלה למדינה שבה נולדה וגדלה. "בחור מארצות הברית פנה אליי באינסטגרם וביקש שאסע לצלם את בית הכנסת של אביו", היא מספרת על תחילתו של המסע, "אחרי ששלחתי לו את התמונות חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות דרך טובה לשמר את ההיסטוריה של היהודים במדינה".
דניאלה המשיכה לחקור את חיי היהודים באספהאן, וגילתה להפתעתה שישנם 17 בתי כנסת פזורים בעיר הולדתה, השלישית בגודלה במדינה. היא לקחה את המצלמה והתחילה לנדוד ביניהם, אבל לא הסתפקה בתמונות בלבד. לצד הצילום האמנותי, החלה דניאלה לאסוף מידע על המבנים העתיקים מתושבים מקומיים וממקורות ספרותיים. "בעיניי, מה שכל כך מיוחד בכולם הוא העיצוב שמשלב בין ארכיטקטורה אסלאמית לסמלים יהודיים. למשל מבנה עם גג של מסגד שעיטורי חנוכייה ומגן דוד מקשטים את הקירות שלו. זה סגנון שאי-אפשר לראות בשום מקום אחר בעולם", היא מסבירה, "והרגשתי שזו השליחות שלי – להביא את הסיפורים מאחורי המבנים הקדושים היהודיים באיראן".
"מעולם לא הסתרתי מי אני. לאורך 26 השנים שחייתי באיראן לא הייתי מאוימת או מפוחדת מאנשים סביבי. דווקא הרגשתי שכולם סקרנים לגביי. בניגוד לאנטישמיות שיש באירופה, האזרחים באיראן אוהבים את ישראל. יש לי שם חברים מוסלמים שהם עבורי כמו משפחה"
את צילומי המבנים הייחודיים ואת הסיפורים ההיסטוריים שאספה איגדה דניאלה לספר שכתבה – The Jewels of Joubareh (گنجینه های جوباره). "אחד מבתי הכנסת העתיקים שתיעדתי היה שייך לסבא רבא שלי", היא מספרת, "כשאבא שלי ראה שהוא משולב בספר, הוא התרגש במיוחד".
שני עותקים בלבד של הספר – שכתוב בפרסית ובאנגלית – הודפסו באיראן. בימים אלה היא מציגה את התמונות שצילמה בתקופות שונות בעמוד האינסטגרם שלה, DANIELA_SHEM. במקביל, היא מחפשת אחר הוצאה לאור שתתמוך בפרסום הספר שלה, בתקווה להצליח להפיץ את עבודותיה לקהל בארץ ובעולם. "זה הספר הראשון והיחיד מסוגו בעולם שמתעד את היהדות באספהאן", היא אומרת, "יש לספר ערך היסטורי-תרבותי, שאני שואפת לשמר לדורות הבאים. התמונות מספרות את הסיפור של הקהילה היהודית הקטנה, שמסתכמת בכ-2,000 אנשים בלבד, בעיר שמונה כשני מיליון תושבים".
לאורך השנה וחצי האחרונות התמודדה דניאלה עם המרחק מהוריה, שנשארו לחיות באיראן. היא מקווה שבעתיד הם יחליטו להצטרף אליה. "אני מאוד מתגעגעת לאיראן, אבל שלמה עם החלטה שקיבלתי לחיות בישראל", היא אומרת, "בחיים תמיד צריך לתת משהו כדי לקבל משהו אחר. נתתי המון כדי להגיע לפה, אבל גם קיבלתי המון. יש דמיון בין התרבות הישראלית לאיראנית – אנשים חמים שתמיד רוצים לעזור, מזג האוויר והטבע היפה. אבל האוכל הפרסי בהחלט טעים יותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.04.25
