השואה נמצאת בדרכים הראשיות והצדדיות של חיי, ואני נותן לה מקום. בשום אופן לא בורח, לא מתעלם ולא מדחיק. אין יום שעובר בלי שתתגנב למוחי מחשבה שקשורה ישירות או בעקיפין לשואה. בכל פעם מחדש אני מתרגש מנוכחותה בחיי, נפעם מעוצמתה ומתמסר לה.
השפה הגרמנית לנצח תעורר בי מידה של מצוקה ואי-נוחות. למרות השנים שחלפו, היא עדיין מהדהדת בי את צעקות 'יודן, ראוס' שגירשו את אבא ומשפחתו מביתם בבנדין. 47 שנים ברציפות אני נוסע ליריד הספרים בפרנקפורט, מסתובב בין הדוכנים, פוגש אנשים, אבל בתוכי מייחל שהחלק הרשמי ייגמר, אוכל כבר לצאת ולעמוד באותה תחנת רכבת שממנה נלקחו יהודי גרמניה למחנות המוות ולהרכין ראש.
אבי נשא עד יום מותו את התופת שחווה על בשרו, ואני נושא את זכרו צמוד לעורי. ב-2012 יצרתי לעצמי תעודת זהות אישית, דסקית כסופה שעליה חרטתי "לכל איש יש מספר" ושלושה שמות ומספרים: 134105 – צבי (הרשל) איכנולד, 2230123 רס"ן (מיל') דב איכנולד, 5283310 סרן (מיל') אופיר איכנולד. המספר שצרבו הנאצים על זרועו השמאלית של אבי, והמספרים האישיים שלי ושל בני עם גיוסנו לצה"ל. בדסקית הזו גלומים ניצחון הטוב על הרע, השואה והתקומה – אותה תמצית מזוקקת שהוליכה את אבי בחייו, וממשיכה להוביל את בניו, נכדיו וניניו. אבי נהג לומר שלמד על בשרו ונשמתו מהי שואה ומהי תקומה. אני למדתי באמצעותו ודרכו.
השואה והתקומה הן החומר הגנטי של משפחתנו, והדסקית היא מרכיב משמעותי בהגדרתי את מי שאני. אני לא מוריד אותה, לא יכול להוריד אותה. זה כמו לקלף את עצמי מהיותי. האותיות החרוטות על ריבוע המתכת מנכיחות לי את המשמעות העמוקה של המשכיות הדורות, המשפחתית והלאומית כאחת, ואת המחויבות שלי אליה.
השואה תופסת אצלי מקום נכבד. היא עיצבה את חיי, משפיעה במודע או שלא במודע על הבחירות שלי, קובעת את התנהלותי בעולם, משרטטת את הבן שהייתי להוריי, את האבא שאני לשבעת ילדיי, את הסבא שאני ל-24 נכדיי, את החבר שאני ואת המנהל שאני. אני רואה את הבית שבו גדלתי כְּנס גלוי. מהמקומות הקשים שמהם באו אבי ואמי – שנולדה בירושלים וחוותה את המצור הקשה על העיר העתיקה – היו יכולים לצמוח קשיים ומכאובים, אבל כמו שאומר יהודה עמיחי בשירו, "אִמִּי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת". כך גידלו הוריי את שלושת ילדיהם, עטפו אותנו בטוב, באהבה אינסופית ובהערכה תמידית.
לזכור את השמות
הזיכרון הראשון שלי מילדותי הוא תמונת משפחתנו הקטנה, הורים ושלושה ילדים סביב שולחן שבת בדירתנו בבני ברק. אמא הגישה את האוכל, ולפתע אבא אמר שהוא רוצה לספר משהו. בקולו השקט והרך הוא הפליג לימים רחוקים. "כשהייתי בפינפטייכן, מחנה עבודה שאליו הועברתי מאושוויץ, עבדתי בשימון מכונות והייתה לי דלקת עיניים חריפה ששיבשה את ראייתי. בלילה הלכתי למרפאה, ולמזלי הרופא דרש שיקבלו אותי בבית החולים. שוב, למזלי, בדק אותי שם רופא יהודי שנתן לי טיפות עיניים וראייתי שבה אליי.
"שבוע ימים הייתי בבית החולים וראיתי את גיא ההריגה שהתנהל שם. חולים מתו מתת-תזונה, מלריה, זיהומים ושלשולים. ערימות גופות נערמו מדי יום. כשיכולתי, התקרבתי אל החולים הגוססים במיטתם. עד היום אני שומע את לחישותיהם האחרונות, 'תזכור שקוראים לי... אם תיפגש עם המשפחה שלי, תגיד להם שראית אותי כאן. אני הולך למות, בבקשה אל תשכח את השם שלי'... הם הזכירו שמות פרטיים ומשפחות ומקומות, התחננו שלא אעזוב אותם ושאומר שוב ושוב את שמם. הם ידעו שמותם קרב ובשעותיהם האחרונות נאחזו בזכר שמם. בכיתי בלי דמעות. מתוך הגוש שישב לי בגרון הבטחתי להם שכך אעשה, אם אחיה".
אני זוכר את עצמי, ילד בן תשע באותו ליל שבת, מתבונן בפניו הנעימות של אבי שהפכו מיוסרות והוא נשאב לתוככי בית החולים ההוא. הקולות שוב נוהמים באוזניו והזיכרון משם משתלט על הכאן. הסיפור לא נתן מנוח לילד ששמע לראשונה את אביו משחזר אירוע אחד מתוך אינספור זוועות. אני זוכר את עצמי משנן את המילה פינפטייכן, כדי לא לשכוח שהיה מקום נורא כזה על כדור הארץ. אני מניח שבאותן דקות בליל השבת בבני ברק, נטמע בי הציווי שאבא קיבל להיות שליחם של האומללים ההולכים אל מותם – לזכור את השמות.
השקר שהציל את אבי
הבית לא היה בית שותק. אבא תמיד שיתף וסיפר, ואנחנו הקשבנו. אני זוכר אותי בולע את הפרטים ומנסה לדמיין את שעבר עליו, ולרוב לא מצליח. הוא הכיר על בשרו את ממלכת המוות כשהיה רק בן 13. הוריו נלקחו מביתם לאושוויץ, והוא הועבר עם שמונת אחיו ואחיותיו אל הגטו שהוקם בפאתי העיר. משם, נשלחו גם הם אל הרמפה באושוויץ. כשירדו מהרכבת ערכו החיילים הגרמנים סלקציה. בחושיו הבין שתשובתו תקבע את גורלו, החליט לשקר והשיב שהוא בן 18. הוא נשלח לעבודה, אחיו הצעירים נשלחו לתאי הגזים. לעד נשא איתו את זעקת אחיו הצעיר יוסל שביקש להיצמד אליו, והוא התעלם ממנו כדי לא להסגיר את גילו.
חמש שנים שרד אבא את התעללות הנאצים, הגטו, הסלקציות, מחנות העבודה, אושוויץ וצעדת המוות. ב-1949 עלה לישראל והתגייס לצה"ל. חייל בודד ואדם לבד בעולם. במלחמת העולם השנייה התעצב אבא לאדם שאותו פגשתי עם הולדתי ובגרותי. יחד עם אִמי, הקים בית. אמא, בשקט שלה ובצניעותה ידעה להכיל את הכאוס והתהומות המאכלסים את נפש בעלה.
אבא בחר לא להיבלע בתוך החושך, לתת לאור להאיר אותו, לראות את הטוב בבני האדם ולא את המפלצתי. עד שנפטר, בגיל 96, הוא לא שכח את האלמוני שתמך בו בצעדת המוות ומנע ממנו להישבר ולוותר על חייו. אבא בחר במבט האופטימי שסייע לו בהתמודדות עם הבלתי-נתפס. את אלו ינקתי משחר ילדותי ואימצתי כקוד הפעלה. אני אדם אופטימי מאוד, ונדמה לי שלאופטימיות אי-אפשר להטיף, לאופטימיות נולדים. היומיום בבית שבו גדלתי היה ארוג בה.
הבחירה להאמין
בתוך החיים השבורים שאבא נשא בתוכו היו מלאוּת של אמונה באדם, נתינה ועשייה. חיים, אחי הבכור, היה שריונר במלחמת יום הכיפורים. שנים חלפו עד שהבנתי את המושג "הלם קרב" שאחי חווה. בנו, אלעד, נכווה בכל גופו בטקס יום השואה שנערך בבית ספרו. אבא לא ראה את הייאוש כאופציה, הוא גייס את כל העוצמות שלו, התמודד וניצב כסלע להישען עליו.
הוא היה העוגן הכי משמעותי ברגעים הקשים של חיינו. בלי בכיינות ובלי רחמים עצמיים. מעולם לא שמענו "למה זה מגיע לי?" למרות שידענו היטב שבתוכו קשה לו והייסורים אינם נמחקים. ממנו חיים אחי למד לחיות עם הלם הקרב, לצידו למדתי להמשיך בחיי ללא תו נכה, וממנו אלעד נכדו שאב כוחות אדירים ללמוד רפואה ולעבוד כרופא ילדים נערץ ואהוב.
את ההתחשבנות שהייתה לאבא עם העולם שהרע לו, למשפחתו ולעמו, את הספקות האמוניים והשאלות הנוקבות לקדוש ברוך הוא – הוא שמר לעצמו. כשתהיתי איך קרה שרק הוא ניצל מכל משפחתו הענפה, השיב בלי היסוס "בשמיים כנראה רצו שאחיה". הידיעה שנסתרות דרכי האל ואין לדרוש במופלא ממך סיפקה לו תשובה שיכול היה לחיות איתה בראש מורם, ללא מרירות ומסכנות.
בכל יום הולדת עגול אבא נהג לומר שהוא מתקרב עוד יותר ליום שבו יקבל מהקב"ה תשובות לשאלותיו. הוא הבין שורדי שואה שעזבו את הדת. הוא, לעומתם, בחר להאמין. מדי יום למד ולימד משניות, שנה את הדף היומי, התפלל במניין והמשיך לשאול שאלות, אבל מעולם לא שמעתי אותו מתריס או קורא תיגר. בשיחות הרבות שניהלנו תמיד פתח וסיכם שלא משנה אם אתה דתי או לא, אלא קודם כול היותך בן אדם מוסרי.
לא לחיות בצל המוות
לא חייתי בשואה, אבל חייתי את מאורעותיה. כמו לאבא, גם עבורי החיים כתבו ניצחון על המוות. ביוני 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה, וביום הרביעי למלחמה קיבלתי צו גיוס למילואים ועליתי ללבנון. יריות, רימונים ומטעני צד היו חלק משגרת מה שכונה אז "הבוץ הלבנוני". בתפקידי כקצין מצ"ח, כינסתי את חייליי והשיחה הסתיימה בבקשה: "אני רוצה רק דבר אחד – שכולנו, אבל כולנו, נחזור הביתה בשלום". זה לא קרה. ב-11 בנובמבר 1982 אכלתי ארוחת בוקר עם ארבעה אנשי צוות בבניין שבו התמקמנו, על הציר שבין צור לצידון. לפתע נשמע פיצוץ נורא, והבניין קרס. התמונה הבאה שזכורה לי היא שאני קבור בתוך חושך, לא יכול לזוז.
רגעי האימה היו בלתי נגמרים. גופי מתחת להריסות, בטוח שאני עומד למות, ובראש מתרוצצות מחשבות על שתי בנותיי, רוני התינוקת וליאור בת השנתיים, שיגדלו בלי אבא. יתמותו של אבא מהוריו התנצנצה במוחי. כוסיתי באבנים, ורק ארגז קרח שנפל עליי מאיפשהו הותיר כנראה סדק קטנטן שאיפשר לי לנשום ובלם מפולות חצץ, קורות בטון ותקרה שעלולות היו למחוץ אותי למוות. גניחות חייליי הלכו והתמעטו, עד שהשתרר שקט מחריד. חשבתי על איציק קליין, חייל ביחידתי, בן לניצולי שואה כמוני, שלפני כניסתנו ללבנון אמר לי שהוא פוחד, ושיתפתי שגם אני. איציק היה אחד מ-76 ההרוגים. חשבתי על אביו ניצול השואה, ועל אבי שלי.
כשחולצתי לאחר שעות ארוכות הרגשתי תחושה חזקה של יציאה לחיים. כשגופי הפצוע הונח על אלונקה והוכנסתי למסוק, המילים היחידות שעלו בראשי היו "נולדתי מחדש, חיי ניתנו לי במתנה". עברה עליי שנה לא פשוטה של אשפוז, טיפולים רפואיים מורכבים, וגם שיחה אחת ששינתה את חיי. אבא, שבא מדי יום לבקר, אמר לי על סף שחרורי מבית החולים: "דובי, אני מציע לך להמשיך הלאה בחייך ולהסתכל רק קדימה". עד היום מהדהדת בי השיחה הזאת, שהפכה למוטו פנימי ולמגדלור שאורו מוביל אותי. מאז, כל בוקר אני אומר לעצמי שזה יכול להיות היום האחרון שלי. אני חייב לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות בלי דחיות ובלי התפשרויות, כי הרי אין לדעת איזה בניין ייפול עליי ואיזה מוח מעוות ירצה לחסל אותי, כמו את משפחת איכנולד מבנדין.
בדיוק כמו השאלה שליוותה את אבי, גם אותי שאלו ללא הפסק איך אני מסביר שדווקא אני ניצלתי באסון צור. אולי זהו עוד פרק של שואה ותקומה, השזור כחוט השני במשפחתנו; אולי מזל הוא התשובה. לרוב אני משיב שאינני יודע. לעצמי אני מסביר שבסך הכול שרדתי במקרה. זכיתי מחדש בחיי באופן אקראי ולא מדובר בסיפור גבורה להתפאר בו. בדומה לאבי, קיבלתי החלטה לא לחיות בצל המוות, ושלא כמוהו, קברתי הכול, אבל לא שכחתי.
הכוח לשרוד
ב-1984 יזמתי את נסיעתנו המשותפת הראשונה לפולין. נודע לי על משלחת היסטוריונים מאוניברסיטת בר-אילן וביקשתי להצטרף יחד עם הוריי. רציתי לחזור עם אבא לארץ הולדתו, רציתי לשמוע אותו שם משחזר את ילדותו ונעוריו. כך יצאנו אבא, אמא ואני למדינה קומוניסטית שהייתה עדיין סגורה למערב.
בערב הראשון, כשחברי המשלחת ביקשו שיספר את קורותיו במלחמה, הוא התאמץ למנוע ממערבולת הרגשות לשתק אותו, נעמד מולם והחל לדבר. לאחר עשר דקות התמוטט ובכה, ולא חזר על דיבורו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כך את אבי, הפעם הראשונה שהרגשתי את עוצמת הטלטלה. הרגשתי והערצתי עוד יותר את היאחזותו בחיים למרות כל זה. כשחזרנו לארץ אמא סיפרה על הפחד הנורא שלה שאבא לא יעבור את הלילה על אדמת פולין, וכל רצונה היה שיחזרו הביתה לישראל.
באותו מסע ראשון לפולין הייתי מודע לראשונה לשריטת השואה שקיימת בי. היא זאת שמושכת אותי שוב ושוב אל אדמת פולין, הספוגה בדם יהודיה. תמונות הטבוחים וערימות הגופות צצות ועולות בראשי בהקשרים שונים ומשונים, כמו גם השאלה ששאלתי את אבא בכל פעם מחדש במהלך מסעותינו המשותפים: איך שרדת את המקום הנורא הזה? ואבא חזר על תשובתו האחת והיחידה: "אני מאחל לכולכם שלעולם לא תזדקקו לכוח שיש לכל אחד מאיתנו בתוך תוכו". את הכוח הזה אני מזכיר לעצמי ברגעים קשים.
"יש איכנולד בעולם"
אבא סיפר ושיתף סיפורים מעברו, כולם השפיעו עליי בדרכם, אך הסיפור שהשפיע עליי יותר מכולם היה במהלך נסיעה איתו לביקור בעיר הולדתו בנדין שבפולין. לפתע הוא נעצר ושיחזר: "אחרי שהסתיימה השואה, נסעתי לעיר לחפש מישהו מהמשפחה שלי ולא מצאתי אף אחד, כלום. פתאום ניגש אליי מישהו שלא הכרתי ושאל, 'אתה איכנולד?' השבתי בחיוב, והזר המשיך 'הכרתי את ההורים שלך'". אבא לקח נשימה ארוכה והסביר: "ידעתי אז שכולם מתו, וכל כך התרגשתי שפתאום מישהו הזכיר את משפחת איכנולד. מישהו הכיר את הפנים של אבא ואמא שלי. זה היה רגע צלול של אושר, ואמרתי לגבר שעמד מולי 'יש איכנולד בעולם'".
כשאבא סיים את המשפט ידעתי שעולמי משתנה. שלוש המילים האלו האירו את דרכי בו. כשאנשים רבים סביבי עִבְרְתוּ את שם משפחתם לשם צברי-ישראלי, אני לא העליתי בדעתי אפשרות כזו. אני איכנולד, וייעודי לשמר את זכר יער (ולד) האלונים (אייכן). מאז, תת-המודע מוביל אותי ומתעקש שלעולם לא יוכל אף אחד לכרות את היער, להשמיד את איכנולד. הבטחתי לאבא שתמיד יהיה איכנולד בעולם, ולקחתי על עצמי את תפקיד המתעד. יש האומרים שהתיעוד הפך אצלי לאובססיה.
אני מתעד את ילדיי בכל מפגש שאנחנו עורכים – מצלם, מעלה לפייסבוק, לאינסטגרם, לטיקטוק – לא שוכח לרגע שלאבי לא נותרה אף לא תמונה קטנטנה של משפחתו. זו משפחה בלי פנים, רק זיכרונותיו של הרשל-צבי, האוד המוצל. בלי הפסק מפעפעים בי היצר והמחויבות לא לתת לזה לקרות שוב. אני מודה שיש לי שריטה עמוקה, אבל יש לה לוגיקה משלה – ספרים ואלבומי תמונות אפשר לשרוף, יצירה דיגיטלית – לא. אף צורר בעל מוח מעוות לא יוכל למחוק את קיומנו בעולם, אי-אפשר יהיה שוב לאיים על איכנולד. יש ויהיה איכנולד בעולם.
10 צפייה בגלריה
צבי (הרשל) איכנולד ז"ל (במרכז) ודב איכנולד (משמאל), עם הנכד והבן אופיר איכנולד, קצין בלהב 433. לקחתי על עצמי את תפקיד המתעד
(צילום: יאיר שגיא)
הריק שנוצר עם הירצחם של ששת המיליונים, מניע את הצורך שלי כמו"ל למלא אותו בעדויות ובסיפורים. קיומו של הריק נשתל בי בילדותי. אבא סיפר על יתמותו, על הלבד במחנות העבודה, על הסלקציות היומיומיות והאנשים שנעלמו בשניות. אני זוכר את ההקשבה הדרוכה שלי. בעצב תהומי הוא נזכר בפולני וברוסי באושוויץ, שקיבלו חבילות מהבית, ורק הוא והיהודים שאיתו לא קיבלו כלום, כי לא הייתה להם מדינה שתנסה לדאוג לשלומם. מגיל צעיר שמענו בבית על חשיבות מדינת ישראל וצה"ל, והמשפט שחזר שוב ושוב: אילו היה לנו אז צבא, ההיסטוריה הייתה שונה. כילד, הפנמתי את המסר.
סיוטים מדור לדור
את סיוטיו צרח אבא בלילות. אני זוכר את הצרחות, את אמא שמעירה אותו והוא משתתק עד לצרחה הבאה. אמא ידעה בחוכמתה להכיל את עברו, לשלושת ילדיה הסבירה שאביהם חולם על השואה ולא עשתה מזה עניין. גם לי כילד הצעקות נשמעו כדבר שבשגרה. גדלתי בשכונה של ניצולי שואה, השכנה ממול הייתה האישה שאיבדה את ילדיה, ומעבר לכביש ההוא שקראנו לו משוגע הסתובב ברחובות, ממלמל ביידיש. בשנתיים האחרונות טלי אשתי מעירה אותי באמצע הלילה. "דובי, אתה צועק", היא אומרת ואני קופץ בבהלה: "סליחה, חלמתי שאני נחנק בין ההריסות ומסביבי ערימת גופות", מתהפך, נזכר באבא ומנסה לישון.
כמעט 43 שנים עברו מאז אסון צור, בסך הכול תשע שעות שכבתי מתחת לבניין ההרוס, ואני חולם על הסיוט הזה כמה פעמים בשבוע. על אבא עברו שש שנים מזוויעות, אחריהן יתמות וגעגוע אינסופי, ועשרות שנים הוא צרח בלילות. עכשיו גם הצעקה מחברת בינינו.
10 צפייה בגלריה
צבי (הרשל) איכנולד ז"ל. בתוך הרוע, הוא העדיף לתת מקום לרסיסי האור
(צילום: אביגיל עוזי)
ב-2004 הצענו לאבא לכתוב את סיפורו של הנער שהיה ואת מסע התבגרותו במעמקי התופת. הוא היה בתחילת שנות ה-70 שלו, בעדינות דיברתי איתו על הזיכרון שעלול להתחיל לבגוד וביקשתי שיכתוב את זיכרונותיו עבור המשפחה. הוא נעתר, אך התנאי שלו היה לכתוב אך ורק על אירועים שחווה או שמע באופן אישי, בלי השלמת פרטים מנקודת מבטם של מחקרים היסטוריים וארכיוניים למיניהם. הכתיבה שיחררה בו מעצור. לפעמים אני חושב שייתכן שנוראות המראות ההם הייתה הסיבה לבחירתו להתמקד באנשים הטובים שפגש, אלו שעזרו לו ללא קבלת טובות הנאה. בתוך הרוע והשחור המוחלט, הוא העדיף לתת מקום לרסיסי האור.
עם השנים למדתי לפענח את שתיקותיו, את דקויות מצבי הרוח שמתבטאות בשפת גופו, את הצער העמוק שנמצא דרך קבע בנשמתו ואת האופן שבו הוא מפנה מקום לאופטימיות בלתי נלאית. לילדיו קרא בשמות יקיריו המתים, נכדיו קיבלו את שמות תשעת אחיו ואחיותיו. מעולם לא נדרשתי ולא דרשתי מילדיי ומנכדיי להתהלך בעולם כנרות זיכרון, כל אחד ספג בדרכו את ההיסטוריה המשפחתית, ולכולנו אין ספק שליהודים אין ארץ אחרת.
ב-7 באוקטובר לא הייתי מוכן לעזוב את המדינה ולנסוע למקום בטוח יותר. גם לא העליתי בדעתי להוציא דרכון זר. ברור לי שאם מדינת ישראל לא תתקיים, לי, כיהודי, לא יהיה בשביל מה לחיות. אני מזהה את הקשר לארץ ישראל ולממלכתיות גם בדורות השלישי והרביעי ואני, כמו אבי, מאוד גאה בזה. למרות שאני יציר כפיה של השואה, אני לא רואה את עצמי כאדם חרדתי ומשתדל לא לתת מקום לתסריטים שחורים. כמו אבא, אני בוחר לראות את האור והטוב, ולהישען על אופטימיות גם בימים שקשה לגייס אותה.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
