"מישהו שאל אותי לאחרונה: על מה היית סולחת לגרמנים?" אומרת רחל הרצל, "עניתי: על הכול הייתי סולחת. על הסבל, על הרעב. רק לא על האובדן". האובדן שעליו מדברת הרצל בת ה-96 הוא חיי הקהילה בת מאה המשפחות היהודיות שבה גדלה, בכפר בידסנטמיהאי בצפון-מזרח הונגריה. "לא היינו עשירים", היא מספרת, ונזכרת בגג העשוי מקש וברצפת האבן, שאפיינו את בתי הכפר הקטן. "מכיוון שהיינו משפחה קטנה, לא חסר לי כלום. פינקו אותי באהבה".
כשהיא מספרת על ילדותה, מוקפת בבני משפחתה המורחבת, ניצת זיק של חיות בעיניה. היא מספרת על טיולים של שבת לבית סבה וסבתה, ועל המפגש עם בני הדודים שחיו יחד עימה בכפר. בהמשך עברה עם הוריה לעיירה טוקאי, רחוק מהחמולה המשפחתית.
כיום הרצל חיה בבית אבן קריר, בליבו של הרובע היהודי בירושלים. בסלון תלויה מסגרת ובתוכה רקמה עם מימרה ביידיש. "אל לך לשכוח דבר אחד: זה שלמעלה הוא אבא של כל אחד", היא מתרגמת. אלה היו מילותיו האחרונות של אביה, הרב חיים רוזנברג, בפרידתם האחרונה והגורלית, מיד לאחר שהורדו מהקרונות שהובילו אותם לאושוויץ.
על קיר אחר תלוי רישום עם קלסתרי פניהם של האב והאם גיטל. זהו שחזור שנערך על בסיס תיאוריה של רחל, כמו זה שעורכים במשטרה בהיעדר תמונה ממשית: לרחל לא נותר שום תצלום של הוריה, והרישום הוא הדבר הקרוב ביותר שנותר לה כזיכרון.
מעט למטה משם, מופיע תצלום חייכני של נכדתה הבכורה, מיכל, שנרצחה בפיגוע בגבעה הצרפתית לפני יותר מ-20 שנה. מהקיר השני ניבטת תמונה של הרצל המוקפת בצאצאיה הרבים - שלוש בנותיה, נכדים ונינים.
בחזרה לקרון
הרצל רגילה לספר את סיפורה. פעם בפני תלמידים בבתי ספר וכיום, כשהיא מתקשה יותר ביציאה מהבית, בפני קבוצות שמגיעות לביתה. "אני חיה את זה", היא מסבירה, "זה לא משהו שאפשר לשכוח".
זמן קצר לאחר פלישת גרמניה להונגריה באביב 1944, הוטל עוצר על היהודים בטוקאי. רחל הייתה אז בת 15, בת יחידה להוריה. מחלון הבית צפו השלושה במשפחות שהובלו החוצה. בהמשך הגיע גם תורם של רחל והוריה.
כעבור שבוע של סגר במבני הקהילה, הובלו יהודי העיירה לעיירה סמוכה, ומשם אל הקרון שהוביל אותם לאושוויץ. כעבור שנים, תיכנס רחל אל הקרון הניצב ביד ושם. מבחינתה, זהו ניצחון קטן, או דרך להתמודד עם הטראומה.
באושוויץ הגיע רגע פרידה של רחל מהוריה, אותו רגע שמילותיו מונצחות ברקמה התלויה על קיר ביתה. בעוד שמאביה נותרו לה מילים אחרונות, מאמה נותר לרחל רק מבט של אימה. האם יועדה לקבוצת הנשים שנשלחו להשמדה, וגם רחל התכוונה ללכת עימה. אך אחד האסירים שהבחין ברחל, לא איפשר לה ללכת לשם. כדי לשכנע אותה שלא ללכת בעקבות אמה, ניסה להרגיע אותה: "הוא אמר לי ביידיש: לזקנים יותר טוב, הם לא צריכים לעבוד". המחווה הזאת היא שהצילה את חייה. "אבל הדבר האחרון שאמא שלי זכרה ממני הוא שגבר זר מחזיק בי ולא נותן לי ללכת", אומרת רחל.
הזיכרון הזה מכאיב לה ממרחק עשרות השנים שחלפו, אך בזמן אמת הוא נשטף ברצף האירועים המסחררים שהתרגשו עליה בזה אחר זה: המקלחת - האמיתית - שאליה הוכנסו הנשים הצעירות, גילוח השיער, המדים, הבלוק, דרגשי השינה, המסדרים, הצעדה מדי בוקר לעבודה בשדות הירק, של בתי מפקדי המחנה, ובהמשך במתפרה, לצלילי התזמורת.
אחד האסירים לא איפשר לרחל ללכת בעקבות אמה: "הוא אמר לי ביידיש: לזקנים יותר טוב, הם לא צריכים לעבוד". המחווה הזאת היא שהצילה את חייה
הימים התערבבו זה בזה, אך בהם בלטו כמה שרחל לא שוכחת עד היום: למשל כאשר הוצאו להורג בתלייה ארבע הנשים האמיצות שהבריחו חומר נפץ ממפעל התחמושת במחנה, בתקווה לפוצץ את מבנה המשרפות. זמן לא רב לאחר מכן, החלו הגרמנים לפנות את המחנה והורו לאסירות לצעוד בדרכים הקפואות.
שבועיים וחצי צעדה רחל בקור המקפיא, במה שזכה בדיעבד לשם צעדת המוות - ניסיונם של הנאצים להוליך את האסירים לתוך אדמת גרמניה, כדי למנוע מבעלות הברית לשחררם. באמצע הדרך, נתקלה סוף-סוף בפנים מוכרות - בת דודתה, שנותרה לבדה מכל משפחתה. לבסוף, הבינה רחל, "אנחנו חופשיים". אז התארגנה עם צעירים וצעירות נוספים אל המסע הארוך הביתה. "זה לקח חודשים", היא אומרת, "לא היה לנו כסף, ולא היו רכבות".
מחוץ לבית
התחנה הראשונה בהונגריה הייתה בודפשט, שם רוכזה רשימה עם שמות הניצולים. שמם של הוריה לא הופיע. התחנה הבאה הייתה בית המשפחה בטוקאי. אך הבית היה מאוכלס. "הגוי שהיה שם לא נתן לי להיכנס", היא אומרת. בבית אחר בעיירה רוכזו ספרי קודש של היהודים שגורשו. שם מצאה רחל את המזכרת היחידה שנותרה לה מהוריה: ספר שהיה שייך לאביה.
רחל עלתה לארץ, נישאה למשה, ניצול שואה אף הוא. היא עבדה כאשת חינוך. כיום היא נעזרת בין השאר בשירותים שמעניקה הקרן לרווחת נפגעי השואה. החיים בירושלים הם מבחינתה מעין סגירת מעגל, על אף שבתחילה נרתעה מהחיים ברובע, והסכימה לכך משום שהיה זה רצונו של משה, שנפטר לפני יותר מ-30 שנה.
על טבח 7 באוקטובר היא אומרת: "לא חשבתי שנעבור דבר כזה". ביום המתקפה, עוד לפני שנודעו לה החדשות, היא מספרת, חלמה על משה. "הוא לא אמר כלום, רק היה מאוד עצוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.04.25
