שורשיו של חודש הסובלנות הדתית מעוגנים בתנ"ך, אחרי יציאת מצרים, בשנות הנדודים של בני ישראל במדבר, ומדהים להיווכח עד כמה העבר הכה רחוק מחובר לכאן ועכשיו. גידי גרונברג-גל, להט"ב חובש כיפה, מתמצת את הפרשייה המתוארת בחומש "במדבר", פרק ט', בשפה קלילה:
"אנשים שהוצאו מחוץ למחנה בשל טומאתם, ולא הורשו לאכול מקורבן הפסח במועדו, הגיעו למשה רבנו, זעקו 'למה ניגרע?' וביקשו פתרון שיאפשר להם להיות חלק מכלל העם. הלך משה רבנו להתייעצות עם הקדוש ברוך הוא, שנענה למצוקתם. הוא אמר למשה 'אין בעיה, תן להם מועד ב', חודש אחרי פסח, בי"ד אייר', וכך נולד 'פסח שני' שמשקף את האפשרות של ההלכה היהודית וגם של ההנהגה הדתית להכיל מיעוטים ולמצוא פתרונות ייחודיים לכל אדם".
כאיש חינוך (מורה ורכז אזרחות בתיכון קשת במזכרת בתיה, שמשלב דתיים וחילוניים), עמית בקרן מנדל ישראל בתוכנית למנהיגות חינוכית וחבר הוועד המנהל בעמותת שב"ל ("שהכל ברא לכבודו"), גרונברג-גל פעיל בשיחזור העבר למען הלהט"ביים הדתיים שנגרעו מהקהילה. מיזם "פסח שני", שהעמותה מקיימת זו השנה העשירית, הורחב עם הזמן לשבוע הסובלנות הדתית והשנה, לאור הביקוש, יימשך עד אמצע יוני. במסגרת המיזם מגיעים פעילי העמותה לבתים פרטיים של משפחות דתיות ומביאים את סיפוריהם האישיים. החשיפה לא קלה עבורם, אך תחושת השליחות שבוערת בהם דוחפת אותם להמשיך.
שני ארמון (32) ממודיעין, סטודנטית לבלשנות שעובדת בהייטק, היא טרנסית לסבית דתייה. הערב היא תתארח בבית הכנסת שבו היא מתפללת. בתחילת השבוע היא התארחה בתקוע, נוף ילדותה, ובקהל ישבו גם כאלה שזוכרים אותה כילד עם כיפה. "מאז ומתמיד הרגשתי שונה ולא ידעתי למה", היא פותחת. "היו לי כמה חברים, אבל הייתי די בודדה. בגיל 13 חיפשתי בגוגל 'האם בן יכול להיות לסבי' וכבר שכחתי מה הייתה התשובה, אבל אני זוכרת את חוויית החיפוש. לא ידעתי שאני טרנס, רק ידעתי שאני לא מרגישה בנוח בגוף ובאישיות שלי".
בצבא היא מצאה עצמה, לראשונה בחייה, "בסביבה קווירית, וזה הרגיש לי טוב. פתאום היו לי חיי חברה. הייתה לי נראות חיצונית של דתי כי חבשתי כיפה ושמרתי כשרות ושבת, אבל הגדרתי את עצמי שומרת מסורת. לא הרגשתי חיבור לדת. במהלך השירות התחילה להתגבש אצלי התובנה שאני טרנסית, ולמסיבת פורים בבסיס הגעתי בתחפושת בחורה. זה הרגיש לי נכון וקיבלתי המון מחמאות, אבל זה גם הפחיד אותי. התחלתי ללמוד, קראתי ספרות קווירית, וכיוון שלא טוב האדם לבדו נרשמתי לאפליקציות דייטינג של דתיים".
כבחור דתי?
"כן. אבל אף פעם לא פניתי לאף אחת כי הרגשתי שאני משקרת. מבחינה מקצועית וחברתית היה לי טוב, ולא חשבתי שאי פעם אצא מהארון. אחרי שירות בקבע עברתי לעבוד בחברה ביטחונית ולפני שש שנים הגעתי לשפל. טסתי לקרואטיה, טיילתי בטבע, ישבתי שעות מול המפלים המרהיבים ובכיתי את נשמתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להוציא מפי את המילים 'אני טרנסית'. כשחזרתי הביתה, לדירה שכורה בהרצליה, פניתי לליווי פסיכולוגי, בהתחלה דרך האינטרנט ואחר כך דרך האגודה ללהט"ב, והתחלתי לצאת מהארון לאט-לאט בפני חברים וחברות קרובים".
היא תיכננה לקחת את הזמן ולהתקדם בקצב שלה, "אבל כשהגיעה הקורונה הרגשתי שאני חייבת לצאת מהארון עכשיו. לא חשבתי שזה סוף העולם, אבל הרגשתי שבזמן הזה אני חייבת להיות אני. בלילה שבו הכריזו על הסגר הראשון נכנסתי למכונית, נסעתי לתקוע, לבית אמי. סיפרתי לה. הדבר הראשון שאמי הדתית אמרה היה 'אני אוהבת אותך'. אני יודעת שזה היה לה לא קל, אבל היא מדהימה ותומכת".
ואבא?
"הוריי גרושים, ובגלל מגבלות הסגר סיפרתי לו בטלפון. הוא אמר כמה דברים נוראיים שגרמו לניתוק הקשר בינינו לתקופה לא קצרה. לפני היציאה לחופשת פסח סיפרתי למנהלת שלי בעבודה שאחרי החג אחזור עם שם אחר ואני מבקשת שיפנו אליי בלשון נקבה. בליל הסדר יצאתי מהארון בפני כל האחים שלי, אני השנייה משישה, ועם כולם אני בקשר טוב. עם סבתא וסבא דיברתי בטלפון. הם לא לגמרי ידעו איך להתנהל עם זה, אבל הם היו בסדר. זה היה חג אמוציונלי וקשה לכולם. בחול המועד שלחתי הודעה לקבוצה בעבודה, 'היי, אני שני, שיניתי את השם שלי, אני אישה טרנסית ואשמח אם תפנו אליי בלשון נקבה".
איך בחרת בשם שני?
"הוא דומה לכינוי החיבה של שמי הקודם. ניסיתי להזדהות בכל מיני שמות של בנות והוא הרגיש לי נכון. התגובות במקום העבודה שלי היו טובות, ולמרות שעוד לא היה שום שינוי בנראות החיצונית שלי אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הפעמים שקיבלתי פנייה לא נכונה. היה לי הרבה מזל. כשנה אחרי שיצאתי מהארון התחלתי להגדיר את עצמי כדתייה. אני חושבת שרק כשהרגשתי יותר שלמה עם עצמי יכולתי להרגיש יותר שלמה עם הדת ועם הקשר שלי לקדוש ברוך הוא".
יכולת לבוא אליו בטענות של למה יצרת אותי בגוף הלא הנכון.
"אני לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי נולדת כנקבה. אני לא אומרת שהגלגול הקודם שלי לא היה צריך להיות בניסיון החיים שלי. הייתי שמחה אילו השפה הקווירית הייתה שגורה בפי מגיל צעיר, יכולתי לצאת מהארון מוקדם יותר ולהתחיל את התהליך, אבל זה לא מה שקרה. הבנתי שלא אהיה במערכת יחסים 'נורמטיבית' מפני שאני נמשכת לבנות מיני, ואת זה היה לי קשה לקבל. התנחמתי במחשבה שהמשיכה הרומנטית שלי אולי תשתנה מתישהו, הרי להרבה אנשים יש רמה מסוימת של פלואידיות בחיים".
בעקבות החיבור המחודש לדת היא חיפשה קהילה דתית, ובמודיעין מצאה את "דרכי נועם", בית כנסת משתף שהיא מרגישה בנוח להתפלל בו. "זו קהילה חמה ונחמדה ולא כולם יודעים שאני טרנסית, למרות שאני לא מסתירה את זה. גם בעבודה שלי חלק יודעים וחלק לא. אני מדברת אקטיביזם להט"בי, אבל לא מדברת על הטרנסיות שלי. הערב, במפגש בבית הכנסת, כל הקהילה תדע וזה בסדר. אני שלמה עם עצמי".
ואהבה?
"הייתה לי מערכת יחסים שארכה כחצי שנה. אני לא מאוד אוהבת דייטים, אבל אני רוצה זוגיות ואני יוצאת. בסך הכל אני מרגישה שעכשיו אני במקום טוב".
עמותת שב"ל, שאליה הצטרפה ארמון לפני שנתיים ובמסגרתה עברה הכשרה לערבי פסח שני, נוסדה לפני עשרים שנה בשם אחר. "העמותה נשאה את שמו של חייל דתי שהתאבד בצבא והשאיר אחריו מכתב. בשל החשש לעשות לו אאוטינג אחרי מותו הוסב שמה ל'שהכל ברא לכבודו', אחת משבע הברכות של החתונה מפני שכל יצור שנברא בעולם נברא לכבודו של הקדוש ברוך הוא ובצלמו", מסביר גרונברג-גל. "כארגון החינוך וההסברה של הקהילה הדתית הגאה בישראל אנחנו מגיעים לבתי ספר, ישיבות תיכוניות, אולפנות, מכינות קדם צבאיות, ישיבות הסדר ומדרשות, בדרך כלל נפגשים עם המורים, במקומות קצת יותר ליברליים גם עם תלמידים. השנה נגיע ליותר מ-60 קהילות בכל רחבי הארץ, בבתי כנסת ובבתים פרטיים שפותחים לנו דלת".
גרונברג-גל (41), בן למשפחה דתית-לאומית שעלתה מארגנטינה מטעמי ציונות לשמה, גדל ברמת-גן "בתוך החינוך הממלכתי דתי, בני עקיבא, ישיבה תיכונית. הייתי מאוד ביישן ומופנם. בגיל ההתבגרות הבנתי שמשהו לא בסדר אצלי. לפני יותר מעשרים שנה לא היו בתרבות ייצוגים כמו אסי עזר ועברי לידר, בטח שלא בחברה הדתית, וכשסלב יצא מהארון זה סוקר בתקשורת, שלא נחשפתי אליה בבית. כמו כל נער דתי הלכתי בתלם, לפני הגיוס יצאתי לישיבת הסדר באחד מיישובי השומרון ושם התאהבתי באחד מחבריי הטובים. לרגשות העזים נלוותה תשוקה וכבר לא יכולתי לשחק איתו כדורסל או ללמוד איתו דף גמרא.
"אחרי כמה שבועות ברחתי מהישיבה וחזרתי לבית הוריי. חשבתי שהתאהבתי בגבר מפני שעד אז לא הייתה לי שום אינטראקציה עם בנות ורציתי 'להתרפא'. יצאתי לשנת שירות דרך בני עקיבא, הייתי רכז של אחד מהסניפים בשומרון, עברתי לגור באותו היישוב והתחלתי להיפתח לעולם. בסניף הכרתי בנות, מדריכות, ועם אחת מהן אפילו יצרתי סוג של קשר שרק בדיעבד הבנתי עד כמה הוא לא היה רומנטי. התגייסתי לצבא בגיל 20, ושובצתי בחיל החינוך והנוער שבו היו הרבה מאוד חבר'ה להט"בים".
איך אתה מסביר את התופעה הזאת?
"בתחום החינוכי יש הרבה מאוד אנשים מהקהילה הגאה, לדעתי זה בגלל הרגישות שאנחנו סוחבים איתנו כל חיינו. בצבא חבשתי כיפה גדולה, הייתי עם ציציות בחוץ, הכי דוס, וכשהתפתח קשר ביני לבין אחד הקצינים, התאהבתי ולא נעניתי וזה היה שברון לב ראשון. הרגשתי שהמשיכה לגברים היא קללה שאני חייב להיפטר ממנה מפני שהיא מביאה לי רק דברים רעים. צללתי לדיכאון עמוק. למזלי המפקדת שלי איבחנה את זה והתחלתי טיפול פסיכולוגי אצל קב"ן שהציל את חיי, פשוטו כמשמעו.
"היו ימים שבהם התפללתי שאלוהים יסלק ממני את הדבר הזה, ובימים אחרים התפללתי שאלוהים יסלק אותי מהעולם כי הבנתי שלא משנה עד כמה אקפיד במצוות, הדבר הזה לא נעלם ולא ייעלם. הפער בין הרצון הגדול להשתנות לבין הטיפול שבו הנחתי את הלב שלי על המגש העמיק את התיסכול שהציף מחשבות אובדניות. באחד מימי שישי, כשאמא צילצלה לאחל לי שבת שלום, התפרקתי ובכיתי כמו ילד קטן. אמא שאלה אותי 'אתה חולה?' מפני שלא הייתי אחד שבוכה. באיזשהו שלב היא שאלה אותי בספרדית 'אתה אוהב בנים?' אמרתי לה 'כן' וניתקתי את הטלפון. הייתי בטוח שזהו, שנגמרו לי החיים. שההורים שלי ינדו אותי, יתכחשו אליי, פחדתי מאוד מהתגובה של אבא, אדם שיש לי אליו המון מורא ויראת כבוד".
השיחה הבאה עם אמו התקיימה במוצאי שבת. "היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, שאני הבן שלה ושנעבור את זה ביחד. באותה תקופה האינטרנט עוד היה בחיתוליו, וכשהקלדתי בגוגל 'הומו דתי' הגעתי לטלפון של 'חברותא', קבוצת הומואים דתיים. אינספור פעמים צילצלתי וניתקתי, או נשארתי על הקו ושתקתי. הבחור בצד השני הזמין אותי למפגש שמתקיים אחת לחודש במרכז קהילתי בירושלים וחברה מהצבא התנדבה להסיע אותי לשם, אבל לא העזתי להיכנס. פחדתי פחד מוות שמישהו יזהה אותי. אחרי חודש חזרתי. בחדר ישבו עשרות בחורים דתיים עם כל מיני סוגים של כיפות על הראש, בדרגות שונות של גיבוש הזהות וקבלה עצמית. בהתחלה הייתי מהוסס, ועם הזמן התחלתי להגיע באופן תדיר למפגשים וגם לייצר מעגלים חברתיים".
התואר הראשון שלו הוא בחינוך, עם התמחות בנוער בסיכון. במקביל לתהליך היציאה מהארון הוא התנדב כמדריך במועדון הנוער של ארגון הנוער הגאה שפעל מראשון עד חמישי, ללא קשר ל"ברנוער" שפעל במוצאי שבת. "הגעתי למנכ"ל ארגון הנוער הגאה ואמרתי לו 'זה לא הגיוני שאין שום מענה לנערים דתיים שמגיעים אלינו בשושו, מאחורי הגב של הוריהם'. הוא דחה את ההצעה שלי להקים קבוצות לנערים דתיים מחשש שזה יעמיד אותם בסכנה לבריונות ולהתנכלויות. אחרי כמה חודשים היה הרצח בברנוער".
פעילי העמותה יצאו לשנה של חשיבה, יחד עם 'בת קול' ו'חברותא', שני ארגוני הלהט"בים הדתיים, ובסיומה הקימו את בני עקיבא להומואים ולסביות. "עבורי זה היה סוג של תיקון. מנער שנשא על גבו צל של הסתרה ובושה וחשש מניכור, הפכתי לזה שמקים מסגרת כדי שאף נער דתי לא ירגיש ככה".
כשעבר לתל-אביב גרונברג-גל מצא בית כנסת, "'קהילת יחד', שמתפללת באולם שהיא שוכרת בתיכון צייטלין: "כל סוגי המשפחות מתפללות שם, גם סטרייטים וגם להט"בים. בערבי פסח שני אני אומר לסטרייט הדתי שיושב מולי: תראה אותי, אני בדיוק כמוך, ואני מבקש להמשיך להיות חלק מהקהילה הדתית'. הנוכחות שלנו מאפשרת לקהילה הדתית להפוך להרבה יותר סובלנית ומכילה, חברה שמקבלת להט"בים שנבראו בצלמו".
הוא לא מפסיק לסובב את טבעת הזהב שעל אצבעו. לפני חודש הוא התחתן עם בן זוגו, איש התקשורת ארנון גל (העורך הראשי של תוכנית התחקירים "זמן אמת") באירוע מצומצם, "בנוכחות ההורים שלנו. ד"ר גילי זיוון שעוסקת במדרש ובמחשבה יהודית חיתנה אותנו בטקס שמשלב בין שני העולמות שלנו. רק אני הייתי עם טלית, ארנון לא, אבל הוא חבש כיפה. לקחנו את שבע הברכות הרגילות, המסורתיות, חילקנו אותן בין משפחה וחברים, וביקשנו מכל אחד מהם לבסס על הברכה המקורית ברכה אלטרנטיבית. זו הייתה חתונה של ריקודים חסידיים לצד ריקודי הורה כי ארנון מעמק יזרעאל, מושבניק".
הם אבא ואבא לשני ילדים (מאיה, 11 ורועי, 8) בהורות משותפת עם אמא שלהם. "אצל אמא זה בית חילוני ואצלנו זה בית דתי-מסורתי, כשרות, קידוש, שבתות, חגים. הם מקבלים משני העולמות".
בשבוע שעבר פורסם מחקר של ארגון הנער הגאה שלפיו נערים ונערות להט"בים חשופים פי שניים למעשי אובדנות בהשוואה לבני נוער סטרייטים.("בקהילה הטרנסית זה פי שלושה", אומרת ארמון. "אצלנו יש הרבה יותר שמנסים להתאבד ומצליחים"). הנתונים האלה מעידים, לדעתו של גרונברג-גל, על הצורך במפגשים אישיים. "בשנת הקורונה קיימנו את ערבי פסח שני בזום, בשנה שעברה הייתה לנו ירידה בפעילות בגלל המלחמה, ואחרי שהתנסינו באירועים גדולים הבנו שהמתכונת המשפחתית-הביתית היא יותר נכונה. אנשים מרגישים בנוח להגיע, חברים מזמינים חברים".
לדבריו, שתי סיבות גורמות לציבור הדתי לצאת נגדם. "הראשונה היא חברתית. אנחנו שונים. יש שיגידו חריגים. אנחנו מאיצים את תהליכי הליברליזם בקהילה הדתית. בימינו, אף אחד לא יעז להגיד 'אתם לא רצויים, אתם תשפיעו לרעה על ילדינו', אבל צורות שונות של זוגיות או של משפחות עדיין לא מקובלות עליהם. בירושלים כבר קמו קהילות יותר ליברליות ובתל-אביב יש הכל מהכל, אבל כמה להט"בים מחוץ לארון תראי בבית כנסת בקדומים? זה לא שאין שם להט"בים, אנחנו 10 אחוז מהאוכלוסייה, זה בגלל הבושה וההסתרה. אנחנו אומרים: 'אנחנו כאן, אנחנו חלק מכם, ואנחנו מסרבים להכריע בדיסוננס שהצבתם בפנינו, בין ניהול אורח חיים דתי לבין להיות הומו, לסבית, ביסקסואל או טרנס. אנחנו חיים את המורכבות הזאת ולא מוכנים לוותר לא על הזהות הדתית שלנו ולא על הזהות הלהט"בית שלנו'".
נתקלת בתגובות עוינות?
"הגעתי לקהילות מאוד שמרניות שבהן נתנו משקל כבד לנושא ההלכה, שהוא הסיבה השנייה להתנגדות של הציבור הדתי. שאלתי אותם 'אם עברתי על האיסור של משכב זכר זה אומר שאני חייב לעבור גם על כל השאר? שאין לי מקום בתוך החברה הדתית? שאין לי מקום להמשיך לחבוש כיפה ולשמור שבת?' ההלכה לא עובדת ככה, הדת לא עובדת ככה וגם הקדוש ברוך הוא לא עובד ככה'. בסוף המפגש אני אומר: 'נבראתי כמו שנבראתי, זה לא משהו שיש לי שליטה עליו, זה חלק מחיי וזכותי לנהל חיים מלאים ומאושרים כמו שאני, עם כיפה".
אתה חושב שהיה לך קל יותר בחיים ללא הכיפה?
"מבחינתי זו מעולם לא הייתה אופציה. ברור שיש לי גם חברות וחברים לא דתיים, בן זוגי שיחיה הוא לא אדם דתי, אבל יש משהו ביידישקייט שאני מחובר אליו מהשורש ואני מסרב להשתחרר ממנו מפני שהוא עושה לי טוב. ברור שהכי קל זה לשים את הכיפה בצד ולהגיד 'אני כבר לא דתי ואני פורק עול', אבל זה העניין של לחיות חיי מורכבות".
בסיום הראיון גרונברג-גל מכוון את הווייז שלו לירוחם. "ערב פסח שני עם הרב אלקנה שרלו, שהצטרף לאחד הקורסים שלנו ומאז משמש כשגריר שלנו".
לא יבולע לו?
"נראה שיבולע, אבל היום, גם בתוך הממסד הרבני, אנשים מוכנים לשלם את המחיר ולהגיד 'זה חלק מהשליחות שלי כראש הקהילה'. מנגד, יש אנשים שעדיין חושבים שאנחנו לא צריכים להיות קיימים. בעיניי, זו שליחות של הצלת נפשות והצלת חיים. מחנך דתי שיישב במפגש של פסח שני לא ישלח את ההומו מהכיתה שלו לטיפולי המרה". •
פורסם לראשונה: 00:00, 22.05.25
