כהנים עוזבים את עבודתם בבית המקדש וממהרים לגימנסיון, כדי להצטרף לאימוני היאבקות וזריקת דיסקוס, שמתקיימים בעירום מלא. התרחיש הזה, שמתואר בספר מקבים ב' ונוגע לתקופה שלפני מרד החשמונאים, מסמל את ההתנגשות בין היהודים האדוקים למתייוונים בימי בית המקדש השני. מה גרם לחלק ניכר מהיהודים להביע התנגדות נחרצת למוסד שהציב את הספורט במרכז? התשובות מגוונות.
"הגימנסיון היה ביטוי לכך שירושלים הפכה להיות עיר הלניסטית, וגם הכהנים בעצם עסקו פתאום בתרבות זרה", מסביר ד"ר חיים קאופמן, מומחה לתולדות הספורט העברי, שלימד במשך שנים במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. "התרבות ההלנית היא התרבות היוונית, ובמקומות אחרים צמחה התרבות ההלניסטית שהושפעה ממנה ושילבה יסודות של התרבות המקומית עם התרבות היוונית".
4 צפייה בגלריה
בספר מקבים ב' מתואר איך כהנים עוזבים את עבודתם בבית המקדש וממהרים לגימנסיון
(איור: ליאו אטלמן)
לאחר שאלכסנדר מוקדון השתלט על שטחים רבים בעולם, הייתה מגמה רחבה של התייוונות – אימוץ התרבות ההלניסטית – בשטחים שנכבשו. סיפורנו מתרחש במאה השנייה לפני הספירה, כשבארץ ישראל שולטת הממלכה הסלאוקית, שנקראה על שם מייסדה המלך סלאוקוס הראשון. לתפקיד הכהן הגדול, הדמות הדתית הבכירה בעולם היהודי באותם ימים, נכנס מתייוון שהוביל רפורמה הלניסטית, ושיאה בהקמת גימנסיון בירושלים – מה שעורר זעם בקרב היהודים האדוקים.
בתרבות היוונית היה מקום של כבוד לספורט ולתרבות הגוף, ואין זה מקרה שהמשחקים האולימפיים נוסדו ביוון. מקור השם גימנסיון במילה היוונית "גימנוס", שפירושה עירום. בגימנסיון התאמנו והתחרו גברים בענפי ספורט כמו ריצה, קפיצה לרוחק, היאבקות, הטלת כידון, זריקת דיסקוס ועוד – הכול בעירום מלא. קאופמן מסביר שמדובר היה באחד המוסדות החשובים ביוון העתיקה ובפוליס – הכינוי לעיר-מדינה יוונית: "הגימנסון היה מוסד מרכזי בעיר היוונית, ובעצם החינוך בו היה תנאי גם לקבלת אזרחות".
ד"ר חיים קאופמן: "יש תפיסה שמי שמאמצים את הספורט חוזרים בעצם להתייוונות ההיא שהייתה בירושלים, בתקופה שבה היא הפכה להיות עיר יוונית עם גימנסיון. עם זאת, ההתנגדות לספורט היא לא משהו מובנה בתוך עולמה של היהדות"
אולי המחלוקת סביב הגימנסיון בארץ ישראל יכולה לתת תשובות חלקיות גם לשאלות אחרות. למה יהודים לא טובים במיוחד בספורט, לפחות בהשוואה לתחומים אחרים, ומה גורם לרבנים רבים בעולם הדתי האורתודוקסי להירתע מהספורט המקצועני? בואו נחזור רגע בזמן למאה השנייה לפני הספירה.
סמל לתרבות יוון
הימים, כאמור, ימי בית שני. אומנם בית המקדש עמד על תילו, אבל ריבונות יהודית מלאה לא הייתה בשלב הזה. ספר מקבים א', מהספרים החיצוניים לתנ"ך, מייחס את הקמת הגימנסיון ל"אנשים מן העם" ש"בנו גימנסיון בירושלים כחוקות הגויים". בספרים מקבים ב' ומקבים ד' היוזמה להקמת הגימנסיון מיוחסת ליאסון, הכהן הגדול שקידם רפורמה הלניסטית אך אין עדות שעסק בעבודת אלילים. יאסון הוא השם היווני שאימץ (במקור נקרא יהושע או ישוע).
4 צפייה בגלריה
פסל של זורק דיסקוס, המבוסס על יצירתו של הפַּסָּל היווני מירון
(צילום: Antonio Gravante / Shutterstock)
בספר מקבים ב' מתוארת הקמת הגימנסיון בנימה שלילית למדי: "כי גם הכהנים עזבו את עבודת המזבח, ובזו לקודש, ומיהרו להתעמלות פורעת החוק בזירת ההיאבקות, בעקבות זריקת הדיסקוס, והחשיבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, ואת דרכי היוונים החשיבו ליפות ביותר".
לפי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, מי שהקימו את הגימנסיון היו בכלל מנלאוס, הכהן הגדול שבא אחרי יאסון, ומשפחת בני טוביה – משפחה מיוחסת שחיה בארץ באותם ימים. "מנלאוס כבר ממש עבד עבודה זרה והיה מתייוון במלוא מובן המילה, מה שגרם כמובן לזעם בקרב המוני העם היהודי. הוא המשיך את הרפורמה שהתחיל יאסון", מסביר ד"ר קאופמן. "התגובה של השלטון בעקבות ההתנגדות היהודית הייתה גזירות הדת שהטיל אנטיוכוס, מה שהוביל למרד החשמונאים ולחנוכה כמובן".
ד"ר חנן בירנבוים: "הגימנסיון הוא מקדש האדם. שם עובדים את האדם וסוגדים לו. לעומת זאת במקדש, כמובן, עובדים את האל וסוגדים לו. זה עימות בין תרבות יוון, שבה האדם עומד במרכז, ובין התרבות היהודית שבה האל עומד במרכז"
במקבים א' נכתב שהיהודים שהלכו לגימנסיון "משכו בעורלתם", כלומר התאמצו להסוות את העובדה שהם נימולים, כדי להידמות למי שאינם יהודים. "זה הביך אותם, ברית המילה נראית קצת משונה למי שלא רגיל לעירום היהודי, אז הם עשו כאילו יש להם עורלה", מסביר קאופמן.
"הם התביישו בעובדה שהם עשו ברית מילה, כי בתרבות היוונית אם אתה פוגע בגוף זה נחשב ממש חילול הקודש", מציין ד"ר חנן בירנבוים, מרצה להיסטוריה במכללה האקדמית הרצוג. "צריך להבין שבתרבות היוונית הגימנסיון זה לא רק ספורט. היה שם מתח מיני הומוסקסואלי, זה חלק מהעניין, וזה כמובן עמד בסתירה למה שהתורה מאמינה בו".
בלי עבודה זרה
בירנבוים מוסיף שהגימנסיון נתפס בעיני המתנגדים כשיא ההתייוונות. "אני חושב שספר מקבים ב' תפס בדיוק את הנקודה של העימות בין התרבות היוונית לתרבות היהודית", לדבריו. "הגימנסיון, אם תרצה, זה מקדש האדם. שם עובדים את האדם וסוגדים לו. לעומת זאת במקדש, כמובן, עובדים את האל וסוגדים לו. זה עימות בין תרבות יוון, שבה האדם עומד במרכז, ובין התרבות היהודית שבה האל עומד במרכז. במידה מסוימת היא אפילו הייתה מאיימת יותר מאשר סתם איזו תרבות אלילית".
4 צפייה בגלריה
העברת הלפיד האולימפי. אין זה מקרה שהמשחקים האולימפיים נוסדו ביוון
(צילום: Milos Bicanski / Getty Images)
באותן שנים רוב היהודים לא ישבו בארץ ישראל. "יהודה לא הייתה עצמאית, אלא אוטונומיה בראשות הכהן הגדול", מזכיר קאופמן. "כשאנחנו מדברים על יהודה באותה תקופה, בעצם עד החשמונאים, מדובר על ירושלים, אֱדום, קצת מעבר הירדן והסביבה. בתקופה של יאסון הייתה אצולה יהודית שמטבע הדברים הייתה במגע עם הסביבה, ולאט-לאט האנשים שהשתייכו אליה התייוונו. עם זאת, הם לא עבדו עבודה זרה. גם יאסון לא. לפעמים השתמשו בשמות של אלים, אבל זה כמו שאם מישהו היום אומר 'אוי ג'יזס' זה לא הופך אותו לנוצרי.
"אם להשוות, אני חושב שיאסון ייצג יותר את מה שאפשר לקרוא לו 'יהדות מתקדמת', יהדות שמקבלת את ההשפעות הזרות, את התרבות הזרה, ועדיין אין בשום מקום סממנים שמעידים שהייתה עבודה זרה בגימנסיון. הייתה התנגדות לעצם המהלך של הפיכת ירושלים לפוליס".
קאופמן מוסיף כי "כמה אנשים החליטו לקחת על עצמם את הכהונה הגדולה, ששמרה על בית המקדש, ולהדגיש שהם קרובים יותר לתרבות ההלניסטית. כל הערים בסביבה התייוונו, אנשים סיגלו לעצמם את צורת השלטון היוונית, ושינו את שמותיהם לשמות יווניים".
חכמי ישראל והספורט
המקורות היהודיים מלמדים על הסתייגות של חכמי ישראל מתרבות הגוף היוונית ומתרבות הגוף הרומית, אבל האם ההסתייגות הזו מעידה שהם התנגדו באופן כללי לעיסוק ספורטיבי? לא בהכרח. "בתקופת החכמים לא הייתה מציאות של תרבות ספורט ניטרלית, בלי כל המעטפת התרבותית שליוותה אותה", מסביר ד"ר בירנבוים, "זה תמיד היה חלק מכל המטענים שהתרבויות האלה מביאות איתן. החכמים שללו את התרבות הזאת, ואפשר לומר שהם 'שפכו את התינוק עם המים'. זה לא כמו היום, שיש חדר כושר ניטרלי. באותה תקופה זה היה חלק מתרבות שלמה וכנראה היה בלתי אפשרי לעשות את ההפרדה".
זאת אומרת שקשה לדעת מה אותם חכמים היו אומרים על ספורט מקצועני בימינו, לצורך העניין.
"בדיוק. בתקופת החשמונאים הייתה בכלל ראשית המגע עם התרבות הזרה הזו. לגבי ההמשך, בתקופה הרומית – הספורט ברומא היה אלים מאוד, ונראה לי שזה מה שהפריע לחכמים באותה תקופה. אנחנו מדברים על מופעי גלדיאטורים שרוצחים אחד את השני, מרוץ מרכבות שגם הוא במידה רבה היה מלווה באלימות. לעומת זאת, בית המרחץ הרומי, למשל, הוא משהו שדווקא חדר לגמרי לתרבות היהודית. החכמים אפילו אמרו שכל עיר שאין בה בית מרחץ, אסור לתלמיד חכם לגור בה. אז זו דוגמה למשהו שהוא רומאי לגמרי והחכמים דווקא התייחסו אליו בחיוב. אלא שהספורט ברומא היה אלים, בעוד בית המרחץ היה מקום רגוע ושלו".
4 צפייה בגלריה
נרות חנוכה. הרפורמה ההלניסטית ופרשת הגימנסיון קדמו למרד החשמונאים
(צילום: Lisa Maree Williams / Getty Images)
לדברי ד"ר קאופמן, "במקורות חז"ל, לא בתקופה החשמונאית אלא בהמשך, רואים שהחכמים הכי גדולים הכירו היטב את תרבות הגוף היוונית. הם שואלים למשל אם מותר למרוח שמן בשבת, כמו שמושחים שמן לפני היאבקות. כלומר, הם ידעו בדיוק איך מתאבקים ומה עושים בזמן היאבקות, השאלה שלהם הייתה אם הפעולות האלה מותרות ספציפית בשבת".
נדמה שרתיעה מסוימת מהצבת הספורט במרכז נשארה עד היום בחוגים הדתיים השמרניים. עם זאת, חשוב לציין שבמהלך הדורות נשמעו בקרב חכמי ישראל גם קולות אחרים. "הרמב"ם דיבר ארוכות בעד ספורט, בעד התעמלות ובעד תרבות הגוף, וראה בשלמות הגוף חלק חשוב מהשלמות האנושית", מעיר קאופמן. "היהדות התנגדה לספורט כשהוא הפך להיות חלק מההשכלה, מהמודרניזציה. הספורט לא מאיים על היהדות עצמה, גם גדולי ישראל עסקו בספורט, אבל כשהמודרניים עוסקים בספורט, יש ריאקציה – תגובה של התנגדות, כמו זו שהייתה בתקופה ההלניסטית".
לדבריו, "הטראומה הזאת היא טראומה של אלפיים שנה. יש תפיסה שמי שמאמצים את הספורט חוזרים בעצם להתייוונות ההיא שהייתה בירושלים, בתקופה שבה היא הפכה להיות עיר יוונית עם גימנסיון. מעבר לזה, יהודים ועירום זה אף פעם לא הלך יחד. מוסד חינוכי שפועלים בו רק בעירום – זה לא בדיוק ערך יהודי. עם זאת, ההתנגדות לספורט היא לא משהו מובנה בתוך עולמה של היהדות".
בתקופת ממלכת החשמונאים כבר לא היה גימנסיון בארץ. אף שהם לחמו נגד היוונים והמתייוונים, הם החלו במהלך השנים לכנות את עצמם בשמות יווניים – ובכל זאת, לא נראה שעלה בדעתם להקים גימנסיון. בימי המלך הורדוס מהמאה הראשונה לפני הספירה נבנה בארץ היפודרום – מסלול למרוצי מרכבות הרתומות לסוסים – ואת שרידיו אפשר לראות עד היום בקיסריה. פרשת הקמת הגימנסיון בירושלים נותרה רחוקה ונשכחת, אבל נראה שהיא הייתה נקודת ציון מהותית שהשפיעה על יחסו של העולם היהודי לספורט גם בדורות הבאים.
