סנהדריה. שכונה חרדית בת כ-100 שנה. בתי אבן ירושלמית. שמש א-פוליטית מחלקת את נטל החמסין בין העוברים תחתיה. על לוח מודעות, מול מתקן הגניזה הכחול, פשקוויל מאשים בצעקות את המפלגות החרדיות "שהכניסו סעיף נורא שהצבא יכול להשתלט על הטלפון ולשלוח הודעות". מודעה אחרת מאשימה את הפריצות והפאות באסונות. "צניעות = יירוט", כתוב שם.
חומת אבן בקצה השכונה הירושלמית עוטפת את בית העלמין "סנהדריה", שלידו מערת קבורה מתקופת בית שני, קברי הסנהדרין. בסנהדריה טמון הרב אריה לוין, אבי האסירים, זה שהצהיר שהוא משתייך לאומרי תהילים, לומדי משניות ולומדי דף יומי, אבל ליבו נמשך אחר יהודים המוכנים למסור את נפשם למען עמם וארצם. איש יקר היה.
4 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: יהונתן אוליאל, משה ברלין ויותם אבוקסיס. לא הכול אבוד
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מול בית העלמין, ברחוב מיכל, מבנה אבן ישן. ישיבת שערי רחמים. בפתח כמה תלמידים עם חולצות מד"א. אי אפשר להתבלבל: אלה תלמידי מגמת "חילוץ והצלה". עוד מעט יהיה פה טקס מרגש עם משפחתו של צנחן, גיבור ירושלמי, שהצהיר שהוא מוכן למסור את נפשו לעם הזה – ואז באמת מסר. ויהיו דמעות. ותהיה תקווה גדולה. ותחושה כזו שאולי איכשהו לא הכול אבוד. ואפשר לפתור מחלוקות בינינו, בתוכנו, בחברה הישראלית.
אבל בינתיים לחיצות ידיים, הנהון ראש, נכנסים פנימה אל חדר קטן. מתכנסים לשיחה.
הם מציגים את עצמם. יותם אבקסיס, בן 18, משכונת בית וגן, משפחה של 11 ילדים, "בית מאוד רועש, כיפי. תבוא, תמיד בבית יהיה מישהו באמצע משהו". משה ברלין, 18, מרמת אשכול, משפחה של ארבעה ילדים שהגיעה מארה"ב. יהונתן אוליאל, 17, משכונת גילה, שבעה ילדים.
שלושתם חרדים. יהונתן, למשל, למד קודם ב"אוהל מועד". ישיבה חרדית קלאסית. אחרי שנתיים הרגיש לא שלם. שאלות צצו, והוא הבין שהוא רוצה לעשות בגרות, צבא. "לא רציתי להיות בסוג של תחפושת. רציתי למצוא מקום לתת את ה-100 אחוז שלי", הוא מצביע על הפאות. "אתה יכול להישאר עם חולצה לבנה, להישאר בדרך, וגם לשרת בצבא. להיות גם בתורה וגם בפיזי, להילחם".
יהונתן הוא בוגר כיתה י"א. משה ויותם סיימו י"ב. אלו לא רק לימודי קודש לצד מקצועות הליבה ובגרות מלאה. מגמת החילוץ והצלה, עשר יחידות של תיאוריה ומעשי, משלבת הכשרה והתנדבות במד"א, במכבי אש ובחילוץ עם פיקוד העורף. לכל אחד מהם סיפור על חיים שהציל. תכף יתארו. משה למשל ייזכר איך לפני חודש החזיר נשימה לתינוק שנחנק מחתיכת תפוח. יהונתן יספר איך במסיבת גיוס של חבר קלט מישהו נופל. רץ אליו, הרחיק אנשים, ביקש שיתקשרו 101, הוריד לו חולצה. "ואני רוצה שיגיב לי, לא מגיב. בודק דופק, נשימה, מתחיל פעולות, עיסויים, רואה שהוא חוזר לחיים. מד"א מגיעה, מחליפים אותי. אחרי כמה ימים שיחה. שלום, אני רוצה להודות לך, היה לי התקף לב. וכשאתה מציל חיים, כשיש אדם שבזכותך חי ונושם, זו ההרגשה הכי טובה שיש בעולם. אין תחליף לזה".
גשר זעיר
סביבנו בירושלים הרבה ישיבות אחרות. גדולות, יוקרתיות, נחשבות. לא רחוק, למשל, בשכונת בית ישראל, מיר הליטאית. אחת מהשתיים הגדולות בעולם. 10,000 תלמידים. והם, בשערי רחמים, בקושי מאה. אבל הם משהו אחר. תלמידי הישיבה שפה הם גשרון זעיר, בלתי מדובר, מעל אוקיינוס ישראלי סוער, שורץ אמוציות. אתם יודעים, הסיפור הזה של גיוס חרדים ושל שותפות בחברה הישראלית. מערבולות חברתיות, צבאיות ופוליטיות רוחשות באוקיינוס הזה שבו כולנו מבקשים לצוף יחד. שאלות גדולות של ערבות הדדית.
זה חתיכת תיק, להיות גשר בתקופה כזו. והם, מה הם. כמה נערים עם חולצת קודש, וחולצת מד"א, ותכף חולצת צבא. כמה שמלמדים שאפשר לבחור גם וגם. ובכל זאת, הם לא נלהבים לדבר בשם אחרים, לבקר או להסביר. אפילו ההגדרה "חלוצים" לא יושבת להם פיקס.
"יש הרבה מגזרים וקבוצות אצל החרדים, אבל מראים רק צד אחד, הלא-טוב", אומר יהונתן, "כשמישהו יראה את הלבוש שלי באוטובוס הוא יגיד, 'הוא חרדי, לא משרת בצבא, לא עושה בגרויות, לא עושה כלום'. אם אנשים היו באמת יודעים מי אלה זק"א. מי החברים שלי שמשרתים ב'נצח יהודה', בחשמונאים, בפלוגת 'תומר' גבעתי, בח"ץ של הצנחנים".
"אי אפשר להגיד שכל החרדים כך וכך", משה מוסיף, ומספר על התרמות דם שערך עם חבריו בשכונות חרדיות במהלך המלחמה. דאגו לשילוט, הסתובבו עם רכבים שכרזו לעוברים ושבים. "התרמתי מעל 100 איש בכל פעם. זה מטורף. בסוף יום, גם אם הם פחות בפן של השירות הצבאי, כל אחד נותן למדינה במה שהוא יכול, גם אם זה דם".
יהונתן אוליאל: "יש הרבה מגזרים וקבוצות אצל החרדים, אבל תמיד מראים רק צד אחד, הלא-טוב. כשמישהו יראה את הלבוש שלי באוטובוס הוא יגיד, 'הוא חרדי, לא משרת בצבא, לא עושה בגרויות, לא עושה כלום'"
יהונתן, שלומד ערבית, מכוון ליחידה 504 במודיעין. משה רוצה להיות לוחם, אולי לעשות מכינה קודם. יותם, הראשון מבין 11 האחים שמתגייס, יהיה באחת הסיירות. מסתערבים של מג"ב זו האופציה הראשונה שלו. "להרגיש שאני מגן מבפנים על העם שלי", מסביר. כדי להגיע לזה הוא מתאמן. חדר כושר, ריצות. "בסוף, מה שהכי חשוב זו המנטליות. אצל חרדים שלומדים תורה מבוקר עד ערב, המנטליות נבנית כל כך חזק, שהם מגיעים קו ראשון".
אני שואל איך ייראה הרגע שבו יגיעו במדים לשכונה. גאווה, ראש מורם, שלושתם אומרים. השאלה, אני מחדד, נוגעת יותר לתגובת הסביבה. "יש לי שכנים בצבא, וכולם מקבלים אותם וגאים בהם", אומר משה. "אני מסתובב עם חברים במדים", מוסיף יותם, "ואתה נכנס לקנות אוכל, מגלה שהחשבון שולם, ומי ששילם הוא אברך".
יהונתן מספר: "אצלנו מורידים ראש, מנשקים ראש של חייל צה"ל. אבל כמו המדים של מי ששומר על עם ישראל, יש את המדים של מי שלומד תורה, ושני אלה צריכים להיות ביחד".
ועדיין, אני אומר להם, בסוף יש מספרים שמלמדים על בחירה אחרת של מרבית הציבור החרדי. ויש כאלה שמפגינים בבקו"ם, ושרים "נמות ולא נתגייס". "זה חלק מהחברה החרדית, לא כולה", משיב יותם, "בסופו של דבר, באתי לייצג את החלק שלנו". יהונתן מוסיף: "לצערנו, אני אומר בכאב, גיוס החרדים הפך לכלי פוליטי. הרבה דברים הפכו אצלנו במדינה לכלי פוליטי, כמו החטופים. חסר כוח אדם אבל גם חסר מוח אדם".
צוואת הצנחן
עושים סיבוב בישיבה. יורדים, עולים. "נו, התקבלת לסיירת", אחד שואל אחר במדרגות. התלמידים פה נחלקים לכיתות ט' עד י"ב. במגמת חילוץ והצלה, המחזור שמסיים עכשיו י"ב, רק חמישה תלמידים. שניים מהם, משה ויותם, כבר הכרתם. במחזור שמתחת, כיתות י"א, יש 16. ותכף, הם מבטיחים, הולך להתפוצץ פה משהו. יהיו חדרי סימולציות, יהיה לימוד רחפנים, רובוטיקה, שיתופי פעולה עם עשרות בתי ספר שכבר מביעים התעניינות.
רק שעכשיו, כשמסתובבים, קצת קשה לדמיין את כל זה. הכיתות זעירות. רחוקות ממטופחות. לא תראו מחשבים. לרבים מהתלמידים אין גם בבית. חלק מהמזגנים מקולקלים. לאורך קיר תכלת, באחת הכיתות, כתוב בגדול "אכפתיות, מנהיגות". על משקופי החדרים ובכל מקום מדבקות של שחר פרידמן ז"ל. הצנחן. זה שאת המורשת שלו יותם, משה ויהונתן הזכירו לא פעם בשיחה.
אני נזכר.
שטח כינוס בדרום, זמן קצר אחרי 7 באוקטובר. חברים ואני עושים על האש למילואימניקים מגולני. צנחן סדיר מגיח משום מקום. שחר פרידמן.
ליאת פרידמן, אמא של שחר ז"ל: "הוא עושה כל כך הרבה בלגן למעלה, אולי הקדוש ברוך הוא יזרוק אותו חזרה למטה". מגמת החילוץ וההצלה תיקרא "מכון שחר", על שם הלוחם שמסר נפשו בשם אחדות העם
עננת עשן מנגל גדולה מעלינו, אוכלים דברים טעימים, ותוך כדי הוא מספר על קרבות הבוקר ההוא. ואז מדבר על האחדות בעם של הימים ההם. אני רוצה לראות מישהו שיעז לצפצף למישהו בכביש, אומר.
הוא לא יהיה פה מספיק כדי לראות איך דברים בחברה הישראלית חוזרים אחורה. אבל שם, בשטח הכינוס, הוא מדבר בנחישות. בהחלטיות. מצייר קווים אופטימיים, מלאי אהבה, לדמותנו. "אני רואה את העם עכשיו, אני רואה עתיד למדינה שלנו", הוא אומר ומוסיף: "אם קורה משהו, אני מוכן למות בעד המדינה שלנו".
4 צפייה בגלריה
"אי אפשר להגיד שכל החרדים כך וכך". מימין לשמאל: אוליאל, ברלין ואבוקסיס
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ב-18 בנובמבר 2023 הצנחן מגדוד 101 נפל בידיעה שאנחנו העם המאוחד שבשבילו הוא מוכן לתת הכול. נפל כשהוא משאיר צוואה לכולנו להיות עם אחד. וגם להיות אנשים טובים יותר. הוא אפילו הסביר איך לעשות את זה. "דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר", כתב ברשימה שהשאיר אחריו.
תודו, אין יותר צו שעה מלאחד בין מגזרי העם השונים, בהם חרדים ולא חרדים.
משהו זז לכיוון הנכון
הטקס מתחיל.
מתכנסים בחדר התפילה שבקומה השנייה. "שחר עושה כל כך הרבה בלגן למעלה, אולי הקדוש ברוך הוא, מרוב הבלגן, יזרוק אותו חזרה למטה", ליאת פרידמן, אימו של שחר, קצת צוחקת, קצת לא, רגע לפני שמתחילים. כשהיא אומרת בלגן, היא מתכוונת לאין ספור המיזמים החברתיים על שמו כמו "מונית המשאלות", או חלוקת "משהו טוב" למאושפזים, או קפה ומאפה עם הצוואה של שחר, ואפילו כרטיסיות לחיילים ששבים הביתה – עם הוראות כיצד לחזור לחיים.
היום, בכל אופן, משהו אחר יקרה. מגמת החילוץ וההצלה הולכת להיקרא "מכון שחר", על שם הלוחם שמסר נפשו בשם אחדות העם. לבועז בר, מרכז המגמה, שהכיר את שחר, אפילו פגש אותו לרגע בבוקר 7 באוקטובר כשיצא דרומה, יש חזון שיום אחד יהיו הרבה מרכזים כאלה על שמות לוחמים נוספים.
אבל רגע, מתחילים.
סרטונים. על שחר, על בוגרי המגמה. ונאומים. "בעזרת השם, אתם הולכים להוביל את עם ישראל", רב הישיבה חוני אזולאי מתחייב. ותעודות לבוגרים. וצילומים. וראש עיריית ירושלים, משה ליאון, שמבטיח 200 אלף שקל למגמה. "בשלב ראשון", דורון, אבא של שחר זורק מהצד. "אל תתחיל איתי", ליאון אומר, ואז מתרכך. מוסיף שהעירייה תעזור לגייס מיליון שקל.
וכשזה נגמר, וחיבוקים ולחיצות ידיים, ראש עיריית ירושלים אומר לי בשקט שבשום אופן אסור להתייאש, יש תקווה. ודורון, אבא של שחר, מבטיח שמפה תצא הבשורה.
אבל רגע. העיניים הבהירות של ענבר, אחותו הבכורה של שחר, רטובות. והלב מוצף. מילים מהכי בפנים יוצאות. החברה החרדית היא דם מדמנו, היא אומרת. נפגעתי ממנה, מוסיפה. ואז מסבירה: "אנחנו גם מהמגזר הדתי, ואתה מצפה מאנשים שאתה מרגיש שהם כמוך, יהודים, דתיים, מאמינים בתורה שלך, להיות איתך יד ביד, כתף אל כתף, גם בקרב הזה. כולנו שולחים את הילדים לצבא כדי שאנשים יוכלו להמשיך בחיים, ללמוד בתורה, להתפתח באופן אישי. וכשאני רואה את זה", היא מצביעה סביבה, "זה נותן תקווה שאולי אפשר לאחד בין העולמות".
ואז היא עוצרת. שותקת. מנגבת לחיים. "זה מאוד מתאים לשחר", מוסיפה, "לחבר, לאחד. זה מה שדיבר עליו שנייה לפני שנכנס לעזה".
אז כן, אולי דברים רחוקים מלהיות מושלמים. והעולמות עדיין לא נפגשים, בטח לא בימים האלה. אבל בוקר אחד, במבנה אבן ישן בסנהדריה, משהו זז לכיוון הנכון. יש פה כמה אכפתיים שהם על זה. ועוד אחד שמשקיף מלמעלה.
איך אמר יהונתן? "הכול חיבור. אנחנו מחברים את כל העם".
