"בסוף חמאס עשה כמה בעיות, אבל על הדרך חיבר אותנו", אומרים בהומור אליהו ליבמן ויזהר ליפשיץ, שחולקים קשר חברי עמוק, הרבה מעבר לשותפות הגורל שאליה נקלעו מאז 7 באוקטובר. יחד הם מקווים להעביר מסר של צורך באחדות ואיחוי הקרעים בין כל חלקי העם גם ביום שאחרי המלחמה.
ב-7 באוקטובר נחטפו יוכבד ועודד ליפשיץ מניר עוז, הקיבוץ שבו גדל יזהר, ואיתם נחטפו ונרצחו עשרות מבני הקהילה. יוכבד חזרה מהשבי, עודד נרצח בידי מחבלי חמאס וגופתו הושבה לישראל בעסקה. אליקים ליבמן, בנו של אליהו עבד כמאבטח במסיבת הנובה והוגדר כחטוף זמן ארוך עד שאותרה גופתו בישראל. כמה ימים לאחר מכן נפגשו לראשונה המתנחל מקריית ארבע ובן הקיבוץ מניר עוז.
"ימים ספורים אחרי שמחת תורה היה מפגש של כל בני המשפחות עם הקבינט", משחזר ליבמן. "הכל היה מאד טעון ומתוח. כשהגיע תורי לדבר, אמרתי דברים כלליים כמו תודה לכוחות הביטחון, וישר חטפתי צעקות. טענו שאני שתול של הממשלה, או מקריב את הילד. ואז יזהר, המלאך הזה, בא אליי ואמר 'הזכות שלך לדבר היא כמו של כל אחת ממשפחות החטופים, ואני אעשה הכל כדי שתוכל להגיד מה שאתה חושב גם אם אנחנו לא מסכימים'. מיד הבנתי שיש פה חבר לחיים. הוא היה נקודת אור בתוך החושך הגדול שחווינו אז".
"אליהו הגיע מקריית ארבע, ובמטה החטופים הדתיים היו במיעוט", מספר ליפשיץ. "היה שוני משמעותי בין הדעות והגישות. בהתחלה לא השכלנו להבין שאנחנו באותה צרה ורוצים למצוא את הפתרון. הטבח הגיע אחרי 15 שנה שהקיבוץ שבו גדלתי חי תחת טילים, קורונה, סבבי בחירות ומחאה גדולה, וכל התקופה הזאת התחדדו ההבדלים בין כולם, אלה משיחיים, אלה שמאלנים, הם כאלה, אחרים כאלה. אבל קיבלנו שיעור משמעותי והבנו שאנחנו בסוף באותה סירה, באותו כאב, ביחד".
הקשר בין משפחות ליבמן וליפשיץ הלך והעמיק. "הגעתי לניר עוז, הייתי בהלוויה של עודד וניחמתי את יוכבד", מספר ליבמן. "יזהר היה באזכרה של אליקים והזמנתי אותו לשאת דברים, הוא פגש אנשים מקהילת חברון. נוצרו חיבורים משמעותיים. גם אנשים שלא חושבים אותו דבר יכולים לאהוב, לכבד ולהעריך בלי לטשטש את הדברים. אנחנו נפגשים בשמחות משפחתיות, מכירים את הילדים אחד של השני, מטיילים ביחד. גם אם לא מדברים כל יום, יש משהו פנימי בנשמה שמחובר עמוק בפנים".
"ההיסטוריה לא לטובתנו", אומר ליפשיץ על המצב הנוכחי. "בית ראשון ובית שני חרבו, ואני מקווה שנלמד את השיעורים האלה לחיים. אנחנו צריכים לבנות לעצמנו מסגרות שנדע שלא משנה על מה נתווכח ובמה נדון – אותן לא נחצה. אליהו לא מצפה שאהיה אידאולוג של קריית ארבע ואני לא מצפה שהוא יהיה בשומר הצעיר. שכל אחד ייקח אחריות גם על עצמו מהשיעור הזה, אחרת מדינת ישראל לא תתקיים".
גם כשהם לא מסכימים, למשל בנושא סיום המלחמה – אליהו סבור שצריך למוטט את חמאס ולא לוותר כדי למנוע אירועי טבח וחטיפות בעתיד, יזהר סבור שאם המלחמה נעצרה בלבנון ובאיראן, זה יכול לקרות גם בעזה – שניהם מבהירים כי לכל אחד ברור שהשני שם לנגד עיניו את עם ישראל. "היום אנחנו יודעים לומר שבית המקדש חרב על שנאת חינם", אומר ליבמן. "אבל זה היום, אחרי 2,000 שנה. בזמן החורבן הם לא חשבו שזה על שנאת חינם, כל אחד היה בטוח שהוא הכי צודק. יש גג מיוחד בירושלים שממנו רואים את הר הבית מצד אחד ואת הר הרצל מצד שני. אפשר להבין מהמבט הזה שהאויבים שלנו לא מבדילים בין יזהר ותפיסת העולם שלו לאליהו ותפיסת העולם שלו. כל אחד צריך להביע את דעתו ולחיות על פי עולמו, אבל חלילה לא מתוך שנאה או זלזול. זה הסיפור שלנו כעם".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.08.25
