"והנה לחנוך נערי בני ישראל על הסדר הנכון יחלק לשתי מחלקות. המחלקות האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להיקרא בשם אדם... השנייה היא ללמדו תורת ה', שהן חוקי האלוהים ותורותיו". בפתיחה לאקונית זו מוצגת לראשונה חלוקה מעשית בין לימודי קודש וחול, חלוקה שעומדת בתוקפה בחינוך הממלכתי דתי עד היום הזה. אך לא פחות חשובה ההצדקה לחלוקה זו, הטוענת שבלא לימודים כלליים אי-אפשר כלל להיות אדם. אין כאן רק עמדה פילוסופית, כגון זו שניתן למצא החל בהגות הימי-ביניימית, אלא פרוגרמה חינוכית מדוקדקת של ממש, מתווה לבית ספר יהודי יסודי מודרני.
החוברת הצנומה, "דברי שלום ואמת", פורסמה ב-1782 ועוררה מיד פולמוס בינלאומי סוער בעולם היהודי. רבנים מפוזנן ועד טרייסט, נשאו דרשות נגדה ודרשו להחרים את מחברה, וכנגדם קמו משכילים והגנו עליו בלהט. הפולמוס אף יצא מגבולות הקהילה היהודית וכלל מלשינים ומטיפים, סוחרים וראשי קהל, ואף הגיע עד ללשכת שר ההשכלה הפרוסי שדרש להגן על וייזל מפני אלה שניסו לגרשו מברלין.
זה יכול היה להיות עוד מאבק רבני נגד יחידים הסוטים מן הדרך, כדרך שנהגה ההנהגה הרבנית במורדים מאז ומעולם, מאלישע בן אבויה ועד שפינוזה, אלא שבסוף המאה ה-18 כללי המשחק היו כבר שונים. לראשונה יש משקל נגד פוליטי להנהגה הרבנית - ההשכלה הברלינאית המתפתחת. בדיעבד היה הפולמוס אחד מן המופעים הראשונים של ההשכלה ככוח חברתי משמעותי. הפולמוס חשף אליטה חדשה שלא כפופה לרבנים ולא תלויה בהם. משה מנדלסון לא תיפקד בפרשה רק כסעד אינטלקטואלי אלא כסמכות קהילתית אלטרנטיבית.
אך מעבר לרבנים ולמשכילים המקצועיים, הגיבורים כאן הם הקהל הגדל של צרכני ספרות חולין (באותה תקופה ממש החל לצאת גם כתב העת העברי הראשון, המאסף). וייזל עוקף את הרבנים ופונה ישירות לציבור. זהו עידן הפמפלטים. רק כמה שנים קודם לכן פירסם מעבר לאוקיינוס תומס פיין את ה'קומון סנס' שלו שקרא לעצמאות אמריקה והפך ללהיט מיידי. במקרה שלנו אין אימפריה ואין מלחמה, אבל מהפכה יש ויש. 'דברי שלום ואמת' הפך לחיבור מכונן, שכדברי המהדיר "הוביל את מהפכת החינוך היהודי המודרני... כל בית ספר יהודי מאז ועד היום אימץ הלכה למעשה את עיקרי תוכניתו של וייזל". כל מה שנראה לנו כמובן מאליו - תוכנית לימודים עם מקצועות שונים, עלייה מכיתה לכיתה, ספרי לימוד, לימודי עברית, הכשרת מורים ועוד - הוא תוצר המהפכה שלו.
התוכנית יורדת לפרטי פרטים, ויש בה תכנים רבים שהייתי שמח אילו ילדיי היו זוכים להם. למשל הצורך להבחין בין פשט המקרא ומדרשו כשלומדים תלמוד ("קודם שמתחיל ללמוד עמו... יראנו תחילה מקור הדבר בתורה... וישאלנו הרב, אמור לי בני במה הכתוב מדבר לפי פשוטו") או הפחת עניין בלימודי הגיאוגרפיה על ידי קריאה בספרי מסעות ("והנה מה שראו אלה בסכנת נפש אנו יושבים בחדרינו בלב שקט וקורים דבריהם ויודעים כל הנמצא בד' רוחות העולם").
החיבור כולל ביקורת חריפה על הקהילה האשכנזית "לבד ישנו עם אחד בארץ, שלא השגיחו כראוי על תורת האדם... אנחנו אלה פה בני ישראל... וביותר יושב אשכנז ופולין". וייזל מתרץ את מצבם כתוצאה של הגזירות ושל המעמד האזרחי הנמוך של היהודים. אך הוא איש בשורה. תקופה חדשה באה לעולם עם עליית יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וצווי הסובלנות שלו. "אשרי המלך שככה לו כי בו בחר אלוהים לעשות צדקה וטוב".
וייזל אמנם כותב בשפה יִראית (בייחוד באגרות התגובה למבקריו הרבניים), אך כולל גם ביקורת חריפה על עולם השטעטל. כדרך המשכילים הוא נאחז בימים עברו, דברי חכמים וספרי הגות מימי הביניים, ובשמם מבקר את הצמצום שבקהילות זמנו: את הקפיאה על השמרים, את צרות האופקים ואת מעטה יראת השמיים שמכסה על הכל - ביקורת אשר תלך ותחריף אצל משכילי המאה ה-19.
מקום רב מוקדש לצחות הלשון. שלומי אמוני ישראל אינם יודעים לא עברית ולא גרמנית (על ספרי הלימוד להיות דו-לשוניים), אלא רק יידיש, "שפת אשכנזי בדרך בוקה ומבולקה". המחבר מוחה על היעדר לימוד מקרא, והיעדר משוררים עברים ובעלי לשון בארצות אלו. את מצב האשכנזים הוא מנגיד לקהילות ספרד, היודעים עברית ונוחים יותר ביחסם לעולם החיצון. ואכן ביושבו באמסטרדם הצטרף וייזל לקהילה היהודית-פורטוגזית. ובייחוד הוא מאריך בזכותם של "אחינו בני ישראל היושבים תחת ממלכות הישמעאלים" שיודעים בדרכי העולם "ולומדים אלו מאלו מנהגי כבוד הבריות וצחות הדיבור וכיוצא".
קשה שלא להשוות בין תיאורי כישלון החינוך המסורתי בחיבור זה למצב החברה החרדית כיום. מה היה קורה אם הצעת הרפורמה שלו הייתה מתקבלת בקרב שלומי אמוני ישראל, והעולם החרדי לא היה מעוצב כניגוד של העולם הכללי? הרי אנחנו עוסקים בשליטה, בהסללה, במונופול. בזמן הפולמוס עוד לא הייתה קהילת לומדים, אבל הייתה כבר היררכיה. בני הישיבות היו מעטים אך ניצבו בראשה של פירמידה שראשיתה בחינוך בסיסי בחיידר ושיאה בבחור הישיבה שאין לו אלא תורה. לא היה מסלול אחר. פיינר מדגיש על כן כי הפולמוס לא היה על עצם ההכרה בלימודי חכמה, שרבנים שונים ראו בעין יפה, אלא על יצירת מסלולים שונים שיעמדו לבחירת התלמידים והוריהם.
לפרסום טקסטים משכיליים כמין זה חשיבות רבה בשיח העכשווי, ההולך ומצטמצם ונתון כולו בסד שבין הדת והלאום
המאבק על המונופול הרבני מוכר היטב גם במקומותינו. אך יש כאן מאבק נוסף, תשתיתי יותר. הרבנים שהתנגדו לווייזל הבינו את עומק השינוי שהוא מציע. הם ראו שלא מדובר רק בפתיחת אפשרויות חינוכיות נוספות אלא בתרגום הלכה למעשה של אתוס הנאורות, אשר הופך את התורה למרכיב אחד בתוך מארג, ומגביל אותה למרחב מסוים. היהדות הופכת לדת וזו נעשית לזהות בין סדרה של זהויות - יהודי, אזרח, אדם - שמתקיימות עתה זו לצד זו.
מפתה לספר את הסיפור כמאבק לשחרור מעול הבערות והאינדוקטרינציה הדתית לטובת חופש והשכלה, מאבק שנמשך עד היום. אבל יהיה זה סיפור חלקי מאוד. אנו יודעים שאינדוקטרינציה אחת מומרת פעמים הרבה באחרת. כבר הזהיר גרשום שלום במאמרו 'הרהורים על חכמת ישראל' כי במקום הדרש הדתי נולד בציון "דרש לאומי" שעושה בדת שימוש לצרכיו. והנה רק לפני כמה חדשים התבשרנו על מקצוע חדש בבתי הספר הממלכתיים 'שבילי מורשת' שנומק על ידי שר החינוך קיש בכך ש"אי-אפשר עוד להשאיר את הזהות היהודית כעניין של בחירה... 7 באוקטובר לא רק זיעזע - הוא גם חשף מה חסר". ומה חסר? אינדוקטרינציה יהודית בשירות הלאום היא מה שחסר לנו.
נתחברו כאן שני מוסדות רבי-זכויות: "ספריית דורות" של "מוסד ביאליק", שכבר 60 שנה עוסקת בתרגומים ומהדורות של ספרות יהודית ועברית קלאסית, ושמואל פיינר, בכיר חוקרי ההשכלה העברית. לפרסום טקסטים משכיליים כמין זה חשיבות רבה בשיח העכשווי, ההולך ומצטמצם ונתון כולו בסד שבין הדת והלאום.
דברי שלום ואמת: מהפכת החינוך היהודי המודרני // נפתלי הרץ וייזל, ההדיר: שמואל פיינר / מוסד ביאליק / 352 עמודים
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
