הדבר הראשון שאילן איזיקסון ראה עם הנחיתה בנמל התעופה של נאשוויל, מלבד להקת ההונקי-טונק המקומית שקיבלה את פני הנוסעים, היה שומר ראש. קצין הביטחון של המועצה האזורית אשכול, ששרד את הטבח ונשלח על ידי הקרן לידידות לספר את סיפורו בכנסייה בדרום ארצות-הברית, לא תיאר לעצמו שדווקא כאן יזדקק לשמירה צמודה. "מסכן", הוא אומר בחצי חיוך, "איבד אותי לחצי שעה ונכנס ללחץ". אחרי 7 באוקטובר מוסדות דת רבים בארה"ב הגבירו את רמת האבטחה, אבל מאז הרצח של צ׳רלי קירק, הלחץ הזה על טורבו.
(צילום: דניאל אדלסון; עריכה בנימין אלטשול)
השומר מלווה את איזיקסון אל הג'יפ המסיבי. הם דוהרים דרומה, הרחק מהסדום ועמורה של רחוב ברודוויי בנאשוויל, אל ליבה של "חגורת התנ"ך" האמריקאית - האבזם שלה, בפי המקומיים. ככל שהנוף נפתח, כך הבירה הצוהלת של מוזיקת הקאנטרי מפנה את מקומה לארץ של אמונה. שלטי חוצות עם פסוקי תנ"ך מתערבבים בפרסומות, ואז, לפתע, מצידי הדרך - כחול ולבן. מאות דגלי ישראל מתנופפים לאורך הכביש. ליתר דיוק: 1,200, קרוב למספר קורבנות טבח 7 באוקטובר.
הכביש מוביל אל כנסיית World Outreach Church שבמרפריסבורו, טנסי, אחת מ-1,300 כנסיות שהשתתפו השנה באירוע "דגלי הידידות", מיזם ענק של הקרן לידידות (IFCJ) שהפך לסמל התמיכה הנוצרית בישראל מאז המלחמה. בכל אחת מהקהילות, מהחוף המזרחי ועד קליפורניה, הציבו 1,200 דגלי ישראל לאות זיכרון והזדהות. בסך הכל הונפו יותר ממיליון דגלים וחצי – מראה שכמותו לא נראה מאז 7 באוקטובר.
עם יותר מ-10,000 מאמינים, World Outreach Church היא כל מה שאפשר לצפות מ"מגה-כנסייה" דרומית: מתחם ענק המשתרע על כ-740 דונם, ובמרכזו בית קפה, כיתות לימוד, חנות מזכרות וארבעה אולמות תפילה עצומים.
את הקהילה מוביל הכומר אלן ג'קסון, אחד הקולות הבולטים בתנועה האוונגליסטית בדרום ארצות-הברית וידיד ותיק של ישראל. בילדותו חילק את זמנו בין טנסי לירושלים. "הקול שלו הוא מהחזקים במדינה בהתמודדות עם אנטישמיות בקרב נוצרים", אומרת רובין ואן אטן, מנהלת הסניף האמריקאי של הקרן לידידות. "הוא מדבר בגלוי על הצורך להתמודד מול האויב המשותף - האיסלאם הקיצוני. רואים את זה באירופה, וזה קורה גם כאן. יש פה אימרה: 'הם באים קודם לשומרי השבת, ואז לשומרי יום ראשון'".
באולם התפילה העצום, שקירותיו נשטפים היום באור תכלת ולבן, עולה הכומר ג'קסון אל הבמה. מאחוריו מוקרנות תמונות מירושלים, ועל המסכים מופיעות המילים "שלום לישראל" בעברית. אלפי מאמינים קמים ממקומם ושרים יחד "Pray for the peace of Jerusalem". ג׳קסון מושיט יד אל הקהל: "כמה מכם מוכנים להתפלל למען ישראל, למען החטופים?" – והקהל פורץ בקריאות "אמן".
"צ׳רלי קירק היה אמור לעמוד כאן השבוע", הוא אומר בקול שבור. "אבל הוא נרצח. אנחנו נמשיך את מה שהתחיל". הוא מזמין אל הבמה את איזיקסון שמספר על אותו בוקר ארור בעוטף, על הבתים שנשרפו, על החברים שנרצחו ונחטפו. "תפילותיכם מחזקות אותנו", הוא אומר, והקהל קם על רגליו.
בזמן שטים ורוזה האריס מספרים על המבטים ברחוב כשהם עונדים סיכה עם דגל ישראל או מגן דוד, אישה בחיג׳אב מציצה מחלון רכב חולף וצועקת “Free Palestine”. רוזה מחייכת בעצב: "פשוט תתעלם מזה, אנחנו כבר רגילים"
בדרשה המרכזית שלו מדבר ג'קסון בפתיחות על שורשי האנטישמיות הנוצרית: "הרודף הגדול ביותר של היהודים לאורך ההיסטוריה היה הכנסייה, וזה נורא לראות נוצרים שממשיכים את זה גם היום. יש קו ברור של רוע בעולם - ומי שלא רואה אותו, פשוט עיוור". הוא מבקר בעקיפין את השדרן השמרני טאקר קרלסון: "כשאני שומע נוצרים שמנתקים את היהודים של התנ״ך מהיהודים של היום - זה הבל. שטויות. אין אומה כמו ישראל, ואתם לא יכולים לפספס את זה. זה כתוב בתנ"ך, 70 פעם".
ג'קסון מוסיף הסתייגות שזוכה לחיוך בקהל: "זה לא אומר שכל מה שישראל עושה צריך לקבל אוטומטית. אם תנחתו מחר בנתב"ג, סביר להניח שלא תשמעו את משק כנפי המלאכים. אבל, בכנות, גם הכנסייה שלכם לא מושלמת". האורות מעומעמים, ועל המסכים מתחיל לרוץ סרטון קצר עם קטעים מזוועות 7 באוקטובר. הקהל שותק. "אני רואה סביבי אנטישמיות ברמה שלא נתקלתי בה מעולם", אומר ג׳קסון, "והרבה ממנה מגיע מנוצרים – בעבר וגם היום. זה הזמן לבחור צד".
בחוץ, בשדה שמאחורי הכנסייה, עשרות מתנדבים צעירים רוכנים על האדמה ומציבים דגלים. ילדים, הורים, זוגות צעירים. ברוק הנד, בן שמונה, מתעקש לנעוץ עוד דגל אחד: "חשוב שנעשה את זה כי לישראל יש הרבה מלחמות וזה לא פייר". לידו עומדת רייצ'ל ווד, בחודש תשיעי, ומניחה דגלים בזה אחר זה. "יש בלבול גדול בקרב נוצרים", היא אומרת. "לא כולם מבינים למה חשוב לתמוך בישראל. אבל אלוהים לא החליף את העם היהודי. אנחנו כאן כדי להזכיר את זה".
בצד הדרך עומד סטיב מומרט, כומר בן 31. "זה חשוב בכמה רמות", הוא אומר. "זה זיכרון, אבל גם אזהרה. במשך זמן רב מדי הכנסייה העלימה עין. עכשיו אנחנו צריכים להראות לעולם מה זה אומר לעמוד לצד ישראל". מומרט מספר שהנוער בכנסייה שלו נחשף ברשתות החברתיות למסרים אנטי-ישראליים, בעיקר בטיקטוק. "הם שואלים למה בכלל לתמוך בישראל? זו מלחמת מידע אמיתית".
טים ורוזה האריס מספרים שכאשר הם עונדים סיכה עם דגל ישראל ברחוב או שרשרת מגן דוד, ננעצים בהם מבטים. "יש לנו עבודה לעשות בקהילה שלנו", אומר טים בהתייחס לקהילת השחורים. "כולם שומעים את המילים 'גזענות' ו'מיעוט' ואוטומטית קופצים. הלב הולך ישר לפלסטינים. אני אפילו לא יכול לדבר על זה עם המשפחה שלי. פעם הייתי כועס והולך לחדר אחר, היום אני פשוט אומר את האמת שלי". בזמן שהם מדברים, רכב חולף. אישה בחיג׳אב מציצה מהחלון וצועקת “Free Palestine”, תוך כדי שהיא מתעדת הכל באייפון. רוזה מחייכת בעצב: "פשוט תתעלם מזה, אנחנו כבר רגילים".
הפודקאסטר השמרני ברנדון טייטום ספג לאחרונה מתקפה כשנענה בחיוב להצעה של אחד המאזינים הקבועים - יאיר נתניהו - לראיין את אביו, ראש הממשלה. "זה היה כבוד עצום", הוא אומר. "אבל מיד אחרי זה הגיע גל של שנאה. גם מכמרים. אמרו שאני בוגד, ש‘נמכרתי’. זה מגוחך. אני לא מכיר אף אחד ששילמו לו לדבר בעד ישראל. אני תומך בה מאז ומתמיד. מי שלא, פשוט לא מבין את התנ"ך".
טייטום מספר שהביקורת הגיעה לא רק מהשמאל אלא גם גם מתוך המחנה השמרני ומהימין האוונגליסטי. "יש נוצרים שמפרשים את כתבי הקודש בצורה מעוותת, כאילו אלוהים החליף את היהודים. ויש גם חלק בתנועת MAGA שהלך רחוק מדי, שמאמין לקונספירציות על ישראל. זה מפחיד".
מי שחווה זאת מקרוב הוא הכומר ג'וני מור, חבר דירקטוריון הקרן לידידות ואחד הקולות המשפיעים ביותר בתנועה האוונגליסטית. מאז שנכנס לתפקידו הנוסף כיו"ר קרן הסיוע לעזה, הוא מקבל איומים על חייו ועל חיי משפחתו ונאלץ להתנהל תחת אבטחה כבדה. "האיומים מגיעים משני הכיוונים", הוא אומר. "מהשמאל הקיצוני וגם מהימין הקיצוני - ברית מוזרה של אנשים שאוחדו רק על בסיס אחד: אנטישמיות משותפת".
פעם זה היה שיוך כמעט אוטומטי. להיות אוונגליסט מאמין פירושו להאמין בכתוב כלשונו: "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר". מי שמברך את העם היהודי יתברך, ומי שמקלל - יקולל. אבל היום זה כבר לא מובן כל כך. "הדור של המטיפים הפרו-ישראלים כמו בילי גרהאם הולך ונעלם", אומר לי אחד המבוגרים בשטח. "השאלה היא אם הילדים שלנו ימשיכו באותה אהבה לישראל. אני בכנות לא יודע. הם שואלים יותר שאלות, וזו לא חולשה. הם פשוט לא גדלו באותה מציאות".
מור דוחה את ההנחה הזו בכל תוקף. "זה פשוט לא נכון לומר שהתמיכה בישראל נחלשת בדור הצעיר. הסקרים שמראים את זה לא אמינים - ואני אומר את זה כאקדמאי שחוקר את הנושא. אבל אני כן מאוד מודאג מהעלייה באנטישמיות בימין הקיצוני, כי זו אנטישמיות נוצרית קלאסית, מהסוג שחשבנו שכבר חוסל, והיא חוזרת. אנשים מבחוץ חושבים שזה נובע מתוך הקהילה, אבל זה לא נכון. אלה לא כמרים או מאמינים - אלה אנשי תקשורת, פודקאסטרים או משפיענים. הם לא מדברים בשם הקהילה".
לשאלה מה מונע מהשיח האנטי-ישראלי לחלחל גם לאוונגליסטים צעירים הוא משיב מיד: "עבודה. הרבה עבודה. אחד האתגרים הוא שיהודים כלל לא מכירים את שכניהם האוונגליסטים, ולהפך. זאת תקופה מאתגרת מאוד, וצריך שכולם יתגייסו. אני למשל עובד על יוזמה שתביא אלפי צעירים נוצרים מארה"ב ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטאות בישראל. אני גם מאמין שבכל שולחן שבת צריך להיות נוצרי אחד לפחות פעם בחודש, וכל כנסייה צריכה להכיר את בית הכנסת הקרוב.
"זאת בדיוק הסיבה שהקרן לידידות כל כך חשובה. אין בעולם ארגון כזה, שמנוהל בידי אישה יהודייה דתייה ומוביל צבא של מיליוני נוצרים שלומדים על יהדות וישראל. כל שאר הארגונים שתומכים בישראל מנוהלים בידי נוצרים. הקרן היא היחידה שמובלת בידי יהודים, עם קהל תומכים שהוא 99.9 אחוז אוונגליסטים. והמורה שלהם היא מנהיגה יהודייה. זה דבר יוצא דופן", הוא מסכם.
בדרשה המרכזית שלו, הכומר ג'קסון אומר: "הרודף הגדול ביותר של היהודים בהיסטוריה היה הכנסייה, וזה נורא לראות נוצרים שממשיכים את זה היום. אין אומה כמו ישראל, ואי אפשר לפספס את זה. זה כתוב בתנ"ך שבעים פעם"
יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות ובתו של המייסד המנוח, הרב יחיאל אקשטיין, היא הראשונה להכיר בחשדנות שקיימת בישראל כלפי אוונגליסטים - תחושה שמלווה את משפחתה מאז נוסדה הקרן. היא מזכירה שאביה ספג חרמות והאשמות על מיסיונריות, ושגם היום, על אף השינוי בגישה, רבים בקהילה היהודית עדיין מתקשים לקבל את עומק הקשר הזה. המתנגדים נוטים להזכיר את חזון הארמגדון האוונגליסטי, שבו רוב היהודים מושמדים, והמעטים הנותרים מקבלים את ישו כמשיח.
"העובדות מדברות בעד עצמן", אומרת אקשטיין. "הקרן קיימת 42 שנים, ואף אחד לא ניסה 'לשנות' אותנו או להמיר את דתנו. יש לנו יותר מ-800 אלף תורמים, והקרן תרמה מעל מיליארד שקל לסיוע לנפגעי המלחמה. כן, רובם מאמינים בהפצת התורה הנוצרית, אבל ברור שזה לא מה שאנחנו עושים בקרן. הקהילה האוונגליסטית תמכה בנו בלי פשרות, גם בזמנים הקשים ביותר. אירוע 'דגלי הידידות', שהתחיל בשתילת 1,200 דגלים בקיבוץ ניר עוז וסחף אחריו רבים בעולם, הוא חלק מרכזי במאמץ הזה.
"בישראל מתייחסים לזה בציניות. אומרים 'הם פראיירים', אבל הם לא. הם אנשים עם אמונה חזקה, שמבינים את ההבדל בין טוב לרע, ורוצים לעמוד לצד הצדק. הם לא נאיביים ולא פנאטיים. הם רואים את ישראל כמי שעומדת בחזית המאבק על הדמוקרטיה ועל קדושת החיים, לא המוות. העם היהודי צריך לדעת להושיט יד בחזרה. אפשר להמשיך לומר שאנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד מלבד עצמנו, אבל כשיש כל כך הרבה נוצרים שעומדים לצד ישראל, מתפללים על ישראל, תורמים לישראל - זה לא הזמן להיות ציניים. הדרך היחידה להילחם באנטישמיות היא יחד".
ואז, כמעט כמו תשובה סמויה לכל החשדנות הזו, הכומר ג'קסון חוזר לבמה. האור מתעמעם, השירה דועכת, והאולם כולו שוקע בשקט דרוך. "יש מי שלוקחים את זה רחוק מדי", הוא אומר, "מתחילים לשמור שבת, לאכול כשר, לנסות להיות יהודים...". הוא עוצר בדרמטיות ומביט בקהל. "אבל אם אתה מתחיל לחקות אותם, אתה שרלטן. היהודים לא צריכים שנבין את החגים שלהם. הם צריכים אותנו כחברים".
בדרך חזרה לנאשוויל, הכביש מתמלא שוב בפסוקי תנ״ך ובפרסומות על גאולה וקפה דלוח. איזיקסון, ששומר הראש יושב לצדו בדממה, מביט מהחלון: "לפעמים, דווקא הכי רחוק מהבית, אתה מבין מי באמת איתך".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.25
