שני אירועים קשים שפקדו את אזור חוות גלעד טלטלו את החברה הישראלית בשבוע שעבר. הראשון – שריפה שכילתה בתים והותירה משפחות רבות ללא מקום מגורים, וחלקן אף ללא מקור פרנסה. האירוע חולל גל ענק של אמפתיה וגילויי אחווה מכל קצוות החברה הישראלית, ללא הבדל פוליטי או מגזרי. רבים הציעו עזרה כלכלית, פיזית ונפשית. הלב התחמם מעוצמת החיבוק והחמלה.
כמה ימים אחר כך התרחש אירוע שני, שבו, בעקבות טיול באזור ורגימתה של קבוצת המטיילים באבנים, נהרגו שני חיילים שנחלצו לעזור למטיילים – האחד מכיתת הכוננות של היישוב, והשני קצין צעיר במילואים. הפעם התגובות היו מורכבות יותר. עוד בטרם יבש הדם, ובעוד הגופות מוטלות לפנינו, החל להינטש ויכוח קשה על האחריות לאירוע, נסיבותיו והקשריו. הטונים שנשמעו מפי דוברים בולטים, וסגנון השיח ברשתות, יצרו את התחושה שהחמלה, בחלק מהמקומות, נעלמה. הסולידריות האנושית הטבעית פינתה את מקומה למחלוקות הפוליטיות הקלאסיות, והותירה רבים מאיתנו נבוכים. מותר, כמובן, לשאול שאלות נוקבות – אך היכן תחושת השותפות? כיצד אפשר להתווכח כמו אחים?
פרשת השבוע, "עקב", יכולה אולי לתרום לנו משהו לסוגיה הכאובה הזו. משה נושא נאום ארוך מאוד כמה שבועות לפני הסתלקותו מהעולם. במסגרתו הוא מעלה כמה אתגרים שעלולים להיווצר במסגרת הכניסה של העם לארץ המובטחת, ולכולם הוא מציע את אותו פתרון.
האתגר הראשון, והמפחיד ביותר: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם". כשהעם יתחיל במלחמות על הארץ, יתגנב חשש כבד לליבו שמא המשימה גדולה עליו. הפתרון שמציע משה פשוט יחסית: "לֹא תִירָא מֵהֶם, זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם". אם אתה רוצה להתמודד עם פחד מפני העתיד, הסתכל בעבר וזכור כיצד התגברת על כל המכשולים שהיו בדרך. אותו א־לוהים שסייע בעבר יוכל לסייע גם בעתיד.
התרחיש השני המאיים על העם הוא הקשיים הצפויים בדרך. גם אם ננצח את האויב, זה לא יהיה בקלות, ומי יודע אם נגיע ביום מן הימים לתחנה סופית טובה. גם כאן התשובה לא מאחרת לבוא: להסתכל על העבר. "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ". ארבעים שנה הלך העם במדבר, מעונה וסובל: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". לא תמיד נבין את פשר הקושי, אבל במבט לאחור אנחנו מבינים שהסיסמה "קשה באימונים, קל בקרב" אינה רק אמירה מליצית, אלא סוג של מבט על קשיים בחיים.
והנה אנחנו פוגשים תרחיש שלישי: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיוּן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
הלווייתו של בניהו מלט ז"ל
(צילום: מועצה אזורית שומרון, עידן בלומהוף)
בתרחיש הזה החשש הפוך משני קודמיו: לא פחד מהאויב, לא רתיעה מהקושי. להפך. מכיוון שנצליח כל כך, יש חשש כבד ש"נעוף על עצמנו". נשכח את מקור הכוח שלנו, לא ניזהר מסכנות, ניפול בקונספציות שגויות. גם בפעם הזו, משה משתמש במתכון המוכר: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". שוב הוא מציע לנו לרענן את נקודת המבט על החיים בעזרת טיפול בזיכרון.
מסתבר שהבעיה המרכזית שלנו כבני אדם וכחברה היא הזיכרון. מטבענו אנחנו מתקשים לחוות את העבר ברגעי ההווה. במידה רבה, טוב שכך. אילו היינו זוכרים בכל שעה את הרגע המר של האבל על קרוב משפחה שהסתלק מאיתנו, לא היינו מסוגלים לחיות. לכן בצדק אמרו חכמים שגזֵרה על המת שישתכח מן הלב. מאידך, אותה שִכחה, שיש בה תועלת רבה במקרים מסוימים, יכולה להפוך לרועץ בנסיבות אחרות.
מנזקי השריפה בחוות גלעד. אז עוד היה גל של אמפתיה וגילויי אחווה
(צילום: Jaafar Ashtiyeh / AFP)
את אותה תרופה שמציע משה רבנו, ראוי שניטול מיוזמתנו גם כיום. בכל פעם שמתחשק לנו לבקר את בני הפלוגתא שלנו, ואין דבר לגיטימי מזה, צריך לשאול את עצמנו האם היינו אומרים את אותם דברים, באותו סגנון, אילו היינו עכשיו בשבעה באוקטובר, בעת ששונאינו הרימו את ראשם וביקשו לכלות את כולנו. באותו יום נורא היה ברור שכאשר יש רצח של בני עמנו בידי אויבינו, אנחנו מבקשים בראש ובראשונה לגלות סולידריות וכאב עם הנפגעים מבני עמנו. אחר כך יהיה זמן לדון בשאלות המתבקשות מבחינת האירוע כשלעצמו. את הבהירות הזו אסור לנו לשכוח, מכל הצדדים של המפה.
זה נכון ביחס למבקרי הצבא או הממשלה, וזה נכון גם ביחס למאשימי המטיילים. זה היה נכון בעת שהתרחשו פיגועים תחת ממשלה קודמת, והיו פוליטיקאים שהפנו כלפיה אצבע מאשימה, וזה נכון גם כלפי מאשימי הממשלה הנוכחית באחריות לכל פשיעה או טרור של אויבינו. זיכרון חי של הגורל המשותף הנורא והנפלא של העם שלנו יבהיר לנו שהאחווה נמצאת לפני הכול, ורק אחר כך הוויכוח הפוליטי.
