מלחמה היא דבר נורא ואיום. המפגש עם המוות וההרס אינו יכול שלא להותיר רושם עז בנפשם של המשתתפים במערכה. לא בכדי רבים מאלו החווים את המערכה שלנו בשנים האחרונות נזקקים לסיוע נפשי. זאת מעבר למחירים שמשלמים הלוחמים בתחומי המשפחה והקריירה, וכמובן הסכנה שמא יקרה חלילה הנורא מכול. ואף על פי כן, כבר יותר משנתיים וחצי, עשרות אלפי לוחמים ולוחמות מגיעים לשדה הקרב בהתמדה ובמסירות נפש.
פסיכולוגים וסוציולוגים רבים דנו בשאלה: מה גורם לאדם להיות נכון לצאת למלחמה, עד כדי סיכון חייו והקרבתם? האם זה הפחד מהחוק? שמא מדובר בלחץ חברתי שקשה לעמוד בפניו, או אולי עמדה מוסרית עמוקה ומנומקת היטב המדרבנת את האדם בשוחות להישיר מבט אל המוות ולהכריעו? ואולי בני אדם הנלחמים פשוט אינם חושבים לעומק על השלכות מעשיהם?
פרשות השבוע, "מטות-מסעי", מציפות נושא דומה. עוד בטרם ייכנס העם לארץ, פונים אל משה נציגי שניים מהשבטים, ראובן וגד, בבקשה להישאר בעבר הירדן ולא לחצות אותו. טענתם המרכזית היא כי אדמות עבר הירדן מוצאות חן בעיניהם ויכולות לשמש כרי מרעה מצוינים לצאן ולבקר שלהם, ועל כן הם מבקשים להישאר שם ולא להצטרף עם שאר בני עמם בדרכם אל הארץ המובטחת.
משה רואה את בקשתם בחומרה רבה. לא נראה שמטריד אותו המחסור בחיילים. נראה שהוא מוטרד יותר מפני האפשרות של גלגול חוזר של חטא המרגלים, אשר הניאו את לב העם מן הכניסה לארץ ודחו אותה בארבעים שנה. משה ידבר איתם על הנקודה הזאת בהמשך דבריו, אך התגובה הראשונה שלו לבקשה שלהם, זאת שיוצאת כביכול "מהבטן", היא המילים המפורסמות: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"
הוא לא טוען נגדם שזו מצווה להיכנס לארץ, וכיצד הם מעיזים להפר את הצו הא־לוהי. הוא אפילו לא אומר להם מילים בשבחה של הארץ המובטחת או על חשיבותה. הוא לא מדבר בשפה הלכתית ולא מאיים בעונש משמיים. הוא פונה אל רגש אחד – רגש האחווה. איך אתה יכול לשבת פה, להסתכל על הדשא הירוק מסביב ולצפות בכבשים הלבנות מלחכות עשב באחו, כשהאחים שלך נמצאים בעיצומה של מלחמה? נראה לך הגיוני שאתה תיהנה פה מכל מנעמי הארץ, בזמן שאחיך יורקים דם בעזה או בלבנון? זו התנהגות של אח?
מחאה בירושלים נגד הפטור מגיוס לחרדים, ארכיון
(צילום: רפי קוץ)
מתברר שחששו של משה לא היה לשווא. אומנם בשלב הראשון מנהיגי השבטים הללו הבטיחו לו שיישאו בנטל המלחמה ויֵצאו חלוצים לפני המחנה במלחמה על הארץ. יתרה מזאת, הם קיבלו על עצמם שלא יירשו את נחלתם עד שהארץ תחולק לכל השבטים האחרים. אבל מתברר שמשה צדק בחששות שהעלה: שנים רבות אחר כך תספר לנו דבורה הנביאה, שניהלה את המלחמה יחד עם ברק, על שבט ראובן שבחר לא להצטרף למלחמה שניהלו. הם העדיפו להישאר ליד הכבשים: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים? לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב".
נמצא שכל ההסכמים והתנאים שנכרתו עם נציגי שניים וחצי השבטים לא הצליחו לחדור לליבו של ראובן. אם אין לו רגש טבעי של אחווה, כיצד נוכל לטעת זאת בתוכו?
זכור לי מלפני שנים רבות איך בחור אחד סיפר לי שהוא עומד לוותר על מחנה סקי נחשק, שהמתין לו בציפייה לאורך השנה כולה, כי אביו מחייב אותו ללכת באותו זמן לחתונה של בן דוד שאותו הוא כמעט לא מכיר. שאלתי את הנער איך הוא מרגיש עם זה, וציפיתי להיתקל בהתמרמרות רבה, אך הוא ענה: "זה מבאס, אבל זו משפחה, ולא ייתכן שלא אהיה בשמחתו הגדולה של בן דוד".
צעדה של ארגון "כתף אל כתף" בבני ברק בקריאה לשוויון בנטל, ארכיון
(צילום: שאול גולן)
אני מניח שיש כאלה שהיו מקבלים החלטה אחרת במקרה דומה, אבל הרגשתי שאותו בחור קיבל מאבא שלו הרבה יותר מאשר את עצם ההשתתפות בחתונה. הוא הבין מהי חשיבותה של משפחה.
אפשר ואף רצוי לחוקק חוקי גיוס כאלה ואחרים. נכון וראוי להטיל סנקציות כלכליות על המסרבים להיות שותפים בנטל השירות בצבא העם. אבל חוקים סופם להשתנות, וסנקציות אפשר לרוב לעקוף. את רגש האחווה אי אפשר לכפות. אותו עלינו לייצר ולבטא דבר יום ביומו במילים ובמעשים, בחיוך ובמאור פנים. לדרוש בראש ובראשונה מעצמנו ומסביבתנו הקרובה: פשוט להיות אחים.
