עד כמה צריכה להעסיק אותנו השאלה מי יהיה זה שיחליף אותנו? מורה שמסיים עכשיו שנת לימודים והכיתה שלו עוברת למורה הבא; מפקד צבאי שעובר תפקיד; מנהיג פוליטי; מאמן נבחרת כדורגל. האם אנחנו אמורים לעסוק בשאלת הירושה או שיש לעשות כמיטב יכולתנו בזמן שבו אנחנו בתפקיד, ולתת אמון בכך שדור המנהיגות הבא כבר יֵדע להסתדר? אולי אפילו נכון לתת לו לעשות את הטעויות שלו לבד, ולמצוא את הדרך האישית המתאימה לו?
פרשת השבוע, פינחס, עוסקת ממש בשאלה זו. המקום: ערבות מואב, סמוך למקום הכניסה לארץ; הזמן: שבעה או שמונה חודשים בטרם ימות משה ויפנה את מקומו; האירוע: משה אומר לא־לוהים, לא שואל, לא מבקש ולא ממליץ, אלא אומר לו: "וידבר משה אל ה' לאמור" – ביטוי שאין לו אח ורע במקרא, שפירושו הוא כאילו משה מצווה את א־לוהים. ומה הוא אומר? "יפקוד ה'... איש על העדה", כדי שלא תיוותר עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה.
מעשה המנהיגות הכי גדול של משה רבנו, זה שבו הוא כביכול מוביל אחריו את הקדוש ברוך הוא, הוא המעשה של מינוי מנהיג מחליף.
חכמינו מביעים את פליאתם על התנהגותו של משה. הם ממשילים זאת לאישה המבקשת מבעלה, כמה ימים לפני מותה, שישים לב לילדים וידאג להם. הבעל, בתגובה צינית, עונה לה: "אולי תגידי לילדים שיתנהגו איתי יפה?" במילים אחרות, עד שאתה דורש מא־לוהים שימנה מנהיג במקומך, אולי מוטב שתדרוש מהעם שייטיב את מעשיו כלפי אביהם שבשמיים?
כל זה אינו מזיז את משה מדרישתו. הוא תובע מינוי מנהיג כאן ועכשיו, בעודו בחיים. יש מנהיגים שאולי היו שמחים להשאיר אחריהם סוג של אדמה חרוכה, שתבליט את יכולותיהם המנהיגותיות. לא כן משה. כמנהיג שטובת העם, ורק טובת העם, לנגד עיניו, הוא מבין שיש צורך מיידי בחלופה. משה זוכר היטב שחטא העגל החל בכך שהוא בושש לרדת מן ההר, והעם חש כי הוא זקוק למנהיגות חלופית. את הסיכון הזה הוא אינו מוכן לשאת שוב.
א־לוהים מקבל את בקשת משה ומצווה עליו לעשות פעולה נוספת. לא די בהכתרת מנהיג חדש. העם חייב לראות שהמנהיג הקודם סומך את ידיו עליו. מה שנעשה בחדרי חדרים אינו בהכרח נקלט בעין ובאוזן הציבורית, ולכן מדגיש המקרא: "וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה, וְצִוִּיתָ אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם". אם אכן מעבר נכון של המנהיגות הוא הדבר שבו אתה חפץ, הדבר חייב להיעשות לנגד עיני העם, כדי שלא יאמר מאן דהוא שמשה עשה זאת בעל כורחו, בגלל גילו או מכל סיבה אחרת. העם חייב לראות ולהשתכנע שמשה מעביר את ההנהגה ליורשו מתוך אמון מלא במחליפו.
המנהיג שהוציא את עם ישראל ממצרים העביר את השרביט ליורשו
(צילום: Shutterstock)
גם כך, חילופי ההנהגה לא עברו בשקט. התלמוד מספר שהיו מזקני אותו הדור שהתקשו לקבל את סמכותו של יהושע בן נון, והיו אומרים שבעוד משה דומה לחמה, יהושע דומה ללבנה. שכן הוא היה תלמידו המובהק של משה, ולציבור היה נראה כאילו אין לו דבר משל עצמו; את הכול הוא קולט ממשה ומעביר הלאה – בדומה לירח הקולט את אור השמש ואינו מקור אור עצמאי. כך או כך, ההעברה לא עברה חלק, ויהושע נדרש לעמול קשה כדי לשקם את מעמדו ולהפוך למנהיג בעל שיעור קומה משל עצמו.
בראייה רחבה, אנו יודעים לומר היום כי דווקא המנהיג הלא-כריזמטי, יהושע, שהיה נערו של משה – ושחז"ל אומרים כי היה מסדר את ספסלי בית המדרש בבוקר ובערב, לפני שיעוריו של משה ואחריהם – הוא המנהיג שהכניס את ישראל לארץ והביאם לעצמאות מדינית. לעומתו, משה, המנהיג הכריזמטי שנתן תורה לבני עמו והוציאם ממצרים, לא זכה להכניסם לארץ.
ישנן דרכים שונות של הנהגה הנדרשות בכל פרק בחייה של אומה. דור דור ומנהיגיו הראויים לו. אשרי המנהיג שיודע להוביל את העם בימיו שלו, ולמסור את ההנהגה בנפש חפצה לידיים ראויות בבוא העת.
