יעל ואמא שלה אהבו את שגרת סופי השבוע שלהן. אמה הייתה קמה מוקדם־מוקדם בבוקר, יוצאת להליכה, חוזרת הביתה, מכינה לשתיהן סלט פירות ושמה ברקע שירים של אלביס פרסלי. הן היו יושבות וצוחקות ואחר כך יוצאות לטיול, והלב היה מלא תמיד. עד 7 באוקטובר. אמא, עופרה קידר (70) מבארי, יצאה להליכה שממנה לא שבה, והבת, יעל קידר (43), שמתמודדת עם מוגבלות שכלית, חולצה כעבור שעות ארוכות מהממ"ד. הסרט "בתך, יעל", שיוקרן בבכורה במסגרת פסטיבל דוקאביב (הקרנות ב־23.5, 27.5, 30.5) מביא את סיפור ההתמודדות שלה עם החיים העצמאיים שנכפו עליה. "אמא מאוד חסרה לי", אומרת יעל כיום, "אמא היא החיים שלי".
"התחבאתי מתחת לשולחן"
יעל נולדה וגדלה בקיבוץ בארי, בת זקונים לעופרה וסמי, אחות לאלעד ולאורן. עופרה עבדה במשך שנים ברפת, אחראית על העגלים שנולדו. כשהרפת יצאה מהקיבוץ היא עברה לעבוד בפינת החי והמשיכה שם גם אחרי שהגיעה לגיל פנסיה. סמי היה בעל ידי זהב והקים את ענף הפחחות של הקיבוץ. בשנים האחרונות היה חולה, מרותק למיטתו ונעזר במטפל צמוד. אורן ואלעד גם הם גרו בקיבוץ, גידלו שם משפחות.
יעל התגוררה ב"קיבוץ מגוון", מתחם הממוקם בעיר שדרות שיש בו בין היתר גם דיור מוגן לאנשים עם מוגבלות. בסופי השבוע היא הייתה מגיעה הביתה, אל אמא שהייתה האפוטרופוסית שלה.
ב־7 באוקטובר עופרה יצאה, כמנהגה, להליכה סמוך לגדר של הקיבוץ. "הייתי אומרת לה, 'אמא, לא מסוכן לך ללכת ליד הגדר?'", מספרת יעל, "והיא הייתה אומרת לי, 'יעל, זה לא מסוכן, אני רגילה'".
והיא באמת הייתה רגילה. מ־2001 התמודדו תושבי עוטף עזה עם ירי קסאמים והתרעות "צבע אדום" שהותירו להם שניות ספורות למצוא מרחב מוגן. "את יודעת מה אמא הייתה אומרת לי?", שואלת יעל ועונה: "היא הייתה אומרת: 'מה את רוצה, יעלי? הם משחקים איתנו מסירות'. אמרתי לה: 'אמא, באמת החמאס משחקים איתנו מסירות?'. היא הייתה מאוד מצחיקה. היה לה חוש הומור".
יעל מספרת שלא שמעה את האזעקות כשהתחילה המתקפה הרצחנית באותה שבת. "ישנתי", היא אומרת. "גיסתי התקשרה אליי ואמרה לי: 'יעל, קומי ולכי לממ"ד. יש מחבלים בתוך בארי'. כל כך פחדתי, רעדתי. אמרתי, 'מה? יש מחבלים בקיבוץ?'. הייתי שם כולי לבד. 12 שעות כולי לבד. רציתי לשתות ולא יכולתי. שמעתי את המחבלים מבחוץ. התחבאתי מתחת לשולחן. התקשרתי לאורן ולאלעד ואמרתי להם, 'בואו לחלץ אותי', והם אמרו לי, 'יעל, אנחנו לא יכולים'".
יעל ניסתה להתקשר לאמא שלה, אבל היא כבר לא ענתה. היא הייתה מהראשונים שנפגעו באותה שבת. "אמא דיברה עם אלעד בטלפון. הוא שמע אותה אומרת, 'יורים עליי, יורים עליי, למה אתם יורים עליי?'. היא חשבה שאלה בדואים, אבל אלה היו מחבלים", אומרת יעל. השיחה בין אלעד לאמו הוקלטה ושודרה בהמשך בכתבה בחדשות כאן 11. "כששמעתי את אלעד מדבר עם אמא (בהקלטה) בכיתי", משתפת יעל. "אמרתי: 'מה, אין אמא? אמא שלי נרצחה?'. זה היה מאוד קשה, התחלתי מה־זה לבכות".
באותו יום השעות חלפו, ויעל נותרה ספונה בממ"ד כשעשן החל להיכנס לדירה. מתברר שהמחבלים הציתו את הדירה של השכנים. "לא היה לי אוויר", היא אומרת. "לא היה לי איך לנשום, הקאתי כמה פעמים בגלל העשן".
"דיברנו איתה בטלפון", מספר אורן. "אלעד אמר לה, 'שימי מגבת רטובה מתחת לדלת'. מתברר שהיא לא הצליחה לסגור את הדלת ואת החלון של הממ"ד. זה מה שהיא אמרה. אני לא יודע איך המחבלים לא נכנסו, אולי הם חשבו שאין שם אף אחד, אנחנו לא באמת יודעים מה היה שם".
יעל: "הייתי בממ"ד 12 שעות כולי לבד. רציתי לשתות ולא יכולתי. התקשרתי לאורן ולאלעד ואמרתי להם, 'בואו לחלץ אותי', והם אמרו לי, 'יעל, אנחנו לא יכולים'"
אלעד, אורן ובני המשפחה שלהם חולצו בשעות הערב, בלי שידעו מה עלה בגורל אחותם והוריהם, בלי שידעו שאביהם, סמי, נרצח במיטתו ושגופתה של אמם נחטפה לעזה. יעל חולצה בשעות אחר הצהריים. "שמעתי את החיילים שעברו שם, דפקתי חזק־חזק ואמרתי להם, 'אני חולה, תבואו לחלץ אותי'. הם אמרו 'יש מישהי בפנים' והוציאו אותי. הייתי כולי מכוסה בפיח, כולי שחורה". החיילים פינו את יעל לקבלת טיפול רפואי בטיפול נמרץ של בית החולים סורוקה, שם פגשה אותה תושבת בארי ועדכנה את בני משפחתה שהיא בחיים.
את אמיצה, יעל.
"אני יודעת שאני אמיצה".
אוהבת את הכלבים
אחרי ששוחררה מבית החולים עברה יעל עם הדיור המוגן לדימונה בעוד אחיה עברו יחד עם הקהילה למלון בים המלח. כיום הם מתגוררים בקיבוץ חצרים, ויעל חזרה לדיור המוגן בשדרות. במהלך השבוע היא מטפלת בכלבים בכלבייה בקיבוץ ברור חיל. "אני עובדת עם מגפיים שקניתי עם אמא, שוטפת את הכלובים של הכלבים, עורכת שולחנות, עושה כביסות ועושה המון עבודות, מה שאומרים לי. אני אוהבת לעבוד שם, אוהבת את הנביחות של הכלבים ואוהבת שהם אוכלים זבובים, זה מצחיק אותי".
בסופי השבוע היא מבקרת את האחים שלה בחצרים. "כל שבוע הייתי באה לאמא בקיבוץ, ועכשיו הכול התהפך".
מה את חושבת על חצרים?
"אני נהנית. יש שם רפת ופרה שאני קוראת לה מטילדה".
את מתגעגעת לבארי?
"אחרי מה שעברתי שם אני לא יודעת אם אני מתגעגעת".
בתחילת דצמבר, אחרי קרוב לחודשיים, הודיע הקיבוץ כי עופרה קידר אינה בין החיים. גופתה עדיין מוחזקת בעזה. "בדימונה הרבה ימים הייתי ממש מודאגת. אמרתי, 'איפה אמא, איפה היא?', צעקתי, 'אמא, איפה את?'. חשבנו שהיא חטופה. אמרתי לאורן, 'מה עם אמא?', ולא ידעו כלום ושום דבר. אמרתי לו, 'אני רוצה לדעת למה חטפו אותה, למה רצחו את אמא. מה היא עשתה? אני לא מבינה'. עד עכשיו אני לא מבינה. וגם אבא. אבא היה בן אדם חולה. למה לגעת באבא?".
אחרי הרצח של ההורים עברה האפוטרופסות על יעל לאחים שלה. "אנחנו עד עכשיו פועלים על אוטומט", אומר אורן. "רצינו סוף טוב, לצערי זה לא קרה ואנחנו עדיין מעכלים את מה שעברנו. יעל מתגעגעת, לפעמים היא אומרת לי, 'קשה לי, אני חושבת על אבא ואמא'".
יעל: "לא היינו רק אמא ובת, היינו גם חברות. הייתי שואלת אותה: 'אמא, את אוהבת אותי?'. היא הייתה אומרת לי: 'אני אוהבת אותך, את הבת שלי'. היא הייתה מפנקת אותי, מכינה לי קפה מהמכונה, קוראת לי 'דוב רוסי' כי אני ישנה הרבה וגם 'אריה' בגלל שהייתה לי רעמה של שיער. לפעמים היינו הולכות לפינת החי בקיבוץ. כשאבא היה בריא הוא פתח בשבילי את האורווה (סמי בנה בעצמו את אורוות הסוסים בקיבוץ. ג"ה). הוא גם לימד אותי לרכוב על אופניים".
חונכות שנהפכה ליצירה
על הסרט "בתך, יעל" חתומים היוצרים דנה לוי, גלה קפלון ומאור אלטרס בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. הוא ישתתף בתחרות הסרטים הקצרים הבינלאומיים של פסטיבל דוקאביב ויוקרן גם בפסטיבל קולנוע דרום. "אני רוצה שאנשים ישמעו על מה שקרה לי ב־7 באוקטובר", מספרת יעל על השתתפותה בסרט. "זה סיפור די קשה עליי".
5 צפייה בגלריה
יוצרי הסרט, מימין: מאור אלטרס, דנה לוי וגלה קפלון. סרטם השני המשותף על יעל
(צילומים: אלבום פרטי)
זה הסרט השני שעושים יחד שלושת היוצרים, בוגרי מכללת ספיר, על יעל. הסרט הקודם, "ימי שלישי עם יעל", עסק באהבה ובחיים שהיו לה לפני 7 באוקטובר. "הכרתי את יעל במסגרת חונכות שעשיתי בזמן הלימודים", מספרת לוי. "בהתחלה חששתי, לא הכרתי את סוג המוגבלות, אבל כשהכרנו התאהבתי. שלושתנו נשארנו בקשר חברי עם יעל ועם המשפחה, וכשפרצה המלחמה דאגנו מאוד. ידענו שהיא נשארת לבד בבית כשאמא שלה יוצאת להליכה וחששנו לחייה. לא האמנו שהיא תוכל לשרוד את זה לבד. שמחנו לשמוע שהיא שרדה, ורצינו לעזור, בין היתר באמצעות צילומי הסרט. הרגשנו שהם מעצימים אותה ומהווים גם כלי טיפולי עבורנו".
האופן שבו יעל מתמודדת עם האובדן של הוריה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בסרט, מעורר השתאות. "אמא לימדה אותה להסתכל על חצי הכוס המלאה", אומר אורן. אלה דנון, רכזת בעמותת "משפחה אחת" שמלווה את יעל מאז 7 באוקטובר, מוסיפה: "לא מובן מאליו לפגוש אישה במצבה, עם המוגבלות, שמייצרת כל כך הרבה טוב בעולם. ניכר שיש בכך מההשפעה של אמא שלה. יעל מלאה באהבה, היא גורמת לי לרצות להיות טובה יותר".
מה לאחל לך, יעל?
"להיות מאושרת".
