"לבשנו חולצות בלי שרוולים ומכנסי פדלפון"
לפני המהפכה: "נולדתי בטהרן ב־1971, בבית עם הרבה מוזיקה ותרבות. גרנו בשכונה מוסלמית אמידה והיו בינינו ובין שכנינו המוסלמים יחסים מצוינים. אני זוכרת היטב את אמא בתקופת שלטון השאה. איראן הייתה כמו אירופה, הן בלבוש והן בהתנהגות. אמא שלי, מהין־שרה יוסיאן (74), נהגה. ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת חמש, נשארתי לגור עם אבא, סבתא ודודות, ואני זוכרת כשכשאמא הייתה אוספת אותי היא הייתה מאוד זוהרת, עם שיער ארוך פזור ומשקפיים גדולים. הנשים אז לבשו לבוש מערבי לחלוטין: מכנסי פדלפון, חולצות בלי שרוולים, מגפיים גבוהים עד הברך ומה לא".
כשהשלטון התחלף: "חייבו אותנו להתעטף במטפחת ראש ועברנו לתלבושת אחידה, כיסוי מלא, אבל גרתי באזור יוקרתי שבו ניסינו לשמר קצת מהחופש, עד כמה שאפשר. התלבשנו בצבעים כחול וירוק זית – לא אדום, חלילה – ועל הבגדים האירופאיים לבשנו את המעיל הארוך ומטפחות ראש. את המסיבות העברנו לתוך הבתים. כשהייתי בת 16 טיילתי ברחוב עם חברה, ניגשו אלינו שתי נשים ממשמרות המהפכה והעירו לנו שהשיער מציץ מחוץ לחיג'אב ושעלינו להסיר את הלק מהציפורניים. הן הכניסו אותנו למכונית, נתנו לנו הרצאה על שמירת הצניעות והוציאו מסיר לק כדי שנסיר את הלק בנוכחותן".
התמונות שבאלבום: "אני עם אמא שלי לפני המהפכה. התמונה עם הצ'אדור (כיסוי מהראש עד כף הרגל) צולמה אחרי המהפכה, כשהייתי בת 16 וחויבנו להתעטף. לצידה תמונה מהימים שאמא שלי עוד יכלה ללבוש בבגד ים".
13 צפייה בגלריה
עם אמא שלי לפני המהפכה. "איראן הייתה כמו אירופה, הן בלבוש והן בהתנהגות"
(צילום: אלבום פרטי)
העלייה ארצה: "אמא שלי תכננה לעבור לארצות הברית. כשהיינו בווינה החלטתי לשנות כיוון והגעתי לישראל ב־1990. הדודות שלי היו פה, ואמא גרה עד היום בארצות הברית. אבא נשאר באיראן בגלל עסקיו והבטיח שיצטרף בהקדם. לצערי זה לא קרה ולפני ארבע שנים הוא נפטר באיראן ולבי נשבר".
חברים איראנים: "בשנים האחרונות אני בקשר עם זוג איראנים שחיים בטהרן, היא משוררת והוא מלחין, ואנחנו משתפים פעולה. הם מחברים שירים ואני שרה ומקליטה אותם. שיר שלנו בשם 'JANG' (מלחמה, בפרסית) יצא לאור בשנה שעברה ויש לו חשיפה גדולה ברשתות החברתיות בשפה הפרסית. המחברים לא נחשפים בשמם, מטעמי ביטחון. בקשר בינינו היו הפסקות, בשל המצב, אבל אנחנו ממשיכים לעבוד ביחד ואני מקווה מאוד שיום אחד גם נצליח להיפגש".
"הנשים הפרסיות התלבשו לפי מגזינים מערביים"
מיקי טורקאן יצחקניא (63) מחולון, נשואה, אם לשלושה, סבתא לשניים, מזכירה בכירה במשרד עורכי דין ומנהלת קבוצת הפייסבוק "סימן שאתה פרסי – קבוצת הדגל", לקהילה האיראנית בישראל ובעולם
מאיראן לישראל, פעמיים: "נולדתי בטהרן בשם לדן (פרח כובע הנזיר), אמצעית בין שלושה. עלינו ארצה ב־1963, כשהייתי בת שנתיים, וחזרנו לשם ב־1973 בגלל הגעגועים של אמא למשפחתה. כשהייתי בת 18, ב־1979, בעקבות המהפכה, חזרנו לישראל באחת הטיסות הישירות האחרונות מטהרן".
החיים שלפני המהפכה: "חיינו חיים מערביים לחלוטין. בני גילי, בנים ובנות, היו רוקדים יחד במועדונים, הלכנו לבתי קולנוע ולמסעדות, באולינג והחלקה על קרח, לבשנו בגדים מערביים חשופים. פריז הייתה אז המודל של הנשים הפרסיות שהתלבשו לפי מגזינים, עשו תסרוקות והתאפרו כמו באירופה".
התמונות שלי מלפני המהפכה: "צולמו במלון היאט, לחוף הים הכספי, בבילוי משפחתי. הייתי אז בת עשרה והעובדה שלבשתי מכנסונים קצרים לא הייתה יוצאת דופן. התמונות מעוררות בי געגועים ורצון לחוות שוב את טהרן של אז, ובמקביל עצב, כי חבל על המדינה שנקראת היום איראן. הייתי רוצה לחזור לשם, אבל אני לא יודעת מה ארגיש. אני חוששת שזה יהיה מטלטל".
גשר ידידות וירטואלי: "אין לי קשרים עם חברים מהעבר, אבל לפני כעשר שנים הקים אדיר ברוכים, בן להורים איראניים שעלו לישראל אחרי המהפכה, קבוצת פייסבוק למען הקהילה האיראנית בישראל ובעולם כדי לשמר את הזיכרונות, להזכיר לצאצאים את השורשים וגם לבנות גשר ידידות עם העם האיראני הנפלא. הקבוצה מונה כיום כ־50,000 חברים. בעקבות רצח מהסא אמיני על ידי משמרות המהפכה קיימנו עצרת שסוקרה על ידי רשתות זרות וגם שודרה באיראן".
"עשינו מסיבות בלי הגבלה"
אתי ציונית גושן (73) מפתח תקווה, נשואה, אם לשניים וסבתא לשבעה, סופרת שכתבה חמישה ספרים, מרצה, זכיינית מפעל הפיס
ציונית מלידה: "שם משפחתי המקורי הוא ציונית. גדלתי בעיר טויסרכאן, הצעירה בין 13 ילדים. שמי הפרטי היה מחבש, שפירושו קרן ירח. בתיכון עברתי לטהרן וגרתי עם האחים שלי שלמדו באוניברסיטאות שם".
החיים בתקופת השאה: "הייתה בטהרן שגרירות ישראלית ובכל שבת היהודים התפללו לכבוד השאה. היה לנו חופש אמיתי. לבשנו חצאיות קצרות, שמלות מיני חשופות, היינו בבריכה – צעירים וצעירות ביחד ועשינו שם מסיבות עד אחרי חצות, בלי הגבלה. תחשבי על ישראל היום – זה היה עוד יותר חופשי וכיפי ועוד יותר אלגנטי. בגיל צעיר היה לי רישיון נהיגה ונהגתי ברחובות טהרן".
התמונות שבאלבום: "התמונה בבגד ים ועם החברות שלי הן מלפני המהפכה. התמונה המשפחתית היא מ־1987, כשהייתי נשואה ואמא. לאט־לאט הכניסו אותנו לצ'אדור, נגמרו הבגדים הצבעוניים. הכול היה שחור או חום. המצב נהיה קשה. הרבה יהודים עזבו".
13 צפייה בגלריה
עם החברות מירי דיין ונעימה שמאש. "בכל שבת היהודים התפללו לכבוד השאה"
(צילום: אלבום פרטי)
כלא ובריחה: "בזמן מלחמת איראן־עיראק בעלי, הוּשַנְג, ואני עזרנו לבחורים יהודים לצאת עם מסמכים מזויפים. מישהו הלשין עלינו, תפסו אותנו והכניסו אותנו לכלא – כל אחד לכלא אחר – ולא ידענו אחד על גורל השני. עברנו עינויים וחקירות, קיבלנו מכות והיינו מיועדים להוצאה להורג בלי משפט. אבל קרה לנו נס: כל הזמן אמרנו לחוקרים שהם טועים, שאנחנו בכלל מוסלמים. עוד לפני כן, הכנו את עצמנו למקרה שניתפס. למדנו פסוקי קוראן, הוצאנו מסמכי חתונה מוסלמיים, ואיכשהו הם השתכנעו. אחרי חודשיים שוחררנו זמנית בערבות וברחנו עם הילדים דרך שלוש מדינות – פקיסטן, אפגניסטן ושווייץ – עד שהגענו לישראל. שנינו הוכרנו כאסירי ציון וקיבלנו אות גבורה מהנשיא המנוח עזר ויצמן".
געגועים: "כל יום אני אומרת תודה על כך שאני בישראל, אבל אני מתגעגעת לעיר הולדתי וגם לאיראנים. אנחנו רואים את איראן כמכלול של מדינת אויב, ואכן שולט שם משטר פנאטי, אבל האיראנים הם אנשים טובים מאוד והזיכרונות שלי מצוינים. הייתי שמחה שיהיה שלום ואז אולי אוכל לבקר את קבר הוריי, את העיר שלי ואת טהרן היפה".
"יצאנו לפארקים, הבנים הצטרפו"
פארה (PHARA) פרי (62) מחולון, גרושה, אם לבן וסבתא לחמישה, סייעת לרופא שיניים
מה זה פארה: "קוראים לי על שם המלכה פארה דיבה, אשתו של השאה שהיה אהוב מאוד על היהודים באיראן. נולדתי בטהרן, בת הזקונים מבין שישה ילדים. כשהייתי בת שנתיים עברנו מהשכונה היהודית לשכונה מעורבת, שבה גרנו לצד מוסלמים. היחסים בינינו ובינם היו חבל על הזמן! איזו שכנות טובה! אמי, שלא הדליקה אש בשבת, הייתה קוראת לשכנה המוסלמית שתדליק את האש למחם התה. למדתי בבית ספר מוסלמי, כל החברות שלי היו מוסלמיות ונוצריות. כשעלינו לישראל, חמש החברות הטובות שלי – אף אחת מהן לא יהודייה – באו ללוות אותי לשדה התעופה וכולנו בכינו".
לפני המהפכה: "כשהייתי נערה לבשנו מכנסי שלושת רבעי ושמלות חשופות. היינו יוצאות עם חברות לפארקים והבנים היו מצטרפים אלינו שם. גם המוסלמים. האווירה הכללית הייתה חופשית מאוד. אני הייתי חברה בנבחרת הבנות של טהרן בכדורעף, ונהגנו לשחק בחולצות בלי שרוולים.
"ההגבלות באו אצלנו יותר מהבית מאשר מהחוץ. אבא הקפיד עלינו, הבנות. כשהיינו בפארק עם החבר'ה, התבקשנו לחזור הביתה עד החשיכה. כשרציתי בגיל 18-17 לעשות גבות, הוא אמר לי שרק אחרי שאעשה חינה, לקראת החתונה, הוא ירשה לי".
בתולים: "זה היה חשוב מאוד. לפני הלילה של החתונה ההורים לקחו מגבת, החתימו אותה בבית הכנסת בחותמת של הרבנות, ואחרי ליל הכלולות היו מזמינים את הורי החתן לארוחה ומציגים את המגבת החתומה עם כתמי הדם, כדי להראות שהכלה הייתה בתולה ועכשיו כבר לא".
כשהמהפכה התחילה: "הייתי בת 16. התחלנו לחשוש מה יהיה איתנו, וכדי שלא יחשדו בנו, יצאנו עם השכנים המוסלמים לרחובות עם עוגות וצעקנו נגד השאה ובעד השלטון החדש. מהר מאוד קיבלנו הוראה שכל לילה, כשמחשיך, כולנו צריכים לצאת למרפסת ולהגיד 'אללה אכבר!'. כשהאחים שלי לא עשו את זה, השכנים באו לאמא ואמרו שתזהיר את הבנים שלה. מאז הם יצאו כל ערב למרפסת וצעקו 'אללה אכבר!', עם כולם".
התמונה שבאלבום: "מלפני המהפכה. אני לובשת את השמלה שלבשתי בחתונה של אחי. כשאני מסתכלת עליה אני מרגישה געגוע וגם עצב. היו לנו שם חיים טובים מאוד".
13 צפייה בגלריה
לפני המהפכה. בחתונה של אחי. "כשההורים הבינו את השינוי המתקרב, הם החליטו לעלות לישראל"
(צילום: אלבום פרטי)
איסורים חדשים: "הדברים הראשונים שנאסרו היו שתיית משקאות חריפים, יציאת בנים ובנות ביחד ובגדים חשופים. כשההורים הבינו את השינוי המתקרב, הם החליטו לעלות לישראל. עלינו בתחילת שנות ה־80, אבל לא מכרנו שום דבר מהרכוש. אבא אמר שעוד כמה חודשים, כשהשלטון החדש ייפול, נחזור לאיראן. כמה חודשים אחר כך אכן חזרנו לאיראן, לחתונה של אחי הבכור, שנישא שם לבחורה יהודייה. חזרנו ארצה בשקט, בלי שיידעו שפנינו לישראל, דרך יוון, כי השערים בין איראן לישראל נסגרו".
המשפחה שנשארה שם: "יש לנו קשר רצוף איתם. אנחנו שולחים תמונות ומדברים איתם. לפני 7 באוקטובר השתתפתי בטיול מאורגן בטורקיה וקבעתי שם עם קרובת משפחה שלי. נפגשנו אחרי 30 שנה שלא התראינו, זה היה מרגש מאוד".
