זהו, אפשר לאפסן את המנומר בארון
דינה חלוץ מאושרת בשביל רומי גונן, שהפסיקה להיות פוסטר
הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את רומי יורדת מהג'יפ של הצלב האדום היה שביום רביעי הקרוב לא צריך יותר ללבוש מנומר. מאז שנחטפה מהמסיבה בנובה ותמונתה עם ז'קט מנומר התפרסמה בכל מקום, הפך יום רביעי בשבוע ליום מנומר לאות הזדהות עם סבלה, תחת הכותרת On Wednesday We Wear Leopard. המוני נשים (ואולי גם כמה גברים), ובהן בלוגריות אופנה, משפיעניות רשת ושאר סלבס, לבשו בגדים מנומרים והעלו לסטורי עם תיוג של רומי, תחת ההאשטג #מנומרומי. אז זהו, בנות. אפשר לאפסן את המנומר בארון ולחזור לשגרה. רומי חזרה.
כבר ב־7 אוקטובר, כשפורסמה השיחה המוקלטת של רומי עם אמה הגיבורה, מירב לשם גונן, מדינה שלמה התאהבה באמא הלביאה שניהלה בקור רוח שיחה לא הגיונית עם בתה המבוהלת. ולמרות שהיא עצמה הייתה מבוהלת לא פחות, היא נשמעה רגועה והצליחה להרגיע במעט גם את בתה, ואולי גם אותנו.
מאז ראיון השער שקיימתי עם מירב לפני שנה, בתה רומי הפכה להיות "החטופה שלי". עקבתי בדריכות אחר הפעילות של מירב למען שחרור בתה, למרות מחלת הפיברומיאלגיה שממנה היא סובלת, המלווה בכאבי שרירים ובתשישות רבה; עקבתי גם אחר איתן, בעלה לשעבר ואבא של רומי, שסיכם את שובה במילים "שהחיינו והגענו וקיימנו לזמן הזה"; אחר מיטל, אשתו השנייה, שהיא כמו אמא שנייה לרומי, שכתבה עבורה את השיר "בדמיוני את חוזרת"; אחר האחות ירדן על שפע תלתליה והטמפרמנט התוסס שהפגינה בביקוריה התכופים במשכן הכנסת, שבאחד מהם איימה על חברי ועדת הכנסת ש"אם מישהי תחזור עם ילד אחרי לידה, אני ארדוף אחד־אחד לכל שארית חייו"; ואחר סבתה האמיצה, דבורה, שבגיל 87 נאלצה לצאת אל אור הזרקורים ולהתחנן על חיי נכדתה האהובה.
אין דבר שמשמח אותי יותר מכך שרומי - הילדה של כולנו, שהפכה בזכות אמה להיות הכוכבת של המאבק - חוזרת לאנונימיות בחיק משפחתה. במסעדה שבה עבדה הורידו חברותיה לעבודה את התמונה שלה. פרמדיקים של מד"א, שנשאו את תמונתה על האמבולנס בכל אשר נסעו, קיפלו את הפוסטר שלה, וגם בנתב"ג נתלשה תמונתה מהירידה לאולם הנוסעים.
והתמונה שצולמה עם שובה, כשהיא נופלת על צווארה של אמה, כל כך מטלטלת, שלא פלא שפורסמה בשערים רבים של עיתוני העולם. כך אכן נראה הניצחון המוחלט. אחרי הימים הארוכים והלילות המפחידים בשבי, המקום הכי בטוח ליפול אליו הוא הזרועות של אמא. "זה כמו לידה בפעם השנייה", אמרה גם מירב בעצמה, ואני בטוחה שמהיום ועד יומה האחרון תחגוג משפחת לשם־גונן לרומי יום הולדת פעמיים בשנה: בתאריך שבו יצאה לאוויר העולם ובתאריך שבו יצאה מהגיהינום.
תודה, רומי, שהחזקת מעמד, סליחה שחיכית כל כך הרבה זמן.
מעכשיו, כשיהיה לי קשה, אחשוב עלייך
גלית הראלי מתפעלת מהאופטימיות ומהחוסן של אמילי דמארי
כשראינו את ידך החבושה מונפת, שתי אצבעות חסרות בה וחיוך גדול על פנייך, ידענו שזו תמונת הניצחון שנפשנו ביקשה. לא הניצחון המוחלט כפי שאלה העומדים בראש המדינה מנסים לייצר, אלא הניצחון מתוך השבר, מתוך האובדן. ניצחון של תקומה.
במשך 471 הימים שהיית שם, אלוהים יודע מה עברת, חשבתי עלייך רבות, החטופה שמשפחתה פחות סוקרה בתקשורת. יכולתי רק לנסות לדמיין מי את ומה שומר עלייך שם, מה מחזיק אותך בתוך התופת. עכשיו אפשר לחבר את הפרטים ולהבין איזו גיבורה את, אמילי.
סיפרו לנו שאיבדת את אצבעותייך כשניסית להרגיע את הכלבה שלך בזמן שמחבלים פרצו לביתך. אמרו לנו שבדרך לבית החולים עצרת את הנהג וביקשת לחבק את החברות שלך שחיכו לך שם. ראינו איך צעדת בבית החולים על הרגליים עטופה בדגל ישראל. קראנו שרומי גונן אמרה לאמא שלך: "את לא מבינה מה הבת שלך הייתה בשבילי כל התקופה הזו". ראינו את עשרות מחברייך חוגגים את שחרורך, כל אחד מהם מוכן להישבע שאת החברה הכי טובה שלו. הסיפורים על מה שעשית למען החטופות שהיו איתך מתחילים להתפרסם ומתוכם מתגלה דמותך.
"הכי שמחה בעולם פשוט להיות", כתבת באינסטגרם שלך אחרי השחרור. "פשוט להיות". איזה מסר מעצים. אני לוקחת אותך בלב שלי, אמילי. מבטיחה שאחשוב עלייך כשיהיה לי קשה. אתחזק בידיעה שאת, שעברת את הנורא מכול, יצאת עם חיוך. תראי מה זה, אמילי, כמה היינו זקוקים לבשורות טובות, שבמקום לחזק אותך אנחנו מתחזקים ממך, מהעמידות שלך, מהאופטימיות שאת מקרינה. בעידן שבו חסרות לנו דמויות מופת, כמה מהר הפכנו אותך לסמל. אני מקווה שהחיוך שאיתו יצאת ילווה אותך בהמשך, בתהליך ההחלמה שלך.
הלוואי שתוכלי למצוא נחמה בחיבוק של המשפחה, באהבה של החברים, שתצליחי לבנות לעצמך עתיד טוב. שתהיי מאושרת. פשוט תהיי אמילי. פשוט תהיי. כמה טוב שחזרת הביתה.
את בטח שונאת את ההשוואה של הנוח'בות לחיות
יפעת מנהרדט מזדהה עם אהבתה של דורון שטיינברכר לבעלי חיים ונעלבת בשבילם
במאבק לשחרורה, סיפרה ימית שטיינברכר, אחותה של דורון, איך בילדותן יצאו שתיהן להפריח בלונים כחולים למען שחרורו של רון ארד. "אני תוהה אם הילדים שלי, או כמה דורות קדימה, יפריחו בלונים צהובים לדורון שטיינברכר?", תהתה האחות בעצב.
למרבה השמחה, התשובה היא "לא". אחרי שנה ושלושה חודשים בשבי, דורון סוף־סוף יצאה לחופשי. ברגעים הראשונים לשחרורה נמסר שהיא עומדת על הרגליים, שהיא במצב בריאותי "טוב". אבל גם בלי לפגוש אותה באופן אישי עלה בי החשש שהיא יצאה משם עם נפש פצועה. נפש, שלא משנה בכמה תחבושות יעטפו אותה, עלולה להמשיך לדמם עוד זמן רב.
בדומה לאחיות שטיינברכר, גם אני זוכרת איך בילדותי התפללנו לשובו של השבוי רון ארד. איך גם אני בגיל צעיר ידעתי היטב מי הוא. כולם ידעו על הנווט שלא שב. אבל אני חייבת להודות שגם אחרי 7 באוקטובר, לא ידעתי מיד מיהי דורון שטיינברכר. הכרתי אותה רק כעבור שלושה חודשים, כשהחמאס פרסם סרטון שבו היא הופיעה לצד קרינה ארייב ודניאלה גלבוע, והתחננה לחזור הביתה. ידעתי שאהוביה קוראים לה "דורונה" ושאהבתה הגדולה לבעלי חיים הביאה אותה להיות אחות וטרינרית. ידעתי גם שהיא נחטפה מביתה בכפר עזה, לא לפני שהספיקה להשאיר הודעה קולית לחברותיה: "תפסו אותי, תפסו אותי", ומאז שראיתי את הסרטון לא הפסקתי לחשוב על בני משפחתה ועל הטלטלה המטורפת שהם עוברים: איך מצד אחד היו מלאי אופטימיות, קצת לפני יותר משנה, אחרי שנרקמה העסקה הראשונה לשחרור החטופים, וקיוו מפעימה לפעימה שהפעם "דורונה" שלהם תופיע ברשימה, ואיך בדיוק בשלב שאמור היה להגיע תורה, הופרה הפסקת האש; איך מצד אחד הם חוו סוג של הקלה כשראו אותה בסרטון וקיבלו אישור שהיא בחיים, ומצד שני ראו גם כמה היא רזה ומפוחדת. ובעיקר, איך הם נאלצו לראות שגם חטופים שסיפקו בשלב מסוים אות חיים מהשבי, מצאו בסופו של דבר את מותם בצורה אכזרית כל כך.
בתור אמא לבת בעצמי, לא הפסקתי לחשוב על אמא שלה, סימונה. לא פעם שאלתי את עצמי: איך היא יכולה לחיות ככה - בלי לדעת מה בדיוק עובר על הבת שלה, איפה היא בדיוק נמצאת, מה בדיוק עושים לה? והשאלה המפחידה מכולן: האם היא עדיין בחיים? איך אמה הייתה יכולה להתעורר מדי בוקר למציאות הנוראית הזו ועדיין להמשיך לתפקד?
רק ביום השחרור של דורון הבנתי: לא הייתה לה ברירה. היא הייתה חייבת. היה עליה להמשיך להיות חזקה למען בתה. לא רק כדי לעשות הכול למען שחרורה, אלא בעיקר להיות שם בשבילה כשדורון תחזור מהשבי ורק תרצה את החיבוק העוטף והחם מאמא שלה.
ואז חשבתי על דורון ועל כך שכמו מי שבעלי חיים הם אהבתם הגדולה, היא בטח ממש לא אהבה שתיארו את הנוח'בות בתיאור "גרועים יותר מחיות", כי זה עלבון גדול מאוד לחיות. הרי לא בני אדם ולא חיות נוהגים כך. רק מפלצות, היצורים האלה שבטח כשהייתה ילדה קטנה, אמא שלה הייתה מחבקת אותה ואומרת לה שאין לה מה לפחד, כי הם לא קיימים במציאות. עכשיו סימונה כבר לא יכולה להגיד את זה לבתה. אבל לפחות, אחרי 471 יום, היא כן יכולה שוב לחבק אותה.
