סיפורה של לאה באלינט (86), אלמנה, אם לשלושה, סבתא לשישה וסבתא־רבתא לנין, מתגוררת בדיור מוגן "פרוטיאה בהר" בשורש, חוקרת את שואת יהדות פולין:
"הייתי בת 12 כשהגעתי באוניית 'גלילה' לחיפה. זה היה ב־17 בנובמבר 1950, עמדתי על הסיפון עם אבא שלי, ניצול אושוויץ, והבטנו לעבר העיר בתקווה. בנמל חיכתה לנו דודתי, אחות אמי, שעלתה ארצה עם אחיה הצעיר בשנת 1935, ושניהם היו שרידים מעטים ממשפחה של 80 יהודים חרדים שנספו בשואה, כולל אמי.
נולדתי ביוני 1938 למשה ואדלה אלתרמן באוסטרוביץ, עיר תעשייתית במרכז פולין. הייתי בת שנה ושלושה חודשים כשפרצה המלחמה. אבי, שהיה מעשירי הקהילה היהודית בעיר, נעצר ב־1940, נשלח לעבודות כפייה ומשם – לאושוויץ. אמי ואני נותרנו בגטו, רכושנו הוחרם, ורוב החברים הנוצרים הפנו לנו עורף. נותר חבר יחיד, שתמורת כסף רב הצליח למצוא לאמי מחסה בוורשה, ואני הועברתי למנזר קתולי ליד ורשה.
3 צפייה בגלריה
לאה באלינט בילדותה. "כשאבא בא לקחת אותי מבית הילדים, רציתי להישאר שם"
(צילום: אלבום פרטי)
קיבלתי תעודת לידה עם השם האלינה הרלה, כנראה של פעוטה שמתה. הייתי אז בת ארבע, ואף על פי שהיה שם משטר חמור וקפדני, יש לי זיכרונות טובים. הנזירות נהגו בי באהבה, ואני הייתי ילדה נשקנית ואהבתי פינוקים. כמו ילדות יהודיות נוספות שהוחבאו שם, הייתי בעלת שיער שחור ועיניים חומות. ידענו שיש מלחמה בחוץ, אני זוכרת שראינו את האש בוערת בגטו ורשה ואת השמיים שהאדימו מעליו. קרוב למנזר היה מחנה של הגסטפו ומדי פעם היו באים חיילים גרמנים לקחת תרנגולות מהלול במנזר. כשהיינו רואים אותם מגיעים, הנזירות היו מחביאות אותנו במרתף מלא עכברים. לקח לי שנים ארוכות להתגבר על הפחד מעכברים.
כולנו השתתפנו כמובן בתפילות הנוצריות, שלוש פעמים ביום, והערצנו את האם מריה ואת תינוקה הקטן יזוס. לא ידעתי כלום על יהדות ובטח לא על זהותי כילדה יהודייה. הייתי נוצרייה אדוקה ומאמינה. פעם חמדתי סוכרייה שראיתי על עץ האשוח וחלמתי להתגנב בלילה ולקחת אותה, אבל זכרתי שמריה ויזוס הטיפו להגינות ונמנעתי.
כשנגמרה המלחמה, ב־1945, ראינו מהמנזר את שיירות הגרמנים שבורחים ומחאנו כפיים. ואז התחילו ביקורים טראומטיים: מדי פעם הגיעו למנזר נשים לבושות סחבות עם מבט מפוחד שבאו לקחת את הילדים שלהן. אני רציתי להישאר במנזר ואולי גם להיות נזירה ושמחתי שלא באו לקחת אותי.
"הצלחתי לעזור ל־150 איש למצוא את עברם, אבל לצערי ל־40-30 איש שפנו לא מצאנו קצה חוט"
אבל באחד הימים הגיעה אישה יפהפייה, בלונדינית כחולת עיניים ואלגנטית, והנזירה אמרה לי: 'גם אותך באו לקחת'. זאת הייתה דודה זושה, בת אחיו הבכור של אבי. לפני שיצאנו אמרתי לה: 'עכשיו נלך לכנסייה ונגיד תודה'. היא עלתה איתי לכנסייה אבל לא נכנסה. אני התעקשתי ואמרתי לה: 'תיכנסי ותכרעי ברך!'. היא היססה, אבל עשתה כדבריי, כרעה ברך ובכתה. רק כעבור שנים הבנתי שהייתה דתייה ועשתה את זה רק בשבילי. הלכתי איתה ולא שאלתי על הוריי, לא זכרתי אותם.
הועברתי לבית ילדים ליד לודג', שבו כונסו יתומים יהודים. זה היה ארמון בין שדות ליער, עם מחנכים נפלאים שלימדו אותנו לימודים עיוניים וגם בלט וגננות, ומשם גם נשלחתי לסנטוריום כדי להחלים משחפת.
ואז, כשהייתי בת 12, הגיע לשם גבר זר עם עיניים של מת, ואמרו לי שהוא אבא שלי. ברחתי. לא רציתי לראות אותו, אבל הוא המשיך לבוא. המנהלת חשוכת הילדים, שאהבה אותי מאוד, ביקשה לאמץ אותי ולשלוח אותי ללמוד רפואה, ואבא ענה: 'היא מה שנשאר לי מהמשפחה' ולא ויתר. גם כשכבר נוצר הקשר בינינו לא שאלתי אותו על אמא. רק אחרי שנים רבות נודע לי שהיא הוסגרה לגסטפו על ידי הידיד הנוצרי שרכושנו נרשם על שמו, כי הוא חשש שהיא תתבע את הרכוש.
הדודה שחיכתה לנו בנמל חיפה לקחה אותי אליה, וכשאבא מצא דירה עברתי אליו. מגיל 14 למדתי בבית הספר הריאלי, ובהמשך סיימתי סמינר למורים והתגייסתי. אחרי השחרור למדתי היסטוריה וספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך הלימודים נישאתי לעו"ד יוחנן באלינט ז"ל, ניצול שואה מסרביה. הבאנו לעולם שלושה ילדים והיינו נשואים 25 שנה עד שהוא נפטר ב־1989 בעקבות ניתוח לב. שנים לימדתי בבתי ספר תיכוניים בירושלים, ובהמשך ניהלתי את שירותי ההתנדבות מטעם משרד ראש הממשלה ואת מחלקת התרבות של ויצו ירושלים.
3 צפייה בגלריה
לאה באלינט בביקור במנזר עם בעלה, יוחנן באלינט ובתם ענת. "כבר לא הייתה שם אף אחת מהנזירות שהכרתי"
(צילום: אלבום פרטי)
בגיל 40 התחלתי לימודי תואר שני בהיסטוריה עם התמקדות בלימודי השואה. ב־1984, כשהייתי בת 46, נסעתי לפולין עם קבוצת מורים וסטודנטים למסע בעקבות השואה. זכרתי את המקומות שבהם הייתי, והחלטתי לבקר בהם. במנזר כבר לא הייתה אף אחת מהנזירות שהכרתי. בעיר הולדתי פגשתי בכיכר אנשים מבוגרים שזכרו את אבי. מצאתי גם את בית הילדים, שבילדותי היה ארמון ונהפך לחורבה.
בתחילת שנות ה־90, במהלך התואר השני, פגשתי בספרייה אדם ששמו יורק. הוא סיפר לי שבנו עומד לחגוג בר מצווה והרב אינו מוכן שבעלייה לתורה ייאמר על הבן 'דויד בן יורק', מכיוון שזה אינו שם עברי, אך הוא אינו יודע מה שמו העברי. 'אני בכלל לא יודע מי אני', אמר וביקש שאעזור לו למצוא את זהותו. לצערי לא היה לו שום רמז להתחיל ממנו את הגילוי. גם בהמשך, בהזדמנויות אחרות, שמעתי שתי נשים שאמרו את המשפט הנורא 'אני בכלל לא יודעת מי אני'. ואז החלטתי לחקור את הנושא של אובדן הזהות של ילדים יהודים בשואה. כשגיליתי שהנושא לא נחקר עד אז, בחרתי בו לעבודת הגמר לתואר מוסמך.
"יום הגיע למנזר גבר זר עם עיניים של מת, ואמרו לי שהוא אבא שלי. ברחתי. לא רציתי לראות אותו. המנהלת ביקשה לאמץ אותי, ואבא ענה: 'היא מה שנשאר לי מהמשפחה'"
מאחר שהיו לי קשרים רבים עם ניצולי שואה, התחלתי לשאול אם הם מכירים כאלה שאינם יודעים את זהותם. הגעתי לאריאלה גולדשמידט ז"ל, שחיפשה בקדחתנות את זהותה ושיתפה איתי פעולה בחפץ לב. באמצעותה הגעתי לאנשים נוספים שהיו ילדים בשואה ולא ידעו מי הוריהם, איפה נולדו, איפה הוחבאו, איך ניצלו, וכל עברם נמחק. הם הגיעו אליי מפה לאוזן ובהמשך גם בעקבות חשיפת עבודתי בעיתונות.
התחלתי לשבת בארכיונים ב'יד ושם', בבית לוחמי הגטאות ובארכיונים נוספים בארצות הברית ובפולין. גיליתי שרוב החומר על הילדים היהודים ועברם נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה (ZIH). ביליתי שם שבועות ארוכים, חיפשתי וגם מצאתי סיפורי חיים של אנשים רבים שאיבדו את זהותם כילדים בשואה. אריאלה, לדוגמה, זכרה את השם הנוצרי שניתן לה. באחד הימים פגשתי במכון היהודי בפולין את הרב הראשי של ורשה, וכשסיפרתי לו על חיפושיי הוא אמר שיש בידיו רשימת ילדים יהודים שניצלו בשואה ואחרי המלחמה נמצאו על ידי המוסדות היהודים בבתי נוצרים ובמנזרים. עברתי על הרשימה ופתאום ראיתי את השם אירנה דוברובסקה – השם שאריאלה זכרה כשמה הנוצרי. לפי השם המשכנו לחפש, גילינו שהוחבאה במשפחה נוצרית, מצאנו את המשפחה, ונוצר חיבור מחמם לב ביניהם.
בהמשך הגיעו אליי הרבה אנשים נוספים, כל אחד וסימני השאלה שלו, והחיפוש אחר זהותם הפך להיות משימת חיי. בשלב כלשהו הודבק לי הכינוי 'האמא של חסרי הזהות'. בימים אלה אני שוקדת על כתיבת ספר בנושא, שייקרא 'לכל איש יש שם'.
הצלחתי לעזור ל־150 איש למצוא את עברם, אבל לצערי ל־40-30 איש שפנו לא מצאנו קצה חוט שיאפשר ללכת בעקבותיו. בערב יום השואה ב־1994 הדלקתי משואה ב'יד ושם', ובאחרונה הוזמנתי להרצות שם במסגרת יום עיון על אובדן זהות בשואה, שכלל גם הרצאה על הסרט 'חרוזי חיים'. הסרט, של הבמאית שירה פליקס, עוסק בי ובמשימת חיי, ואני הצעתי את שמו. הסיפורים של אותם אנשים חסרי זהות היו מפוזרים כמו חרוזים, ואני לקחתי חוט ועשיתי מהם מחרוזת שהם יכולים לענוד על צווארם".
שורה תחתונה: "גם אם נקודת ההתחלה בלתי אפשרית, אפשר להתגבר, לגייס כוחות ולמצוא משמעות לחיים".
