ב־7 באוקטובר רחמים ישי, בנה הבכור של אורית לוי, נלחם בבסיס מש"א ארז ליד זיקים. רחמים בן ה־30, לוחם גולני בסדיר, נפצע קשה במהלך הלחימה, ובין היתר נפגע בפניו. הוא עבר שיקום ארוך ומפרך, ועד היום הוא מגיע פעמיים בשבוע לבית החולים לשיקום יום. בנה השני של לוי, מ"פ ביחידה מובחרת, נפצע בעזה כמה חודשים לאחר מכן. הוא עבר שיקום ממושך, ולאחרונה חזר לשירות הקבע שלו.
"כשבועיים לאחר הפציעה של רחמים ישי, המצב שלו התייצב, ואז התחלתי לעכל מה קורה", מספרת לוי, בת 50 פלוס מתל אביב, מעצבת פנים, נשואה ואם לשבעה. "התחלתי לחשוב על הדברים שמסביב, והבנתי שהעניין של הזוגיות עלול להיות לא קל. התחילו ליפול לי אסימונים בקשר להשלכות של העניין - אנחנו הרי לא באותה נקודה שבה היינו קודם. יש עכשיו אתגר בתוך אתגר.
"בהמשך קלטתי שזה לא מטריד רק אותי, זה מטריד גם אותו. היו כאלה שביררו עליו לפני כן, עבור רווקות שחשבו שהן מתאימות לו, ופתאום לא שומעים מהם. חלקם גם אמרו מפורשות: 'הוא נפצע. בואו נחכה'. זה טלטל אותי לא פחות מהבשורה על הפציעה עצמה. כאמא, זה כואב".
וזה נושא שמלווה אותך מאז ועד היום?
"לגמרי. הבת שלי, שהיא נשואה ואם לשניים, לקחה את המושכות בנושא הזה. שיתפתי אותה בתחושות שלי, והיא החליטה לטפל בכל מה שקשור בשידוכים שלו. מי שתזכה בו, תזכה בגדול. אני חושבת שהנושא הזה עולה בראשה של כל אמא לפצוע. גם ככה זה נושא שמעסיק אמהות לרווקים, אז במקרה שבו הבן נפצע - על אחת כמה וכמה".
הכול נמצא על השולחן
המיזם החדש, "חיבורי ברזל" שמו, הוקם בדיוק בגלל התחושות שלוי מתארת. הרעיון נולד לפני ארבעה חודשים, באחד ממפגשי האמהות של לוחמי צה"ל פצועים, שבהם נכחה גם אוסי אבן צור. "בארוחת הצהריים פנתה אליי אחת האמהות ושאלה, 'אוסי, מי תרצה להתחתן עם הבנים שלנו?', היא מספרת. "עניתי לה, 'מה זאת אומרת? זכות למי שתתחתן איתם!'. ואז מיד אמרתי לכל מי שישבה איתנו, 'אני פותחת מיזם שידוכים ללוחמים הפצועים'".
אוסי אבן צור: "הפצועים אומרים אחד לשני, 'מה קרה לך? אנחנו גיבורי ישראל! מי לא תרצה אותנו?'. יש גם כאלה שאומרים, 'הביטוי גיבור ישראל לא יעזור לי'"
לפני שנה התהפך עולמה של אוסי אבן צור (58) מקריית אתא, מפקחת פדגוגית, נשואה ואם לשמונה. בנה השביעי, דביר ציון (22), נפצע בלחימה בחאן יונס. לאחר כמה חודשי התאוששות הוא בחר לחזור ללחימה ונפצע שוב. הפעם הפציעה הייתה קשה יותר, ובעקבותיה נפגעה אחת מרגליו באופן משמעותי, מה שגורם לו לצליעה.
"אחד הדברים הראשונים שהבן שלי אמר לאחר הפציעה הקשה הוא שהתנפצו לו החלומות", היא מספרת. "לשמוע את זה ממנו היה אחד הרגעים הקשים שלי כאמא".
לוי פנתה לרחלי הומינר, מנהלת אתר השידוכים "הבאר", שהתגייסה למשימה מיד. במסגרת המיזם מוזמנים פצועי צה"ל המעוניינים למצוא זוגיות, בכל גיל ומכל מגזר, למלא שאלון ולשלוח לאתר, וכך גם נשים המעוניינות להכיר אותם. הומינר וקבוצת השדכניות שגייסה מנסות להצליב נתונים ולמצוא התאמות שיכולות לעבוד. במקביל, הפצועים מקבלים גישה חינמית לאתר, והמעוניינים יכולים גם להיעזר בחינם בשירותיו של קואוצ'ר, כתוצאה משיתוף פעולה עם בית הספר "בקרוב" של חיה ממן.
למה בעצם צריך מיזם כזה?
אבן צור: "זוגיות כשלעצמה היא דבר מורכב, וזה הרבה יותר מורכב וסבוך כשאחד מבני הזוג עבר פציעה וצריך טיפול גם במישור הפיזי וגם הרגשי־נפשי, אולי אפילו בעיקר במישור הזה. יש בזה אתגרים רבים".
כמו מה?
"אם נתייחס לשלב ההיכרות הראשונית, בחור עם כוויות בפנים — זה מראה שיכול להרתיע. רגל קטועה זה דבר מבהיל. בזוגיות עצמה, הקצב של הבחורים האלה הוא אחר. צריך להבין שלבחור כזה יש שני עולמות - העולם שלו כפצוע והעולם של חיי היומיום, והוא צריך לכנס אותם אחד עם השני. לכן הוא זקוק לליווי ולתמיכה.
"החיילים האלה עברו וראו דברים, וזה מביא מורכבות גם לזוגיות. הפצוע נמצא ביקום מקביל שאנחנו ובת זוגו אולי לא נבין אף פעם. אני נמצאת הרבה בשיקום בתל השומר ורואה אותם מדברים זה עם זה. אף אחד לא באמת מבין מה הם אומרים או מרגישים, כמו שהם מבינים אחד את השני".
"פנתה אליי אחת האמהות ושאלה, 'רחלי, מי תרצה להתחתן עם הבנים שלנו?', עניתי לה, 'מה זאת אומרת? זכות למי שתתחתן איתם!"
עם איזו גישה אתן באות לשידוכים של גברים שנפצעו?
"מבחינתנו, בהיכרויות האלה אין סוג א' וסוג ב'. לכל אחד ואחת יש חוזקות ויש דברים שהוא או היא צריכים לעבוד עליהם. העובדה שהגברים האלה הגנו עלינו במסירות נפש, תוך לקיחת אחריות, מוסיפה להם לגמרי לאישיות, ומי שתבין את המשמעות של זה, תרוויח.
"מצד שני, רבים מהם מתמודדים עם פוסט־טראומה. אלה דברים שבחורה צריכה לדעת ולהיכנס אליהם בעיניים פקוחות. זו תהיה חייבת להיות מישהי עם יכולת הכלה שיכולה להתמודד עם זה. יש כאן חבילה משובחת שיש בה הכול מהכול. אם היא רואה את הערכים של אותו אדם ומחליטה שעם החבילה היא תסתדר, היא בדרך הנכונה".
"היתרון הגדול של הפצועים הוא שהם כל כך בוגרים ומודעים", מוסיפה לוי. "אצלם הכול כבר נמצא על השולחן, הכול שקוף. אין סודות. הבחורה יודעת בדיוק מה היא מקבלת, והיא יוצאת עם בחור שמתמודד עם הדברים הכי מורכבים של החיים ועושה זאת בגבורה של ממש.
"אלה חבר'ה טובים שלא מוותרים לעצמם, מלאי ערכים, לגמרי יש להם מה להציע. הם לא נרגנים ולא מתעסקים ב'אוי, למה זה קרה לי', יש להם מטרות ויעדים. במקרה של חלקם, אף אחד לא היה מאמין שהם בכלל יחיו, והם הרימו את עצמם כנגד כל הסיכויים, עם כוח רצון עצום. זה סל היתרונות שהם מביאים איתם".
הפציעה, באופן טבעי, משפיעה על הדימוי העצמי. איך הם מתמודדים עם זה?
אבן צור: "על ידי דיבורים מחזקים ככל האפשר. אני שומעת את הפצועים והם כל כך חמודים - הם אומרים אחד לשני דברים כמו 'מה קרה לך? אנחנו גיבורי ישראל! מי לא תרצה אותנו?'. עצם המינוח 'גיבור ישראל' נותן להם כוח. הם מחזקים אחד את השני ויש את הדיבור הזה ביניהם, שהפציעה מוסיפה להם 'נקודות'. יש גם כאלה שאומרים, 'הביטוי גיבור ישראל לא יעזור לי כשארצה לסחוב קניות מהסופר'. חשוב ששני הקולות יישמעו, כי זו המציאות. הם אנשים איכותיים שעובדים כל הזמן על עצמם, על המוטיבציה שלהם. הם מתבגרים בבת אחת".
רחלי הומינר: "אני אומרת לבנות שפונות - אל תסכימי לזה מתוך רצון לקחת על עצמך פרויקט. הדינמיקה שתהיה כאן היא זוגית ולא כזו של מטפלת ומטופל"
למה בעצם הם לא יכולים להסתדר לבד? אולי זו דאגה מופרזת שלכן, האמהות?
אבן צור: "קודם כול, זה חשש לגיטימי של הורה. שנית, הפצועים עברו דברים לא פשוטים, וחייבים לתת להם ליווי מקצועי. אני מאמינה שזה יעזור מאוד בבנייה של הקשר הזוגי שלהם ויהיה לטובת שני בני הזוג. הבחורים מודעים לכך ורוצים את העזרה הזו".
פנייה לכל המגזרים
ההיענות למיזם, מספרות אבן צור ולוי, החלה בהתלהבות גדולה דווקא מהצד הנשי. "בתחילת הדרך הייתה היענות גבוהה יותר של נשים שרוצות להכיר, והביקוש הזה היה מרגש מאוד", אומרת לוי. "עם הזמן זה התאזן, וככל שזה עובר בקבוצות ומפה לאוזן, יש היענות גם מצד הפצועים. מבחינתי, גם אם תהיה מהמיזם הזה חתונה אחת - זה עולם".
"זה תהליך לגייס את הפצועים לזה", מוסיפה אבן צור. "לא כולם מוכנים לזוגיות עם כל המורכבות הזו. אבל עצם ההבנה שיש הרבה בנות שרוצות אותם - זה מחזק. העובדות בשטח מוכיחות שיש היענות של בנות איכותיות, והם לא יוכלו יותר לשאול 'מי תרצה אותנו?'".
שתיכן נשים דתיות. איך תצליחו להביא גם קהל שאינו דתי?
לוי: "הפנייה היא אל כל המגזרים, ואנחנו שואפות להפיץ את זה בכל פלטפורמה אפשרית. כשעיצבנו את מודעת הפרסום, ביקשנו מהגרפיקאית שתשים דווקא תמונה של בחור ובחורה אוחזים ידיים, מה שלא מקובל במגזר הדתי, כדי שיבינו שזה מכוון באמת לכולם".
רחלי הומינר, שדכנית זה 20 שנה ובעלת אתר ההיכרויות "הבאר", נכנסה לתמונה כשבעלות המיזם רצו למצוא מסגרת מסודרת שדרכה יעברו ההצעות וההיכרויות. "יש הרבה מאוד לוחמים שנפצעו שמחפשים זוגיות, ומכיוון שתקופת ההחלמה עשויה להתארך זמן רב, אין שום סיבה שהם ידחו את שלב מציאת בת הזוג", היא אומרת. "ההירתמות למיזם הזה היא בהתנדבות מצד כל הגורמים. גייסתי צוות של שדכניות שתעזורנה לי, וכיוונתי לכאלה שאני יודעת שיש להן לב רחב ורגישות לנושא. כולנו עובדות שעות על גבי שעות ללא תמורה ובאהבה".
יש בחורות מסוימות שאתן מחפשות?
"זה לא מתאים לכל אחת. אני אומרת לבנות שפונות - אל תסכימי לזה מתוך רצון לקחת על עצמך פרויקט. אל תיגשי לזה מתוך רחמים. הדינמיקה שתהיה כאן היא זוגית ולא כזו של מטפלת ומטופל. יש נתינה ויש קבלה של שני הצדדים, כמו בכל זוגיות בריאה".
אורית לוי: "אלה חבר'ה שלא מוותרים לעצמם, מלאי ערכים, לגמרי יש להם מה להציע. הם לא מתעסקים ב'למה זה קרה לי', יש להם מטרות ויעדים"
למי זה כן מתאים, אם כך?
"יש הרבה מאוד בנות שמסוגלות לראות את כל המכלול, שמבינות שמדובר בזכות אמיתית. בלי ציניות, מדובר בגיבורים, בגברים לעניין, שכרגע לא נראים כמו שנראו לפני שנפצעו. הבחורים האלה, לא רק שהם לא סוג ב' חלילה, אלא הם סוג א' המשובח ביותר, והנשים שפונות אלינו הן גם האיכותיות ביותר, ערכיות מאוד. בנות פונות אלינו בכמויות, ולא במקרה".
גם דתיות וגם חילוניות?
"יש יותר דתיות שפונות, אבל בהחלט יש גם חילוניות".
את פונה גם לרווקות שלא נרשמו למיזם, ומציעה להן להכיר את אחד הגברים בו?
"אם מישהי נראית לי מתאימה, אני לא חושבת פעמיים. אם אני מאמינה בבחור ויודעת כמה הוא מקסים - אני מפרגנת לה".
איך בחורה מתכוננת רגשית למערכת יחסים כזאת?
"היא צריכה אורך רוח, הרבה סבלנות, אמפתיה והבנה שיש כאן מציאות לא מוכרת ולפעמים ארוכת טווח. כל מקרה לגופו".
