בימים אלה עלה לאקרנים בארץ הסרט "שבועתה של אירנה", סיפור חייה של איירין גוט-אופדייק, חסידת אומות עולם. לסרט קדם הספר "בשתי ידיי", תרגום לעברית מאת יעל שלמון-ברנע, שהוציאה אותו לאור בכוחות עצמה. "ידעתי שאם הספר לא יגיע לחנויות ארגיש לנצח פספוס אדיר", היא אומרת. "היה לי חשוב שכולם יכירו את הסיפור שלה – וגם ייחשפו לזווית ראייה אחרת של מה שקרה בפולין".
הספר שכתבה גוט-אופדייק יחד עם הסופרת ג'ניפר ארמסטרונג, ראה אור בארה"ב בשנת 1999 וב־2023 בעברית. זה סיפורה של איירין, במקור אירנה, במהלך מלחמת העולם השנייה. היא נולדה וגדלה כנוצריה קתולית בכפר קטן בפולין ובגיל 17 עזבה את משפחתה והחלה ללמוד בבית ספר לאחיות בעיר גדולה, עד לפרוץ המלחמה. בכאוס שנוצר עם פלישת הנאצים לפולין, הצטרפה אירנה לצבא הפולני ועברה חוויות קשות. כשניסתה לחזור לחיק משפחתה, הגיעה לאזור בפולין שהגרמנים כינו "גנרל גוברנמן" ונאלצה לעבוד עבור הנאצים. נקודת המפנה בחייה ארעה כשנשלחה יום אחד לקומה העליונה של מפקדת הנאצים וראתה את הנוף הנשקף לכיוון הגטו היהודי ואת אכזריותם של הכובשים. באותו רגע החלה לפעול למען יהודים וסיכנה את חייה שוב ושוב.
כמי שקראה ספרי שואה רבים על שאירע בפולין ופיתחה סלידה מארץ זו, הופתעתי לקרוא לראשונה בחיי את הזווית הפולנית מפיה של מי שמולדתה נגזלה ממנה וחייה עברו טלטלה שקשה לתאר, בספר מרתק וסוחף מאין כמוהו.
"אירנה שתקה 50-40 שנה ולא סיפרה מה עשתה במלחמה", מספרת שלמון-ברנע, "רק אחרי שגילתה שיש מכחישי שואה, אילצה את עצמה למצוא את המילים והחלה להעביר הרצאות בבתי ספר. היא אמרה: לא יכול להיות שמישהו יגיד שהדברים שעברתי לא באמת קרו ושהאנשים שהצלתי לא באמת עברו את מה שהם עברו".
להיות מוקפת ספרים
שלמון-ברנע (53), עורכת ספרים, עורכת לשונית וכיום גם מוציאה לאור, בזוגיות, אם לשלושה ומתגוררת בשוהם. היא גדלה בגני יהודה ב"בית מאוד ציוני – וגם בית קורא". השם שלמון, אגב, מעוברת מסלומון, כן, בדיוק כמו יואל-משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה, שהיה בן דוד של אבותיה.
בתקופת לימודיה במגמת הפיזיקה בתיכון מקיף יהוד, החלה שלמון-ברנע לקרוא ספרים באנגלית ("כי עצבנו אותי טעויות בספרים בעברית"), דבר שישתלם לה לכשתאלץ להפוך למתרגמת. בצבא שירתה כמדריכת סימולטור בחיל האוויר ועם השחרור יצאה לטיול במזרח הרחוק. עד שהשלימה תואר ראשון בלימודי הודו ו-BA כללי באוניברסיטה העברית, הספיקה ללמוד גם מעט קרימינולוגיה, מתמטיקה, ביולוגיה ושנתיים שיאצו. בגיל 28 החלה לעבוד בחנות ספרים והבינה שזה מה שהיא רוצה להיות כל חייה: מוקפת ספרים. "זה היה רגע מכונן", היא נזכרת. טעויות בספרים בעברית המשיכו להפריע לה ויום אחד עשתה מעשה, התקשרה לאחת ההוצאות בארץ ואמרה למזכירה: "יש לכם ספרים מעניינים, אבל כשאני פותחת אותם, אני לא מסוגלת לקרוא אותם, הם נראים כאילו שהם לא עברו שום עריכה או הגהה!" להפתעתה המזכירה ענתה לה: "אז אל תקראי" – וניתקה את השיחה. אחרי כמה שעות החליטה שלא לוותר, התקשרה שוב להוצאה והפעם המזכירה כבר הייתה נכונה להקשיב. "אני משערת שהיא חטפה על הראש ממישהו שם", צוחקת שלמון-ברנע.
השכר בחנות הספרים היה נמוך ושלמון-ברנע החליטה ללמוד שפת תכנות, כדי להתקדם כלכלית בחייה. "בשיעור השלישי אמרו לנו לקרוא תוכנה ולמצוא טעויות. נהניתי למצוא טעויות, אבל לא רציתי לקרוא תוכנה. גם זה היה רגע מכונן! החלטתי ללמוד עריכה ונרשמתי ללימודי תעודה באוניברסיטת בר-אילן".
כשסיימה את לימודיה, לפני שני עשורים, החלה לחפש עבודה בתחום. "פתחתי דפי זהב ושלחתי פקסים לכל המגזינים והוצאות הספרים בארץ. רק מישהו אחד ענה לי והזמין אותי לריאיון. זה היה המגזין הישראלי לשיער ויופי... ראית איך אני נראית, זה לא בדיוק התחום שלי... פחדתי שלא יקבלו אותי. להפתעתי נשכרתי למשימה".
לאט-לאט החלה שלמון-ברנע ליצור קשרים עם הוצאות הספרים בארץ ולקבל עבודות עריכה. כשהייתה בת 34 הפך ידיד שלה לבן-זוגה – וארבע שנים מאוחר יותר הפכה שלמון-ברנע לאמא.
טלוויזיה ביום השואה
בשנת 2009 ראתה דודה שלה המתגוררת בארה"ב את ההצגה "הנדר של אירנה" מאת דן גורדון, שערך ראיונות עם חסידת אומות העולם. "כמה חודשים אחר כך דיברתי איתה בטלפון והיא אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר על חייה של אותה גיבורה פולנית. כשאבא שלי טס לניו יורק, ביקשתי ממנו לקנות עבורי את הספר. כשסיימתי לקרוא אותו, הרגשתי תחושת החמצה על כך שאירנה הלכה לעולמה שש שנים קודם לכן ואין לי אפשרות להכיר אותה – וידעתי שהספר חייב לצאת בעברית".
יש לך קשר אישי לשואה?
"כן, סבתי מצד אימי עלתה ארצה מפולין בשנות ה-20 של המאה הקודמת ובשנת 1939 הפליגה לאירופה כדי לשכנע את בני משפחתה לעלות ארצה. רק אחותה הסכימה לעלות וכל השאר נספו. כיוון שכך, לאמא שלי היה מאוד חשוב שנראה טלוויזיה ביום השואה. אני לא בטוחה שהיא ידעה מה רואים בטלוויזיה, לא ישנתי שנים בגלל מה שראיתי ביום הזה, זה לא היה מותאם לילדים. גדלתי על זה שהפולנים היו יותר אנטישמים מהנאצים והספר הזה ממש שינה לי את התפיסה. ברור לי שהיו פולנים אנטישמיים, אבל הספר פותח זווית ראייה למצב של הפולנים באותה תקופה".
"אירנה שתקה 50-40 שנה ולא סיפרה מה עשתה במלחמה. רק אחרי שגילתה שיש מכחישי שואה, אילצה את עצמה למצוא את המילים והחלה להעביר הרצאות בבתי ספר"
שלמון-ברנע פנתה, אם כן, לשלוש הוצאות ספרים שהכירה מקרוב – ושלושתן פסלו את הרעיון להוציא את הספר – מבלי לקראו. הוצאת יד ושם הייתה מעט יותר חיובית, אך ביקשה שתיצור קשר לאחר שתרכוש את הזכויות על הספר, דבר שכלל לא תכננה לעשות. כשחיפשה את ההוצאה שבה יצא הספר לאור בארה"ב, גילתה שזו נסגרה. כשביררה לאן הגיעו הזכויות על הספר, הגיעה להוצאת "רנדום האוס" הידועה. כשפנתה אליהם, נענתה בשלילה, בטענה שאין הם מוכרים זכויות לאנשים פרטיים. היא איתרה את הסוכנת של ההוצאה בארץ והתאמצה בכל מאודה לשכנעה. רק בשנת 2019, עשור לאחר שקראה את הספר באנגלית, הצליחה לרכוש את הזכויות להוצאתו בארץ, נאלצה להקים הוצאת ספרים וקראה לה סיקסק. "זה היה תהליך מאוד מלמד, כי הייתי צריכה להחליף כובעים כמה פעמים", היא משתפת.
לאורך הדרך סייעה לה ג'יני אפדייק-סמית', בתה היחידה של איירין/אירנה, המתגוררת בארה"ב. "היא התרגשה מצאת המהדורה בעברית וממש רצתה שזה יצליח", משתפת שלמון-ברנע.
במקביל לעבודת התרגום של הספר, הפכה שלמון-ברנע למנהלת תחום עריכת לשון ב"בית העורכים", שמספק שירותי עריכה. מגיפת הקורונה עיכבה את צאת הספר בשנה ורק ב-2023 הודפסה מהדורה גדולה.
איך תסכמי את המסע הזה?
"זה היה מסע מאוד הפכפך של אמון וחוסר-אמון בעצמי, אבל אני מקבלת כל כך הרבה תגובות שמודות לי על הבאת הספר לשפה העברית, שכל תגובה כזו מחזקת אותי, שתחושת השליחות שלי הייתה אמיתית".
איך הרגשת כשקראת שאירנה נאלצה לשלם במין תמורת הצלת יהודים?
"היא לא אהבה להשתמש בנשיות שלה כדי להשיג דברים, אבל בסיטואציה שאליה נקלעה לא הייתה לה ברירה. היא ניצבה אל מול בחירה בלתי אפשרית: או להסכים ליחסי מין עם קצין נאצי ולהרוג את הנפש שלה – או להביא למותם המיידי של יהודים וגם כך להרוג את הנפש שלה. כל כך כאב לי עליה. העובדה שהיא לא ניסתה לייפות את המציאות הקשה הזו רק גרמה לי להרגיש כמה חשוב שהספר הזה ייצא לאור".
הרבה פעמים לא חשדו באירנה, כי היא "רק בחורה". זה מסר שהוא רלוונטי גם לימינו, למגזרים מסוימים שמזלזלים בנשים.
"למרות שבתחילת המלחמה אירנה הייתה צעירה נטולת-אמצעים, היא הצליחה לעשות שינוי מאוד גדול בעולמם של כמה וכמה אנשים. יש פה מסר לנערות ולנשים: אתן יכולות להזיז את העולם, לעשות שינויים משמעותיים ולהציל נפשות. יש הרבה מאוד כוח בלב הטוב, בכוונות הטובות. למדתי ממנה שצריך להסתכל על האמת ללא פחד כדי לבחור איך לפעול - וכל החיים שלנו הם בחירות – ואין נכון או לא נכון. ראוי שנדע שתמיד אפשר אחרת".
אז בעצם בזכות האומץ של אירנה, קיבלת אומץ להקים הוצאה.
"חד-משמעית. אני בהחלט מרגישה שהיא הוציאה אותי לאור, כי עכשיו שיש לי הוצאה, אני מתכננת להוציא לאור ספרים מפרי עטי וספרים נוספים שאתרגם".
מעבירה את המסר של אמי
"ערב אחד, כשהייתי בת 13, אכלנו יחד ולפתע הטלפון צלצל", משחזרת ג'אנינה אופדייק-סמית', בתה היחידה של חסידת אומות העולם איירין גוט-אופדייק, "על הקו היה סטודנט שערך סקר טלפוני והשאלה שלו הייתה: האם השואה באמת קרתה? הוא עצמו האמין שלא, כך התברר. אמא שלי, שעד אז לא אמרה מילה בנושא, כל כך הזדעזעה מהשאלה, שכבר באותו ערב סיפרה לי מה עבר עליה במלחמה".
אופדייק-סמית' (68), בעבר בעלת חוות סוסים ואם-אומנה לילדים רבים המתגוררת בחוף המערבי של ארה"ב, מקדישה את מלוא מרצה ב-15 השנים האחרונות להעברת סיפורה של אימה, שנפטרה לפני כשני עשורים. "כשאני מול קהל, אני מרגישה שהיא זוחלת לתוך הגוף שלי ומספרת את הסיפור שלה, דבר שעוזר לי להרגיש שהיא מעולם לא עזבה. המסר שלה היה שלכל אחד מאיתנו יש מדי יום אפשרות לעזור לאדם אחר או לעשות את הדבר הנכון. את המסר הזה אני מנסה להעביר לתלמידי בית ספר, בשאיפה שלא רק יתאמצו לדאוג לעתידם הכלכלי, אלא גם יהפכו לאנשים טובים והוגנים".
"במבט לאחור, אני מבינה בצורה עמוקה יותר את הקורבן האדיר שאמי הקריבה"
מתי היא סיפרה לך מה נאלצה לעשות בשביל להציל חיי יהודים?
"לאורך השנים פחדתי לשאול שאלות על המלחמה, כדי לא להעציב אותה, כך שהנושא היה רדום אצלי. כשהייתי בת 30 קראתי לראשונה שאימי נאלצה לשכב עם קצין נאצי כדי להציל יהודים ממוות ודאי. זה היה שוק בשבילי. עכשיו, במבט לאחור, אני מבינה בצורה עמוקה יותר את הקורבן האדיר שהיא הקריבה".
איך את מרגישה לגבי צאתו של הספר לראשונה בשפתם של בני העם שאימך הצילה?
"אני כל כך אוהבת את העם היהודי, שהביא לשינוי גדול בחיים שלי, בדרכים רבות מכפי שאני יכולה לתאר. הספר תורגם עד כה לשש שפות וצאתו בעברית היא כבוד אמיתי בשבילי. אימי לא הצליחה לשמור על קשר עם מרבית האנשים שהצילה, כך שאם מישהו מקוראי הספר יזהה שמות של קרובי משפחה שלו, זה יהיה נפלא".
