אחרי שלמדה רפואה במשך שבע שנים והמשיכה להתמחות ברפואת ילדים בבית החולים "וולפסון", הודיעה ד"ר אביגיל עזרי (41), אם לשבעה מתל אביב, על פרישה עד להודעה חדשה. הסיבה: היא גילתה שמה שהיא הכי אוהבת לעשות זה לגדל את ילדיה ולאפות עוגות מעוצבות.
"זה לא שחוויתי שנים של קושי ומרמור, זה מקצוע שאהבתי ונהניתי ממנו מאוד, ולכן ההחלטה לא הייתה קלה, אבל מודעת", היא מסבירה. "נהניתי מאוד בהתמחות, אפילו את התורנויות אהבתי, כי אני פורחת בלחץ. רציתי לעשות תת־התמחות במיון או בטיפול נמרץ, אבל היה לי חשוב יותר להיות אמא. כשנכנסתי להיריון בפעם הראשונה פשוט הרגיש לי נכון להיות עם הבת שלי בבית ככל האפשר ולא לשים אותה בגן בגיל צעיר ולהיכנס לתורנויות בלופ. זה לא שאני נותנת כאן איזה מתכון לאימהות, פשוט למשפחה שלנו ולאמא שאני רציתי להיות, זה מה שהתאים".
עזרי נולדה בצפת לד"ר יוסף עזרי, שהיה מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים "זיו" ולשרה, שהייתה אחות אחראית במחלקת דיאליזה, שניהם היום בפנסיה. אחיה, רפי עזרי, חי בניו יורק ועובד כסמנכ"ל לתכנון אסטרטגי בחברת IBM העולמית.
בגיל 15 חלתה בסרטן בבלוטת התריס, שחזר כמה פעמים בהמשך חייה. "הסרטן התגלה באמצע טיול משפחתי למצדה. אבא שלי שם לב פתאום שיש לי גוש ענק בצוואר שהוא לא הבחין בו לפני כן, כי היה לי שיער ארוך והלכתי כל הזמן עם שיער פזור", היא מספרת. "גידול בבלוטת התריס הוא גידול שנחשב יחסית נחמד, בעיקר בגיל צעיר, אבל אצלי הוא התנהל אחרת: הניתוח לקח 12 שעות, זמן ארוך פי שלושה מהצפוי, והסרטן חזר כמה פעמים בהמשך חיי".
"לכאורה, זה נשמע אנטי־פמיניסטי ואני פמיניסטית מאוד. לכן אני מאמינה שאישה יכולה לבחור מה שהיא רוצה, ואני רוצה להיות עם הילדים בבית"
ההחלטה להיות רופאה גמלה בלבה כבר כששכבה זמן ממושך בבית החולים בעקבות מחלתה, וגם בהשפעת אביה הרופא, שחשב שזה מקצוע מתאים עבורה. "מעולם לא לחצו עליי ללכת לרפואה, והאמת היא שאמא שלי דווקא לא רצתה", היא מספרת. "היא אמרה שהיא תמיד רואה את כל הרופאות הצעירות שמרוב עייפות נראות כמו צימוק מיובש (צוחקת).
"לימודי רפואה זה משהו שצריך להתכוונן אליו עוד בתיכון, כי הדרישות גבוהות מאוד. למזלי היה לי פסיכומטרי גבוה מאוד שאִפשר לי ללמוד מה שאני רוצה. בגלל המחלה שחררו אותי מהצבא, למרות שנורא רציתי להתגייס. אמרו לי שהצבא לא יכול לקחת עליי אחריות ושברו לי את הלב, אז הלכתי ללמוד רפואה בגיל צעיר מאוד. התקבלתי לכל בתי הספר לרפואה, אפילו קיבלתי מלגה בטכניון, אבל בחרתי ללמוד בהדסה, כי אבא שלי אמר שזה הטופ".
למה בחרת לעשות התמחות בילדים?
"רציתי בכלל להתמחות בגינקולוגיה, אבל בסטאז', כשהייתי במחלקת ילדים בבית החולים 'וולפסון', היה לי ממש כיף ומעניין, אז שיניתי כיוון והלכתי על זה".
היריון בסיכון
את בן זוגה, ד"ר מיכאל קופר (43), מנהל מרפאת ילדים בשכונת בבלי בתל אביב, היא הכירה במחלקת ילדים בוולפסון במהלך הסטאז'. "הוא בחר במודע לפתוח מרפאה ולא לעבוד בבית חולים, מתוך שיקולים טכניים של שכר, כי ברוך השם יש הרבה פיות לפרנס אצלנו בבית", היא צוחקת.
כשהכירו הוא היה גרוש ואב לשניים, עלמה (14 וחצי) ובן (12 וחצי), שגדלים במשמורת משותפת עם אמם. הם עדיין לא מצאו זמן להינשא, אבל כן הספיקו להביא לעולם עוד חמישה ילדים: אלי (בת שבע) ושני זוגות תאומים: אדם ויולי (חמש וחצי) וטום ומאיה (שנתיים וחצי).
4 צפייה בגלריה
בעלה, ד"ר מיכאל קופר ושבעת ילדיהם. "הם לא יודעים איך נראית קופת חולים. גם אני וגם אבא שלהם רופאי ילדים"
(צילום: אלבום פרטי)
כשנכנסה להיריון עם אלי החליטה, כאמור, לפרוש. "אף אחד לא האמין, כולם חשבו שאני תכף חוזרת, וכשהבינו שאני לא חוזרת, אף אחד לא היה מרוצה", היא מספרת. "הבוסים והקולגות שלי חשבו שאני זורקת מקצוע מבטיח לפח ומתבזבזת בבית. גם אח שלי לחץ, שלא לדבר על הוריי שמאוכזבים מאוד מהצעד הזה, אבל אני מנחמת אותם שתמיד אוכל לחזור".
מה מיכאל חשב על זה?
"הוא תמך, כי אין לנו עזרה בבית וכל שנייה יש בלת"ם. זה יכול להיות לופ של מחלות של שבועיים רצוף, והוא עובד המון שעות כדי להחזיק את הבית. לכאורה, זה נשמע אנטי־פמיניסטי ואני פמיניסטית מאוד. לכן אני מאמינה שאישה יכולה לבחור מה שהיא רוצה, יש לה חופש להחליט, ואני רוצה להיות עם הילדים בבית".
כמה זמן הספקת לעבוד כרופאה?
"שש שנים. פרשתי זמן קצר אחרי ההתמחות, בגלל ההיריון. האמת היא שבכלל לא רציתי ילדים. אמנם לא קיבלתי החלטה גורפת להיות אל־הורית, אבל בטח לא תכננתי להיות אמא לשבעה. יצא ככה ששני הגדולים של בעלי מהסיבוב הקודם גדלים אצלנו חצי־חצי וגם ילדתי שני זוגות תאומים. מהר מאוד אחרי הלידה של אלי נכנסתי להיריון עם תאומים א'. זה היה היריון לא פשוט, כי אובחנתי שוב עם גידול בבלוטת התריס".
"במהלך ההיריון עם זוג התאומים הראשון אובחנתי עם גידול חדש בבלוטת התריס, שונה מהקודם. בניתוח הורידו לי חצי מהחך, לא יכולתי לאכול וחייתי על משככי כאבים חזקים מאוד"
קשוח. איך טופלת?
"עברתי ניתוח עם כריתה נרחבת בחך. זה לא היה גידול שחזר, אלא גידול חדש ושונה מהקודם. הורידו לי חצי מהחך, לא יכולתי לאכול וחייתי על משככי כאבים חזקים מאוד. היו כמובן חששות גדולים, בייחוד בתקופה כל כך רגישה של היריון עם תאומים. בנוסף, הייתי בשמירת היריון בגלל דימום. בקיצור, היו הרבה דרמות בהיריון הזה. הייתי צריכה להתאושש גופנית ומנטלית עם כל מה שעבר עליי, ואז נכנסתי להיריון עם תאומים ב'. הם כל כך פוטוגניים, שאני שוקלת לפרסם אותם כמשפיעני רשת ואולי אקבל חיתולים בחינם" (צוחקת).
אז יש לכם חמישה ילדים משותפים, אבל עדיין לא התחתנתם.
"אין לנו זמן ואין לנו כוח להרים את זה, וזה גם מלא כסף, אבל זה יקרה מתישהו. הוא הציע לי נישואים לפני 100 שנה בערך, זה פשוט עדיין לא קרה. רמת הסטרס והטרפת בחיים שלנו על בסיס יומיומי היא גבוהה מאוד, אז אין מה לדחוף לשם עוד אירוע. אולי נעשה משהו קטן למשפחה הקרובה, גם ככה אני לא אוהבת אירועים המוניים. הילדים מאוד דוחפים לזה, בעיקר הגדולה, עלמה".
אוהבת אקשן
האהבה לאפייה התחילה כבר בילדות, אבל היא תמיד נרתעה מהעוגות המעוצבות שנראו לה כמו נרות חנוכה, "לראותן בלבד". "חשבתי שהעוגות האלה לא באמת טובות וטעימות, אלא רק יפות", היא אומרת. "אני זוכרת שפעם אחד מילדיי חגג יום הולדת משותף עם עוד כמה חברים, הזמנו עם ההורים האחרים עוגה מעוצבת משותפת שנראתה חמודה מבחוץ, אבל הייתה בלתי אכילה בעליל ועלתה הון תועפות. כשהגיע יום ההולדת של תאומים א' אמרתי לעצמי, 'את יודעת לאפות, יש לך ידיים טובות, למה שלא תנסי לבד?'. אני פרפקציוניסטית, המוטו שלי זה 'תתחילי בהכי מוגזם ואז תגזימי', אבל פה ממש הגזמתי. עשיתי להם שתי עוגות בגובה עצום, כל עוגה שקלה טון, פירקנו את כל המדפים במקרר בשביל להכניס אותן. ליולי עשיתי עוגה בנושא הסרט 'פרוזן' ולאדם עוגה של חמישה גיבורי־על, קומה לכל גיבור. היו תגובות מטורפות, כולם התגודדו מסביב לעוגות, הורים הוציאו טלפונים והתחילו לצלם, ממש טירוף מוחלט.
"אמרתי לעצמי, 'רגע, אולי יש בזה משהו?'. נוסף לזה שנהניתי מאוד להכין את העוגות, גם אהבתי מאוד את התגובות. התחלתי לחפש בפייסבוק קבוצות לעיצוב עוגות ונתקלתי ב'האקדמיה לעיצוב עוגות של קארין עמנואל'. נפתח בפניי עולם שלא ידעתי בכלל שהוא קיים. אני עדיין לומדת שם, כל מה שאני עושה זה בזכות קארין. יש לנו קבוצה שהפכה להיות קבוצת תמיכה. לא משנה באיזו שעה קטנטנה של הלילה אני עובדת, תמיד תהיה לפחות עוד מישהי שעובדת וזמינה, וזה גורם לי להרגיש קצת פחות לבד".
זה עסק או עדיין תחביב?
"זה עסק לכל דבר. כשהתחלתי לא תיארתי לעצמי שזו עבודה כל כך קשה, ומתברר שאני עובדת על העוגות קשה יותר מכל התורנויות בבית החולים".
אז למה בכל זאת?
"כי אני אוהבת את זה וכי זו עבודה מהבית. כשיש בלת"מים, מן הסתם אני בבית, נגישה ומוכנה לכל תרחיש".
באיזו עוגה שלך את הכי גאה?
"עוגה עם שני אנשים יושבים על ספה, שקיבלה הרבה מאוד מחמאות. זה התחיל מזה שמישהי חמודה רצתה להפתיע את בן הזוג שלה. ביקשתי שתספר לי עליו. היא תיארה אותו כסוכן בורסה וורקוהוליק, אז פיסלתי אותם יושבים על הספה, היא מחזיקה בלונים עם מבט משועמם והוא עם מבט נלהב אל תוך המחשב. כשאומרים לי שזה כמו אמנות, אני עונה 'למה כמו? זו אמנות לכל דבר'. לקחת גוש של בצק סוכר, להפיח בו חיים ולהפוך אותו לדמויות, זה פיסול".
במשפחה שבה שני ההורים רופאי ילדים, אוכלים בכלל עוגות?
"למה לא? עוגה זה דבר לא בריא וזה גם לא משהו שאוכלים כל יום, אבל אני חושבת שבחיים צריך איזון - צריך גם מתוק לנשמה, כי כל דבר שמגבילים יתפוצץ באיזשהו מקום. אצלי תמיד יש משהו מתוק בבית, כל החברים של הילדים יודעים את זה ובאים לבקש.
"אני משתמשת בחומרי גלם איכותיים, אין מה להשוות עוגייה הום־מייד למשהו שקונים בסופר. הילדים שלי תמיד שואלים אם יש שאריות, זה כבר נהיה מותג אצלנו בבית, 'עוגת שאריות'".
אתם לוקחים את הילדים לקופת החולים כשהם חולים?
"איזה קופת חולים? גם אני וגם אבא שלהם רופאי ילדים, הם לא יודעים איך נראית קופת חולים. אם צריך צילום או חבישה אורתופדית אז כן, אבל חוץ מזה יש לי סטטוסקופ בבית ובעיקר עיניים".
את עדיין יכולה לרשום מרשמים?
"כן, לא פרשתי באופן רשמי, אני עדיין עוסקת בזה, פשוט בהתנדבות. אני כל הזמן מייעצת לכל החברות שלי".
ואת רואה את עצמך חוזרת לעבוד כרופאה?
"יכול להיות. יש בי געגועים, אבל ללכת לעשות עכשיו תת־התמחות בסיטואציה המשפחתית הנוכחית שבה אין לי עזרה, זה לא אפשרי. אני לא יכולה להיעדר מהבית לשעות רבות, זה לא ריאלי. אז הגעגועים שלי הם למשהו שלא כל כך תואם את אורח החיים כרגע עם כל הילדודס הקטנים".
בכל זאת, את יכולה לעבוד כרופאה בקופת חולים, עם שעות מסודרות ובלי תורנויות.
"אני לא אוהבת קופות חולים, יש לי הפרעת קשב מסוימת ואני אוהבת אקשן. אני לא יכולה לשבת במשרד ולראות אנשים עם נזלת אחד אחרי השני, זה קשה וגם שוחק מאוד, לא מתאים לאופי שלי".
