הכול התחיל ממסר שצץ אצלי במייל: "לכל החברים בקבוצת עופרים, כיתה ח'2, בקרוב פגישת מחזור". כמעט מחקתי אותו כי הייתי בטוחה שהוא נשלח אליי בטעות. קבוצת עופרים? כיתה ח'2? מה לי ולזה? אלא שאז, זעזוע חלף בגופי. קפאתי על מקומי אחוזת חלחלה. פתאום נזכרתי. המסך עלה על חלק עלום בחיי, השנתיים האחרונות בבית הספר היסודי. תקופה שהדחקתי, מחקתי והצלחתי לשכוח לחלוטין. כיתה ח', בית הספר גורדון בגבעתיים. כן. הייתי שם.
אחרי שסיימתי את כיתה ח׳, טרקתי מאחוריי את הדלת ולא הסתכלתי לאחור מעולם. השארתי מאחוריי שנתיים של הצקות והשפלות מרושעות, הלכתי הלאה.
עד גיל 12 מצבי החברתי היה סביר בהחלט, והאמת היא שהנושא לא מאוד העסיק אותי, עיקר עולמי היה קריאת ספרים. אבל אז קרה משהו ששינה את המצב. כולם סביבי התחילו להתפתח, לצמוח ולגבוה, חברותיי הפכו לנערות. הבנים החליפו את קולם הדקיק, הילדותי, בקול חדש, גברי. גיל ההתבגרות פרח סביבי בתנופה מסחררת, ועליי הוא דילג. לא צמחתי, לא גבהתי, נשארתי פצפונת, רזה באופן יוצא דופן. זערורית. וכשכולם חזרו אחרי החופש הגדול של כיתה ז׳ מלבלבים בצעירותם החדשה, נראיתי אני כמו ילדה בכיתה א׳. התחלתי לדאוג.
גם הוריי דאגו. לקחו אותי לרופא. קיבלתי סדרה של זריקות שנורא כאבו אבל לא עזרו. להפך, הן רק הגבירו אצלי את החשש שמשהו מאוד לא בסדר איתי. עמוק בתוכי חרדתי שכנראה לעולם לא אהפוך לאישה. "משהו אצלי דפוק", אמרתי לעצמי. ולמרות שגדלתי בבית חילוני גמור, כל לילה לפני השינה הייתי שולחת תפילה לשמיים: "אלוהים, אנא, עשה שאגדל".
יום אחד נכנסה אחות בית הספר לכיתה עם משקל ביד וקבעה: "היום מודדים גובה ומשקל". כך היה נהוג אז לעשות, לפני כולם. וכשהגיע תורי להישקל, והאחות הכריזה בקול, "27 וחצי קילו", כולם פרצו בצחוק. ההכרזה של האחות, הצחוק של הילדים והמשקל הזעום שגופי הצליח להפיק איששו את פחדיי הכמוסים ביותר - משהו אצלי לא תקין.
2 צפייה בגלריה
עמוד מספר הזיכרונות: "לאורנה השמנה והגבוהה, 27 וחצי קילו", כתבו בציניות לזערורית שהייתי
אומרים שילדים יכולים להיות אכזריים. שעדיין אין להם בלמים חברתיים. היו שם כמה בנים חדי עין שקלטו את נפשי הרוחפת מפחד ובושה, והם החליטו שמאותו היום לא יקראו לי יותר "אורנה", אלא 27 וחצי. ובשנתיים הבאות, עד לסיום בית הספר היסודי, חיי הפכו לסיוט. הם היו רודפים אחריי בהפסקות, דוחקים אותי לפינה, אורבים לי בחצר, צועקים אחריי בדרך הביתה, "תראו מי כאן, 27 וחצי". ובכל פעם שהיו קוראים לי בשמי החדש, הבושה הייתה הופכת את קרביי ומרסקת את לבי.
בספר הזיכרונות בסיום בית הספר היו כאלו שאף טרחו להזכיר לי את ממדי גופי. כמאמר השיר, הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה, הכי קטנה בשיעור, הכי קטנה בהפסקה. מניין יכולתי לדעת שיום יבוא והכול יסתדר? בגיל 17 התחלתי סוף־סוף לגבוה ולצמוח. מכאן ואילך המראה החיצוני, איך לומר בלי להשתחצן, כבר לא היווה בעיה. בגיל 18 כבשתי ברגליים קלות את רחבות הריקודים. חתיכת פיצוי על פעם, כשרקדנו בתנועה "בן לוקח בת" ואף אחד לא לקח את הבת שהייתי אני.
אתם בטח תוהים איפה היו הוריי? ובכן לא סיפרתי להם דבר ממה שעבר עליי כדי לא לצער אותם. הטיפ שלי להורים: שימו לב, הביאו בחשבון שילדים לא ממהרים לספר. צריך לפקוח עיניים, להיות קשובים מאוד ולנסות לדובב אותם.
