"אני מוכן לשבור רגל ולהתאשפז רק כדי לפגוש אותך", זו אחת התגובות המצחיקות והלא נדירות שקיבלה עדנה טוקרב, אחות בית חולים שהפכה לכוכבת טיקטוק, עם למעלה מ־90 מיליון צפיות בתכנים שלה בשנה שחלפה.
לטוקרב (51), גרושה ואם לשלושה בנים מבאר שבע, אין רגע דל. היא אחות מוסמכת אקדמאית, מדריכה קלינית לסיעוד, מדריכת החייאה בבית החולים, עובדת בבית חולים סבן לילדים בסורוקה ואחות מאוששת ב"רונית לוינגר", באר שבע. ובנוסף לכל העיסוקים ולקריירה התובענית, היא מתחזקת חשבון טיקטוק עם למעלה מ־600 אלף עוקבים, מהארץ ומעבר לים.
"שנים היה לי פייסבוק, אבל לא הייתי פעילה בו. בתקופת הקורונה נחשפתי לפלטפורמת הטיקטוק. אנשים סביבי אמרו שיש שם דברים מעניינים, שכדאי לשוטט שם ולהתאוורר עם סרטונים ותכנים של אחיות מכל העולם. התחברתי במיוחד למוזיקה שליוותה את הסרטונים - זה הדליק אותי כי אני אוהבת מוזיקה וריקודים".
"באותה תקופה הדרכתי סטודנטים לרפואה, הגעתי מוקדם לשיעור והייתה לי שעה עם עצמי. הפעלתי את המצלמה עם שיר שאני אוהבת, קופצני עם וייב טוב, והתחלתי לרקוד, בבגדי האחות, כמובן ועם הסטטוסקופ. העליתי את זה לרשת בלי לחשוב בכלל. כעבור שעתיים עם הסטודנטים, הייתה הפסקה, נכנסתי לטיקטוק ושאלתי בתמימות את הצעירים - 'למה הכוונה באות K?'. הם הסבירו לי שמדובר באלפים. היו כמעט 200 אלף צפיות. אני לא יודעת עד היום איך להסביר מה שקרה שם. זה פשוט התפוצץ. הקהל אהב את הקטע הזה שאחות רוקדת בתקופת הקורונה הכבדה כל כך. זה הקליל את הסיטואציה של מצב הבריאות העולמי".
"העוקבים מחו״ל מרגשים אותי מאוד"
הקפיצה הבאה הייתה – במקרה או שלא – בתקופת המלחמה. כשהתחילה המלחמה, היו לטוקרב 300 אלף עוקבים, כמחצית מכמות העוקבים שיש לה היום. "ב־7 באוקטובר, הבן שלי כבר ידע בבוקר מוקדם שהמצב לא טוב והזהיר אותי לא לצאת מהבית. בינתיים, לא הייתי יכולה לעמוד מנגד והתקשרתי לצוות שלי ב'סורוקה'. קראו לי לבוא לעזור במיון. אני זוכרת את הדקות הראשונות שם. הייתי בקיפאון. היו כמה רגעים שבהם לא ידעתי מאיפה להתחיל, עד שמישהו שחלף על פניי הזיז אותי, וזה העיר אותי מהקיפאון והתעשתי - הכול תחת אזעקות.
"לקראת הערב יצאתי מבית החולים ופתחתי לייב מהחניון. הרגשתי צורך לשתף ולדבר ולא צפיתי את גלי השנאה שתקפו אותי - בעיקר מצופים ערבים שנכנסו ללייב. באותו רגע ירד לי האסימון. הבנתי איזו שנאה תהומית יש נגדנו ובאיזו סיטואציה אנחנו נמצאים. מאז עשיתי יום־יום הסברה ישראלית בשידורים חיים כי זה מה שהרגיש לי שצריך לעשות בימים כאלה. ערבים היו מדווחים עליי והחשבון כל פעם נחסם לכמה ימים. דיברתי הרבה על חברתי האחות נילי מרגלית שגרה בניר עוז, נחטפה ולימים שוחררה. כעבור שלושה שבועות, התחלתי לקבל הודעות 'תרקדי! בבקשה תרקדי!' והבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות למרות שקשה. אנשים צריכים את זה".
"אומנות הריקוד שלי יכולה לייצר סוג של דו־קיום כי אני רואה שגם מארצות לא אוהדות יש תגובות טובות וחיוביות".
"אני רואה בזה בעיקר טיפול. תרפיה. להם ולי. לא אגזים אם אומר שבעקבות צילומי הסרטונים אני מרגישה שהיחס שלי למטופלים עוד יותר אדיב, סבלני, מושקע. בתקופה שלפני הטיקטוק. הייתי עלולה לפספס אנשים בגלל הלחץ בחדר המיון, והיום זה כבר לא קורה לי. לכל אחד אני מתייחסת, 'לא שכחתי אותך', 'עוד מעט אני איתכם'. הצוות שאיתי גם נהנה ומרגיש שחרור.
מאות אלפי עוקבים מחו"ל מגיבים לך ועוקבים צמוד. איך זה מרגיש?
"העוקבים מחו״ל מרגשים אותי מאוד, מגיבים על כל סרטון, כולל סרטוני הדרכה שבהם אני מסבירה בעברית והם לא מבינים מילה. הם אפילו כותבים לי שהם לא מבינים, וחבל. כרגע אני לא בנויה לזה ולא מוצאת את הזמן, אבל בהחלט אני חושבת להוסיף בהמשך תרגום, לפחות לאנגלית.
"אני הכי מתרגשת כשאנשים מכל העולם מגיבים לסרטונים שבהם אני עם דגל ישראל או עם סמל החטופים. הם כותבים לי תגובות כמו: 'תומכים בכם, תחזיקו מעמד, תהיו חזקים'. זה מחמם לי את הלב ומרגש אותי.
"אומנות הריקוד שלי יכולה לייצר סוג של דו־קיום כי אני רואה שגם מארצות לא אוהדות יש תגובות טובות וחיוביות".
מהו לדעתך סוד הקסם שלך?
"אנשים מחפשים לראות משהו אחר מהנוף המוכר. הנה אחות בבית חולים והיא לא אחות טיפוסית. הרי הרופאים והאחיות סופר־רציניים בעבודה, כפי שצריך להיות, ופתאום זה לא צפוי, זה מפתיע, זה בא ממחוזות אחרים. כמו כולם, גם אנחנו אוהבים לרקוד, אוהבים לשיר, אוהבים לצחוק, ואנחנו מוצאים לזה את הזמן. בנוסף לכך, יש כאן הצצה לאישה ישראלית, זה משהו שהקהל בחו"ל אוהב לראות ולגלות".
"אני עובדת קשה מאוד, סביב השעון, עושה משמרות כפולות ומפרנסת את המשפחה. אני עושה את זה באהבה וברצון אבל זה לא קל, נפשית ופיזית"
איך את מוצאת זמן לזה?
"אני מדליקה מצלמה ולא עושה חזרות. מה שיוצא - אני מעלה. אורך הסרטונים שלי הוא בין 15 ל־30 שניות. לפעמים אני מעלה הדרכות - איך לעשות חוסם עורקים, הנשמה, התנהגות במצב של אלרגיה וכדומה. זה הידע שלי, זה בא מתוכי, אני לא צריכה לשנן או לתכנן את זה על הדף. אני מביאה את עצמי ומדברת בגובה העיניים, בקלילות, עם חיוך. אני גם תמיד מצלמת בזמני החופשי, מבלי לפגוע חלילה במטופלים ובטח שלא מפרה סודיות רפואית או זכויות של חולה כלשהי".
את רוקדת, מחייכת, צוחקת, תמיד יש לך מצב רוח לכל זה?
"לא. ממש לא. אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה. אני מתעקשת עם עצמי לעשות את זה וזה משתלם לי בגדול כי זה מעלה את האנרגיה, מחזיר את החיוך. יש לי סרטון עם 15 מיליון צפיות: אני זוכרת שבאותו יום עבדתי קשה מאוד. באופן כללי אני עובדת קשה מאוד, סביב השעון, עושה משמרות כפולות ומפרנסת את המשפחה. אני עושה את זה באהבה וברצון אבל זה לא קל, נפשית ופיזית. זה היה יום לא קל וקולגה שלי, אחות בשם סוזנה, אמרה פתאום: "תשמעי איזה שיר יפה". היא השמיעה אותו, התחלנו לרקוד וחזרתי הביתה עם אנרגיות גבוהות".
מה הצופים לא יודעים עלייך?
"זה נראה שאני הכי שמה את הכול על השולחן, אבל תכלס אני לא משתפת בדברים האישיים. לפני שלוש שנים התגרשתי. יש לי שלושה בנים מקסימים שכולם לוחמים, שניים התחתנו בשבעת החודשים האחרונים. יש לי כלות חלומיות. ברוך ה'. אני לא בזוגיות, מחפשת אהבה. יש לי קהילה שאי אפשר להסביר את העוצמה שלה ואת האהבה שמורעפת עליי".
טוקרב מעידה על עצמה שהיא אישה רגישה מאוד. "לכן, למזלי אני לא נכנסת יותר מדי לתגובות שלא תמיד באות בטוב. אני לא לוקחת אותן אישית, אחרת היה לי קשה מאוד. כשמתפקדים בחדר מיון, יודעים להתנתק ולתפקד הכי במקצועיות, אבל אני יכולה לבוא הביתה ולהתפרק. בשנים האחרונות, כשיש לי את הטיקטוק, אני פשוט עושה סרטון וזה עוזר לי לפרוק. אם למשל הייתה החייאה שלא צלחה, זה משחרר אותי".
