האהבה של אפי ונעימה קשת לא הייתה כזו שנדלקת ממבט ראשון. כשהם הכירו לראשונה, היא ממש לא חשבה עליו כאופציה רומנטית. השניים נהיו חברים טובים, נסעו יחד לטיול בחו"ל, ובהמשך לאפי בכלל הייתה בת זוג אחרת. אבל אז הם נפגשו שוב, ומשהו קרה. מאז ועד היום, כבר קרוב לארבעה עשורים, הם יחד. ולא, העובדה שאפי היה נכה בכיסא גלגלים כאשר הם הכירו, לא רלוונטית מבחינתם לסיפור האהבה היפה הזה.
לאחרונה החליטה עדי קשת, בתם של השניים, לבחון מקרוב את הזוגיות שלהם ושל זוגות אחרים שבהם אחד מבני הזוג הוא נכה. התוצאה היא הספר "ללמוד מחדש". הזוג הראשון שמתראיין בספר, רון ותמר, הוא למעשה אפי ונעימה. את הספר הקדישה עדי להוריה, "שלימדו אותי לראות את מי שמולי כאדם, ולא לפי הנכות או לפי תוויות אחרות".
אפי (69) הוא מהנדס תוכנה בגמלאות. נעימה, בת 66, היא גמלאית של מערכת החינוך הלא פורמלי. השניים הורים לשלוש בנות (33 ותאומות בנות 29) ומתגוררים במושב ניר צבי. אפי, יליד בוליביה, עלה ארצה עם משפחתו ב־1962 וגדל בחיפה ובחולון. בגיל 15 עבר לקיבוץ מזרע. כשהיה בן 16, אחיו שאול, שהיה טייס, נהרג בתאונת אימונים.
התאונה ששינתה את חייו קרתה כשהיה בן 21. "סיימתי קורס קצינים, אבל כאח שכול לא יכולתי להיות קרבי ולכן קיבלתי הצבה לפיקוד דרום", הוא נזכר. "בנוסף, בדיוק אז נגמר קשר עם מי שהייתה החברה שלי. חזרתי מהצבא לחופשה בקיבוץ, והיה לי משבר עם עצמי. הייתי במצב רוח מוזר מאוד. חיפשתי משהו שיוציא אותי מזה, והרגשתי שאני צריך לעשות משהו אתגרי.
נעימה: "אני לא רוצה להשוויץ, אבל הייתי מחוזרת מאוד. זו לא הייתה ברירת מחדל ולא הייתי לחוצה. הייתי בת 28, החיים היו לפניי"
"לקחתי ממישהו אופנוע ויצאתי לרכיבה. בדרך פגשתי ידידה שלי והצעתי לה טרמפ. התחלנו לנסוע, וכשהגענו לכביש סואן, ראיתי שאני לא מצליח לבלום. פחדתי שנידרס, אז דרדרתי את האופנוע לתעלה. הידידה שלי הייתה בסדר, אבל אני ניסיתי לקום ולא הצלחתי. נגעתי ברגליים שלי ולא הייתה לי תחושה. בדיעבד הבנתי שנכנסתי בגזע עץ ששבר לי את עמוד השדרה. פשוט חוסר מזל. חשבתי שאתאושש תוך כמה זמן ואחזור לעצמי. האסימון נפל רק כשהגעתי למחלקת השיקום בתל השומר. ראיתי המון כיסאות גלגלים. הבנתי שזה מצב קבוע ושאני צריך להתמודד עם זה. לא היו לי הרבה אופציות".
מתי התחלת לחשוב על הנושא של זוגיות ואינטימיות?
"אחרי חצי שנה בשיקום. חזרתי לקיבוץ שלי והתחלתי לעבוד במפעל. מהר מאוד אחר כך הייתה לי התנסות עם בחורה. זה היה ראשוני והתחלתי. יש פה התנהלות שבה אתה וגם בת הזוג צריכים ללמוד את המגבלות שלך ולהתמודד".
אחד הגברים בספר אומר: "כשאתה בעל מוגבלות, אתה יודע שאתה לא באותה נקודת זינוק כמו גבר בריא". זה משהו שהרגשת?
"לא במילים האלה, אבל בהחלט כן. היה לי ברור לגמרי שבצד השני של מערכת יחסים רומנטית עומד אדם שלא בהכרח מקבל בקלות אדם שיושב על כיסא גלגלים. החשש מובן, ואני לא מאשים אף אחד. יכול להיות שאם אני הייתי בצד השני, הייתי מרגיש אותו הדבר. למה שמישהו ייקח על עצמו להתמודד עם משהו לא מוכר?".
אז השקעת אקסטרה בחיזור אחרי נשים?
"לאו דווקא. השקעתי יותר בלהיות כן. הכול היה על השולחן, ואף פעם לא הסתרתי דברים".
נפגשנו, והשאר היסטוריה
"הייתי בת 28 כשהכרתי את אפי", משחזרת נעימה. "הגעתי למסיבת יום הולדת בפאב 'הכרכרה' בתל אביב, והוא היה שם. שמעתי עליו בעבר, כי בגיל 15 הגעתי מפתח תקווה לקיבוץ שער העמקים, לא רחוק מהקיבוץ שלו. כשאחיו נהרג בתאונת אימונים ואחר כך הוא נפצע, השמועות הגיעו אלינו. במקרה התיישבתי לידו והתחלנו לדבר. לא היה שום חשמל בינינו וממש לא חשבתי עליו כאופציה רומנטית. כשאפי ביקש את מספר הטלפון שלי והציע שנלך לסרט, זרמתי, כי הייתי לפני נסיעה למזרח שממש חיכיתי לה, וידעתי שאני לא בעניין של קשר רציני. מכיוון שלא היו לי שום דפיקות לב ממנו, חשבתי שיהיה לגיטימי להתלוות אליו לסרט.
"אחרי הסרט נוצר דיאלוג חברי. אחרי כמה זמן אפי אמר שהוא נוסע לסיני עם זוג חברים שהכרתי ושאל אם אני רוצה להצטרף. זה ממש קסם לי, כי אני אוהבת לטייל, אז אמרתי כן. אהבתי את זה שהוא מודע למגבלות שלו ויחד עם זה מעז ומטייל. ישנו באוהלים, היו הרבה הרפתקאות וצחוקים בטיול הזה, וזה קירב בינינו. היה מגע נעים מאוד, לא מתוך לחץ או מבוכה וחלילה לא מתוך רחמים. דווקא כי לא חשבתי עליו כאופציה לזוגיות, הייתי נינוחה וזורמת".
אפי: "זה לא נכון שנעימה לא הייתה רצינית כשהכרנו. היא חיבבה אותי מאוד. ומי אמר שאני הייתי רציני? מערכות יחסים הרי לא נבנות ברגע. ואם הקשר היה מסתיים, מי אמר שזה בגללה ולא בגללי? ידעתי שהיא נוסעת להרבה זמן, לא ידעתי אם נהיה יחד כשהיא תחזור, לא התכוונתי לעצור אותה, ולא עשינו שבועת אמונים".
נעימה: "תכננו לנסוע יחד לחודש ביוון ושאטוס משם למזרח. היה מקסים ביוון והתחברנו מאוד, ללא שום מחויבות, היינו משוחררים ושקופים אחד עם השני. טסתי למזרח בלב פנוי, טיילתי בראש פתוח, והקשר עם אפי לא עצר אותי. מדי פעם שלחתי לו מכתב עם חוויות מהטיול. אחרי שבעה חודשים חזרתי ארצה, דיברנו בטלפון והוא אמר שיש לו מישהי".
אפי: "זה לא נכון שנעימה לא הייתה רצינית כשהכרנו. ומי אמר שאני הייתי רציני? ואם הקשר היה מסתיים, מי אמר שזה בגללה ולא בגללי?"
התבאסת?
"לא, המשכתי את חיי. אחרי כמה חודשים הוא התקשר לשאול מה שלומי וקבענו להיפגש. השאר היסטוריה".
מה היה שם בפגישה?
"לשנינו לקח זמן לעכל מה אנחנו רוצים בקשר, אבל בנקודה הזאת היה ברור שאנחנו כבר לא יכולים לשחק משחקים. היינו צריכים להחליט אם אנחנו ממשיכים את הקשר, והחלטנו לנסות ולראות לאן זה יוביל. עברתי לגור איתו".
אפי, חששת בהתחלה שאולי נעימה תישבר בגלל האתגרים הפיזיים ותעזוב?
"ברור שהיה לי חשש קל שהיא תעזוב, אבל במה זה שונה מאדם שהוא לא נכה? אני לא מכיר גבר בריא שיש לו ביטחון של 100% בקשר זוגי. אני לא רואה את עצמי כנכה, ולכן זה לא שונה. היית שואלת אדם שלא יושב על כיסא גלגלים את השאלה הזאת? ולבת זוג של אדם בריא לא יכולה להיות נקודת משבר?".
נעימה: "אני לא רוצה להשוויץ, אבל הייתי מחוזרת מאוד. זו לא הייתה ברירת מחדל ולא הייתי לחוצה. הייתי בת 28, החיים היו לפניי. באתי ממקום שלם, אחרי הרבה מערכות יחסים ארוכות ואחרי היכרות מעמיקה עם אפי. עברנו תהליך, וכשזה הגיע להבשלה, התקדמנו. בחרתי בו".
הכנסת אותו למשפחה בטבעיות או שעשית איתם שיחה?
"ההורים שלי, שהיו אנשים פתוחים, הכירו את אפי עוד לפני הנסיעה ליוון ואהבו אותו מאוד. כשראיתי שזה הולך לכיוון רציני יותר, באתי אליהם ושאלתי אותם מה הם אומרים. אמא שלי אמרה: 'יש אנשים שהם דפוקים בראש אבל יש להם רגליים, ויש אנשים שאין להם רגליים אבל יש להם ראש'. המשפחות של שנינו עטפו את הקשר בצורה נהדרת, שלרגע לא גרמה לי לחשוב שאני עושה את טעות חיי. בספטמבר 1988 התחתנו".
טרקים בפרו ונפאל
כיום, מספרת נעימה, "אפי הוא עצמאי לגמרי ולא נעזר במטפל. הוא לא מפונק. תשאלי את כל החברים שלנו, הם יגידו לך שאפי לא נכה, כי הראש שלו הוא לא של אדם נכה. לא הייתי יכולה להיות עם מישהו שכל היום מנפנף בנכות שלו, מרחם על עצמו ומתבכיין. אפי הוא זה שמארגן את טיולי הג'יפים של החבר'ה, ובלעדיו אנחנו לא יוצאים לטיול. הוא מתחשב בכולם ומתכנן עבורנו מסלול הליכה בכל טיול, למרות שהוא עצמו לא יכול לצאת אליו".
על מה ויתרת?
"בתחילת הקשר ויתרתי על טיולים רגליים, שזה דבר שאני אוהבת מאוד. בשנים האחרונות לקחתי זמן לעצמי והתחלתי לצאת לבד לטרקים ארוכים ביעדים אתגריים, כמו פרו ונפאל. אפי לא עוצר מבעדי לעשות את זה".
את מצטערת שלא הכרת אותו לפני הפציעה?
"בכלל לא, כי אין לי איך להשוות עם איך שהוא היה קודם. הכרתי אותו ככה וקיבלתי את ההחלטה בבחירה שלי. אני חושבת שקשה יותר לאישה שמתחתנת עם גבר בריא, שנהיה פתאום נכה. אני באתי אל המוכן".
נעימה: "המשפחות של שנינו עטפו את הקשר בצורה נהדרת. אמא שלי אמרה: 'יש אנשים שהם דפוקים בראש אבל יש להם רגליים, ויש אנשים שאין להם רגליים אבל יש להם ראש'"
בעקבות המלחמה יש כיום לא מעט נכים חדשים. אפי, מה תמליץ לגבר שחושש מהקטע הזוגי והמיני אחרי פציעה?
"אתה צריך קודם כול לקבל את עצמך, להבין את הסיטואציה ולהתמודד איתה. מי שהאסימון ייפול לו מוקדם יותר, יצליח יותר בהתמודדות הזאת. לאדם שיתעסק כל הזמן עם הנכות שלו, יהיה קשה מאוד להתמודד. ברגע שאתה רואה את עצמך כאדם בריא שלא יכול לעשות כל דבר, אין שום סיבה שלא תצליח למצוא זוגיות טובה. בדיוק בנקודה הזו הספר של עדי נותן תקווה, כי הוא מוכיח שזוגיות במצב הזה אפשרית. אנשים עם מוגבלויות יכולים לנהל מערכות יחסים נורמליות".
מה חשבתם כשעדי פנתה אליכם, סיפרה על הספר וביקשה לראיין אתכם?
אפי: "היינו מעורבים בספר מההתחלה, ולא הייתה לי שום בעיה להתראיין אליו, גם לא אנונימית, אם עדי הייתה רוצה".
נעימה: "כשעדי ביקשה לראיין אותנו, הבנתי שיש משהו שחשוב לה להבין. כיוון שאנחנו בית פתוח, ששם הכול על השולחן, זה היה טבעי עבורנו".
איך לדעתכם הזוגיות שלכם השפיעה עליה?
אפי: "אין לי ספק ששלוש הבנות שלנו יתייחסו אחרת כשיפגשו אדם עם מוגבלות. משפחה שיש בה אדם עם מוגבלות רגישה יותר ממשפחה שלא נתקלה באתגר הזה".
"קיבלתי הצצה לחיים של ההורים שלי"
מה גורם לבחורה צעירה ובריאה להינשא לגבר נכה? זו השאלה ששאלה את עצמה עדי קשת (29), בתם של אפי ונעימה, כשמערכת יחסים ארוכה שניהלה הסתיימה. "התחלתי להבין שאין מערכת יחסים מושלמת ב־100%", היא אומרת, "כי מה זו בעצם מערכת יחסים? את מכניסה לחייך אדם זר וצריכה לקחת את כל מה שהוא מביא איתו. התחלתי לחשוב איך אני מוצאת את בן הזוג הבא שלי ואיך יודעים שזה זה. משם התגלגלתי למחשבות על הזוגיות הנהדרת של ההורים שלי, אישה בריאה וגבר נכה, ושמתי לב שמעולם לא שאלתי אותם שאלות עליה".
עם המחשבות האלה ניגשה עדי לפרויקט הגמר שלה במסגרת לימודי עיצוב גרפי בהתמחות באיור במרכז האקדמי ויצו חיפה. בהדרכת המאיירת גיל־לי אלון־קוריאל ראיינה קשת שבעה זוגות שמורכבים מאדם נכה ואדם בריא - וגם זוג נכים, שכולם הכירו אחרי הפציעה. כשסיימה את הפרויקט הבינה שהיא רוצה להוציאו לאור. התוצאה היא הספר "ללמוד מחדש", שמשלב בין הראיונות עם הזוגות ובין איורים מקסימים שיצרה בהשראת הסיפורים, ושיצא לאור בעזרת מימון המונים (זמין באתר "הדסטארט").
כריכת הספר "ללמוד מחדש" של עדי קשתקשת, כיום מאיירת ומעצבת גרפית עצמאית ורווקה תל אביבית, מספרת על ילדות רגילה לחלוטין. "אף פעם לא הרגשתי שאבא שלי שונה או שאני צריכה להתבייש בו. עד שהגעתי לצבא, בכלל לא שמתי לב שיש משהו שונה במשפחה שלי. כשהתחלתי להביא הביתה חברות מהצבא, הבנתי שזה לא עניין טבעי לכולן. למרות שסיפרתי על זה מראש, חברה אחת הייתה בהלם כשאבא שלי פתח לה את הדלת. בשלב הזה גם אני נכנסתי להלם. כאילו, מה את רוצה? זה אבא שלי".
באמצעות דברים ששמעה מזוגות שראיינה, היא מספרת, "קיבלתי הצצה לחיים של ההורים שלי ותשובות לשאלות שלא העזתי לשאול אותם. זה עזר לי להכיר אותם טוב יותר".
מה למדת על זוגיות בין אדם בריא לאדם נכה?
"שברגע שאדם נכה מקבל את עצמו, קל מאוד לצד השני לקבל אותו ולראות את האדם שהוא - ולא את הנכות שלו. זה משפט שחזר על עצמו בכל הראיונות. הרבה אמרו לי: הם לא מרחמים על עצמם, אז אנחנו לא מרחמים עליהם".
איזו זוגיות מאתגרת יותר בעינייך - של אדם בריא עם נכה או של שני נכים?
"לתחושתי, בזוגיות בין אדם בריא לאדם נכה, הבריא צריך להיות אדם עם חוזק פנימי, עם סֶנטֶר. אחד המרואיינים בספר סיפר שניסו לשכנע אותו שלא להמשיך קשר עם נכה, והוא הלך נגד כל הדעות של האנשים סביבו. זה סנטר חזק. זוגיות בין שני נכים אפשרית אבל מורכבת יותר לוגיסטית, ותכלס, בכל זוגיות יש קשיים".
