כמעט שש שנים אחרי שאיבדה את בנה איתי בתאונת דרכים מחרידה ביום כיפור של שנת 2019, מירל מרגי (45), גננת מתל אביב, פרסמה פוסט מרגש במטרה למצוא פונדקאית שתסכים ללדת לה ילד. "אני מקלידה בידיים רועדות", היא כתבה. "אני ובן זוגי יובל, הורים מיועדים (מושג חדש שלמדתי), יוצאים למסע להגשים חלום ולהרחיב את המשפחה... אנחנו מחפשים שותפה, מלאכית בדמות אדם שתצטרף אלינו למסע שלנו להביא חיים לעולם".
המסע של מירל ובעלה יובל (51) התחיל בתום שנת האבל הראשונה על איתי, כשהחליטו להרחיב את משפחתם ולהביא לעולם ילד נוסף, אח לבנם יונתן (17). לאחר שהבינו שבאופן טבעי זה כנראה לא ילך, הם החלו בטיפולי פוריות, אך אלה לא צלחו. "אחרי הטרגדיה הקשה שחווינו ואחרי שנים בצל הכאב והאובדן אני מנסה למצוא נקודה קטנה של אור ולהרחיב את המשפחה", היא מסבירה.
בארבע השנים האחרונות היו למירל כמה הריונות שהסתיימו בהפלות. "זה כשלעצמו פירק אותנו כל פעם מחדש", היא אומרת. "לעבור טיפול הורמונלי זה קשה, וגם ככה לא הייתי צריכה סיבות לבכות, אז יחד עם ההורמונים זה לא היה פשוט. אחת ההפלות הייתה בסוף החודש הרביעי, הבטן כבר יצאה וכבר תכננו לספר ליונתן, ואז גיליתי שאין דופק. קמתי בבוקר והלכתי לעבודה עם עובר בלי דופק בבטן, תפקדתי כל היום כאילו כלום, ובצהריים הלכתי לעשות הפלה. אני מעריצה נשים שעוברות טיפולי פוריות. שני ההריונות הראשונים שלי, עם יונתן ואיתי, הגיעו בקלות, לא ידעתי כמה נשים עוברות את זה ובאיזה קושי זה כרוך. אחרי ההפלה האחרונה החלטנו שדי ושכדאי ללכת למסלול אחר".
איך הצלחת לגייס את הכוחות לקום אחרי כל הפלה?
"אין לי מושג, לא נתתי לעצמי ליפול כי המטרה חשובה לי מאוד. אני כל כך רוצה בזה, שהיה לי חשוב להמשיך גם כשהייתי במקום הכי נמוך. אחרי כל הפלה קמתי בידיעה שאני ממשיכה לעוד סבב, ולא משנה מה".
מה הביא אותך לכתוב את הפוסט?
"פנינו לעמותת 'אושרי' כדי למצוא דרכה פונדקאית, והם אמרו שזה יכול לקחת שנה וחצי, כי יש הרבה זוגות לפנינו. אמרתי להם שאין לי שנה וחצי, והם יעצו לי לכתוב פוסט ולפנות ישירות לאישה הפוטנציאלית. אני מודה שהחשיפה לא קלה לי, אבל היה ברור לי בשנייה הראשונה שאעשה את הכול בשביל שזה יקרה, וכל האמצעים כשרים. בהתחלה התלבטנו מאוד, יובל ואני, אנחנו אוהבים מאוד את הפרטיות שלנו. לא התפרסמתי מבחירה, רציתי שהמוות של הבן שלי לא יהיה לשווא, רציתי להעלות את המודעות לכך שיש מכוניות ביום כיפור, שלא תהיה עוד אמא אחת שתעבור את מה שאני חווה כבר כמעט שש שנים".
איך היו התגובות?
"לא ציפיתי שיתלווה להן קושי נפשי כל כך גדול. קמתי בבוקר הפוכה והחלטתי שאני לא מסתכלת על התגובות, כי אני בעלת גן ילדים פרטי ואני חייבת לתפקד כרגיל. במשך היום התחילו להתקשר כל מיני אנשים, והבנתי שיש לפוסט חשיפה גדולה, כי הסיפור שלנו היה מתוקשר מאוד. בין היתר, התקשר אליי הפרמדיק שעשה לאיתי החייאה, ואמר שעד שפרסמתי את הפוסט הוא לא העז ליצור איתנו קשר. הוא בכה במהלך השיחה וסיפר על תחושות שהוא סוחב מאז. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. שאלתי אותו שאלות שהיו פתוחות אצלי, והשיחה ריסקה אותי, אבל גם סגרה לי כמה חורים".
"ביום הולדתי ה־40 כיביתי את הנרות ולא ביקשתי משאלה. חשבתי בלב, 'יש לי הכול, אני לא צריכה שום דבר מעבר'. כמה חודשים אחרי התהפכו לי החיים"
קיבלת תגובות מנשים שהציעו לשמש כפונדקאיות?
"אנחנו כרגע בתחילת התהליך. קיבלתי המון שיחות מחממות לב מנשים צעירות, רווקות, מלאכיות אחת־אחת, שכתבו לי שהן מוכנות להיות הפונדקאיות שלי. לצערי הן לא יכולות, החוק אומר שרק נשים בגיל 39-22 שעברו לידה יכולות לפי החוק להיות פונדקאיות. אחת הסיבות שאנחנו רוצים לעשות את זה בארץ היא כדי להיות פה בשביל הפונדקאית ולתמוך בה. בעקבות הפוסט פנה אליי בחור שפרסם פוסט דומה לפני שנה, וסיפר לי שברגע שהוא בחר אישה שעמדה לכאורה בקריטריונים, הוא הפסיק לחפש. אחרי חצי שנה, ממש בישורת האחרונה, הוועדה לא אישרה אותה, והוא היה צריך להתחיל הכול מהתחלה. נצטרך כנראה להריץ כמה תהליכים במקביל".
תשע שנות מאסר לדורס
איתי מרגי נהרג סמוך לכיכר המדינה בתל אביב, שלושה שבועות אחרי שחגג יום הולדת שמונה. הוא רכב על אופניו חבוש בקסדה ברחובות השקטים של תל אביב, כשאמיר אבו־לבן מרמלה, שהיה בן 21 בעת התאונה, נהג במהירות מופרזת בדרך לביצוע עסקת סמים בעיר. מיד לאחר התאונה, ובמקום להזעיק עזרה, מיהר אבו־לבן להסתיר את הסמים שהיו ברשותו בשיחים סמוכים. הוא נידון, במסגרת עסקת טיעון, לתשע שנות מאסר, שנת מאסר על תנאי ושלילת רישיון לעשר שנים.
הוריו של איתי לא ליוו את המשפט נגד מי שעל פי הודאתו הרג את בנם בקלות דעת. "לא יכולתי לדמיין שאהיה באותו חלל עם העבריין הזה", היא אומרת. "מבחינתי לא שינה איזה עונש הוא קיבל, זה לא היה מחזיר לי את הבן שלי. הרגשתי שיש לי כל כך הרבה כאב בלב, שאני לא יכולה לשאת את השהייה במחיצתו, הייתי צריכה לאסוף את עצמי ולהתחיל את החיים שלי מחדש בלי איתי, עם יונתן שהיה רק בן 11 כשאחיו נהרג".
"אחת ההפלות הייתה בסוף החודש הרביעי, הבטן כבר יצאה וכבר תכננו לספר ליונתן, ואז גיליתי שאין דופק"
איזה ילד איתי היה?
"ילד של אהבה, מלא שמחת חיים, סקרן שהיה בהרבה חוגים – כדורגל, טניס, ג'ודו, קיר טיפוס. הוא הלך תמיד עד הסוף, לא היה אצלו אמצע, והוא כל הזמן מיהר להספיק דברים, כאילו ידע שיש לו זמן קצוב בעולם הזה. בחודשים האחרונים לחייו התחילו לו פחדים מהמוות, הוא למד על סיפור הבריאה והבין שאין חיי נצח. הוא התחיל לקבל טיפול רגשי, זה משהו שדובר בבית. יכולנו פתאום לשמוע אותו בוכה בחדר, וכשניגשנו הוא סיפר שהמחשבות עוד פעם התחילו. הוא כאילו הכין אותי למה שעומד לקרות. פעם הוא אמר לי, 'אמא, אני מפחד איך אני ארגיש מתחת לאדמה, ישימו לי חול על העיניים ולא אוכל לנשום'. אמרתי לו, 'כשאתה תמות, הנשמה שלך תצא החוצה ולכן לא תרגיש כלום'. מוזר שלא דיברתי איתו על מוות של אדם מבוגר, דיברתי איתו על המוות שלו. היינו בדרך לטיפול הרגשי, ובסיום הפגישה הוא יצא מהחדר מחויך וסיפר שאמר למטפל שלו, 'אני כבר לא צריך את השיעור שלך' - ככה הוא קרא לטיפול – 'אני כבר לא מפחד'.
"מאותו הרגע החרדות שלו עברו אליי ומאז ישנתי איתו כל לילה, הייתי מתעוררת להסתכל עליו, לא הבנתי למה אני בחרדות. חששתי מיום כיפור, חששתי שהוא יעשה תאונה עם האופניים, לא חשבתי בכלל על מכונית. אני זוכרת שאמרתי לו שיש טורניר כדורגל ביום ראשון, שייזהר לא לשבור לא ידיים ולא רגליים. יצאנו לכיכר והייתי עם מועקה, אבל איתי היה שמח ומחויך. זה היה הלילה הראשון שחזרתי לישון במיטה שלי, כאילו שחררתי אותו".
ובבוקר קמת עם אותה מועקה?
"בבוקר התעוררתי לבית שקט, אני צמתי, ויובל לקח את איתי לחרוש את העיר, הם הגיעו עד לים. הוא חזר מאושר, לא הפסיק לספר לי חוויות. כשיונתן הגיע הביתה חשבתי 'איזה כיף שכולם בבית עכשיו'. כשהם סיימו לאכול איתי ירד למטה לסיבוב קטן בשכונה ונדרס. נרדמתי כנראה, התעוררתי במין בהלה וקפצתי מהמיטה, חשבתי שזה מהרעב".
"אנחנו רוצים עוד ילד לא כדי להאיר את החושך, כי אנחנו לא בחושך. אנחנו רוצים להרחיב את המשפחה כי יש לנו עוד הרבה מה לתת. לצד העצב על האובדן יש בבית שלנו גם הרבה שמחה, תקווה ואופטימיות"
איך שמעת על התאונה?
"שמענו צרחה של החבר של איתי מלמטה, הוא צעק שאיתי נדרס. רצתי יחפה במדרגות, ואז מישהו אמר שזה קרה במגדלים, קצת יותר רחוק מאיתנו. יובל רץ לפניי, חשבתי שאצטרך לעזור לו להרים את האופניים, אז חזרתי הביתה לנעול נעליים ורצתי שוב. בדיעבד זה מה שהציל אותי מלראות את איתי אחרי התאונה. יובל הגיע למקום בדיוק כשעשו לו החייאה, וכשאני הגעתי ראיתי רק את האופניים. היה שם שוטר שאמר לי שהם התפנו לאיכילוב, ושאלתי אותו אם איתי בכה. רצתי ברגל לאיכילוב, ותוך כדי ריצה דיברתי עם אלוהים ועשיתי איתו עסקאות. התפללתי 'הלוואי שהוא שבר רק את היד ולא את הרגל, כי יש לו טורניר כדורגל ביום ראשון'".
איך בישרו לך שהוא נהרג?
"רצתי ישר למיון ילדים ואמרו לי שהוא לא הגיע. יצאתי מחויכת, אמרתי שהוא כנראה לא צריך אשפוז. תוך כדי שאני נושמת לרווחה, מישהו אמר לי שהוא במיון הרגיל. הלכתי לשם ואז יצא לקראתי רופא והכניס אותנו לחדר. שאלתי את יובל אם הוא דיבר עם איתי, והוא לא הצליח להסתכל עליי, ואז הרופא אמר שאיתי הגיע עם פציעה קשה בגזע המוח ומת במקום. צעקתי 'זה לא יכול להיות, זה קרה לפני כמה דקות, תלכו לטפל בו, אל תוותרו עליו', אבל הרופא אמר שאין מה לעשות למענו יותר. נתתי שם כזאת צרחה, הנשמה שלי יצאה החוצה".
"התקשר אליי הפרמדיק שעשה לאיתי החייאה, ואמר שעד שפרסמתי את הפוסט הוא לא העז ליצור איתנו קשר. הוא בכה במהלך השיחה וסיפר על תחושות שהוא סוחב מאז. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל מרגשת"
נכנסת לראות אותו?
"כן והוא היה כל כך יפה, לא היה עליו שום סימן. חיבקנו ונישקנו אותו, סידרתי לו את השיער, אמרתי לו שאני אוהבת אותו וביקשתי סליחה שלא יכולתי לשמור עליו".
את עדיין חשה רגשות אשם?
"זה משהו שליווה אותי בשנתיים הראשונות. כל מה שחייתי היה התאונה, הימים שלפני, הימים שאחרי. התחלתי טיפול פסיכולוגי, והחלטתי שאני רוצה לחיות את הזיכרונות מהחיים של איתי ולא מהמוות שלו. אני מקווה שגם החברים שלו יזכרו אותו, את החיוך שלו ואת השובבות שלו, ולא את התאונה שבה הוא נהרג".
איך החיים שלכם השתנו בעקבות התאונה?
"חודש אחרי התאונה עברנו דירה לבניין אחר בשכונה. שני הבנים חיו באותו חדר, מיטה ליד מיטה, ואחרי שאיתי נהרג יונתן הרגיש שהוא לא מסוגל להיכנס לחדר. כעבור שנה וחצי החלטתי שזה עדיין קשה מדי להישאר בשכונה, היה נורא קשה לעבור כל יום באותם מקומות עם אותם זיכרונות. עברנו לשכונה אחרת בתל אביב, קרוב לים, שאין בה זיכרונות מאיתי".
הפסקתי לדבר עם אלוהים
מרגי נולדה וגדלה בדימונה, ובצעירותה למדה מחול מודרני וג'אז באקדמיה למחול בירושלים. היא עבדה כמה שנים כמורה למחול בבתי ספר ובמתנ"סים, ואחרי שנכנסה להיריון עם יונתן עזבה והחלה להעביר חוגי תנועה בגני ילדים. אחרי ההיריון של איתי היא פתחה גן ילדים פרטי בצפון תל אביב. "רציתי להיות הכי קרובה לילדים שלי, והתאהבתי במקצוע", היא אומרת.
את בעלה יובל, שעובד בקבוצת "קסטרו־הודיס", גם הוא במקור מדימונה, הכירה דווקא בתל אביב דרך חבר משותף, ואחרי שלוש שנים השניים נישאו. "העובדה ששנינו דימונאים חיברה בינינו", היא אומרת.
"בחודשים האחרונים לחייו התחילו לו פחדים מהמוות, הוא למד על סיפור הבריאה והבין שאין חיי נצח. יכולנו פתאום לשמוע אותו בוכה בחדר, וכשניגשנו הוא סיפר שהמחשבות עוד פעם התחילו"
איך אתם מציינים את יום כיפור מאז מותו של איתי?
"אנחנו בורחים מהעיר, כי יום כיפור ממחיש בשבילנו את הפרידה מאיתי ומחזיר אותנו לטראומה, לרגעים של לפני, לריצה לבית החולים, לפעם האחרונה שביקשנו ממנו סליחה, לשבעה שלו. אנחנו נמצאים עם חברים טובים שהם משפחה, קרוב לים, בלי שום אווירה של כיפור. אני נכנסת לים ועושה תשליך, מבקשת מהים לקחת את הכאב שיש לי על הלב כדי שאוכל להמשיך להתמודד. הפסקתי לצום, הפסקתי להדליק נרות שבת, הפסקתי גם לדבר עם אלוהים. אני כועסת עליו. עד שאיתי נהרג כל בוקר הייתי אומרת 'מודה אני' ומוסיפה תפילה אישית של הודיה על המשפחה שלי. אני זוכרת שביום הולדתי ה־40 כיביתי את הנרות ולא ביקשתי משאלה. חשבתי בלב 'יש לי הכול, אני לא צריכה שום דבר מעבר'. חמישה חודשים אחרי כן התהפכו לי החיים".
מראש תכננתם להביא לעולם רק שני ילדים?
"לא, תכננו ארבעה ילדים, אבל אחרי שיונתן ואיתי גדלו ונהיו עצמאיים יותר, התחלנו להתלבט על הילד השלישי. איתי רצה מאוד אח או אחות, בסוף זה לא קרה. אני בטוחה שמהמקום שבו הוא נמצא הוא תומך בצעד הזה להביא עוד ילד למשפחה שלנו, הוא בטוח בעד.
"הוא תמיד יישאר הילד שלנו, וזה לעולם לא יהיה במקום. אנחנו רוצים עוד ילד לא כדי להאיר את החושך, כי אנחנו לא בחושך. אנחנו רוצים להרחיב את המשפחה כי יש לנו עוד הרבה מה לתת. לצד העצב על האובדן יש בבית שלנו גם הרבה שמחה, תקווה ואופטימיות. זה לא בית של שכול. אנחנו עדיין צריכים לאזור כוחות כל בוקר כדי לקום על הרגליים ולהמשיך את החיים בלעדיו, ואנחנו נעשה את זה, כי איתי השאיר אחריו את השמחה שלו והיא ממלאת את הבית".
