הסיפור של רחלי טאובר (50) מאלעד, נשואה ואם לחמישה, אומנית ומורה לפיסול במחלקה לאמנות יהודית בבר אילן:
"כשסיימתי לימודי אמנות במכללת 'אמונה' בירושלים קיבלתי עבודה: לעצב קיר קרמיקה ללובי של בית אבות. היה לי קשה מאוד, שום דבר לא הלך לי, הערכת הזמנים וכמויות החומרים היו שגויות, בושה וחרפה איך שניגשתי לעבודה הזאת. הבנתי כמה אני לא יודעת וכמה אני צריכה עוד ללמוד, ונרשמתי לתואר בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית.
נולדתי וגדלתי בשכונת גבעת שאול בירושלים למשפחה חרדית ליטאית קלאסית. למדתי ב'בית יעקב', ובמקביל הלכתי לחוגים לאמנות ונהייתי הציירת של הכיתה. רציתי להיות מורה לציור, אולי להעביר חוגים לציור, לא חשבתי לעסוק באמנות ממש, עד שהגעתי למכללת 'אמונה'. הלכתי לשם בכלל ללמוד ציור, אבל המפגש עם הפיסול היה עוצמתי מאוד בשבילי.
כשכבר למדתי באוניברסיטה ראיינתי את האמן הרב־תחומי מוטי מזרחי לעבודה סמינריונית, ובסוף הריאיון הוא שאל מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אמרתי לו פסלת, והוא אמר, 'אז מה את עושה באוניברסיטה?'. הוא המליץ לי לעבור ללמוד בבית ספר 'בסיס' בעין ורד, ולמדתי שם עוד ארבע שנים. בסופו של דבר למדתי עשר שנים וסיימתי בגיל 29. אבא שלי, שהיה מנהל חשבונות, היה מודאג מהקטע של שורת הרווח ואיך אתפרנס.
התחתנתי רק בגיל 27, לקח לי הרבה יותר זמן ממה שמקובל במגזר שלי, כי חיפשתי מישהו שיבין את הערך של מה שאני עושה ויהיה מוכן לשלם את המחיר מבחינת הכנסה והשקעה. למזלי מצאתי את בעלי, אליעזר טאובר, פרופ' למזרחנות בבר אילן, שמבין את החשיבות של האמנות בחיים שלנו.
"יצירת פסל משיש היא עבודה פיזית קשה, לכן רוב הפסלים הם גברים. התחלתי עם פסלים קטנים שאני יכולה להרים, היום אני נעזרת במנוף"
כולם שואלים אותי איך אני מסתדרת עם הפסוק 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה', והתשובה פשוטה: כוונת הפסוק היא לא תשתחווה להם ולא תעבדם, אבל אם זה לא למטרות עבודה זרה, אין שום בעיה עם זה. בהתחלה גם אבא שלי חשש, בגלל זה הוא לא הסכים שאלך ללמוד ב'בצלאל' והעדיף את מכללת אמונה, מקום שומר מצוות עם רב שפתר כל שאלה הלכתית שהתעוררה. גם כשהחלטתי לעבור מציור לפיסול זה לא איים על אף אחד.
"כשסיימתי את הלימודים רציתי להקים אנדרטה לחייל שנהרג באלעד, שהייתה אז עיר בתחילת הדרך, עוד לא היו בה אף פסל ואף מונומנט. לפקידים בעירייה לא היה מושג איך לגשת לדבר הזה, רצו שאפתח תיק בנייה ואקבל אישור של מכבי אש. בסוף הצלחתי, ולטקס הסרת הלוט הגיעו גם הרב האשכנזי וגם הרב הספרדי של העיר והצטלמו על הפסל. צריך לדעת לעשות את זה בדרך הנכונה שלא תאיים על אף אחד כדי להכניס את האפשרויות האלה לתוך הקהילה.
כבר 16 שנה אני מפסלת בשיש. כמות הרעש והאבק שאני מייצרת בזמן העבודה לא מתאים ליישוב עירוני צפוף כמו אלעד, ולכן שכרתי סטודיו במושב מגשימים שהייתה בו פעם רפת. יצירת פסל משיש היא עבודה פיזית קשה, ולכן רוב פסלי השיש הם גברים, נשים כמעט לא עוסקות בזה. התחלתי עם פסלים קטנים שאני יכולה להרים, והיום אני נעזרת במנוף.
לפני חודש פתחתי תערוכה במוזיאון ליהדות איטליה בירושלים, שתינעל ב־1.5. זכיתי לתערוכה הזאת במימון של הקרן ליוצרים עצמאיים של משרד התרבות, וקיבלתי מאה אלף שקל עם תנאי קשוח: להרים תערוכה בתוך שנה. בתערוכה אני מציגה עשרה פסלים גדולים מאבן בשילוב כלי עבודה ישנים מברזל חלוד. החיבור בין השיש היוקרתי לכלי עבודה חסרי ערך יוצר עניין.
"שואלים אותי איך אני מסתדרת עם הפסוק 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה', והתשובה פשוטה: אם זה לא למטרות עבודה זרה, אין בעיה"
קראתי לתערוכה 'פרזיטית' משתי סיבות. אישית, כי במעגל המשפחתי אני פרזיטית שחיה על המשכורת של בן זוגי. אני עוסקת במקצוע שבו אין קורלציה בין ההשקעה לפרנסה. למדתי עשר שנים, הגעתי ליכולת מטורפת, אבל אין לזה השפעה על הפרנסה. שנית, מבחינה חברתית השם 'פרזיטית' מבטא את הדרך שבה רגילים להתייחס לחברה החרדית בתקשורת, ואני חלק מהחברה הזאת. אני לא יודעת כמה זה נכון, אבל ברגע שאני קוראת לעצמי פרזיטית, אני מזמינה לשיח. תפקיד האמנות הוא לשאול שאלות ולא לתת תשובות, אני מנסה להציף את הנושא וגם להגיד לעצמי 'את עובדת קשה, את לא פרזיטית'".
שורה תחתונה: "בשביל ליצור שינוי צריך לפעול בחוכמה".
