"רק בגיל 22 גיליתי שיש דבר כזה, גבר טראנס", מספר ג'סי ברנדט. "היום רואים יותר טראנסים בסדרות ובסרטים, אבל אז בקושי היו. בחטיבה היו לי חברים הומואים ולסביות, וכל הזמן ניסיתי להבין למה אני שונה מהם וזה לא הסתדר לי. הכרתי את דנה אינטרנשיונל, אבל לא ידעתי מה הקשר אליי. גם היום טראנסים פחות מיוצגים במדיה ואין טראנסים בקדמת הבמה".
ברנדט (28), גבר טראנס רווק המתגורר בדרום תל אביב, לא רוצה שאחרים יחוו את הקושי שאיתו התמודד בנעוריו. ברוח זו הוא מנהל את תחום המאבק בטראנספוביה ב"פרויקט גילה" להעצמה טראנסית ומשמש כרכז טראנס ב"איגי" - ארגון הנוער הגאה. לא זאת בלבד: כעת הוא מוציא ספר שמטרתו לבטא את קולם של טראנסים, לעזור למי שהיו במצב דומה לשלו ("אני רוצה שהם ירגישו שיש איתם מישהו, אני יודע שזה מציל חיים").
לא רוצה שמלה
למרות גילו הצעיר, נדמה שברנדט עבר דרך חתחתים ארוכה ומלאת סבל עד לנקודה שבה הוא נמצא כעת. הוא נולד בלונדון ו"סומן כנקבה בלידה", כדבריו, כבן בכור (מבין שלושה) לאב אקטואר ואם מעצבת אופנה שהיגרו מהארץ לטובת קריירה ולימודים. כבר בגיל שנתיים־שלוש סירב ללבוש שמלות - וגם בגדים ורודים או סגולים, עם פרפרים, פרחים ונסיכות.
כשהיה בן ארבע שבה המשפחה ארצה והתמקמה במושב בצרה שבשרון. "בגלל צורת הניסוח באנגלית, היו צריכים להסביר לי שאני צריך לדבר בלשון נקבה ולא זכר", הוא נזכר, "אני רוצָה ולא רוצֶה. בדיעבד אני מבין למה היה לי כל כך טבעי לדבר בלשון זכר".
בבית הספר היסודי אובחן כמחונן וחש מבודד חברתית. קניית הבגדים נעשתה מורכבת משנה לשנה: "נאלצתי לחפש בגדים במחלקת בנות, אבל לא מצאתי כלום. אולי טי־שירט אחת. הייתי מסתכל על מחלקת בנים וחושב לעצמי: 'הייתי לובש כל פריט משם'. לא חשבתי שיש אופציה כזו".
בעוד אחרות למדו ריקוד, הוא למד קראטה ואגרוף תאילנדי. "תמיד הייתי הבת היחידה ובשלב מסוים המאמן אמר לי לבוא עם חולצה מתחת לחליפת הקראטה. חשבתי: למה רק אני צריך לבוא עם חולצה? לא הבנתי למה מנסים לשים אותי בכוח בקטגוריה שלא קשורה אליי. בגיל תשע אמא שלי באה אליי לחדר ושאלה אם יש לי משהו לספר לה. לא הבנתי מה היא רוצה ממני. בדיעבד אני חושב שהיא רצתה שאגיד לה שאני לסבית, אבל לא נמשכתי לבנות. למרות שהיה לי ברור שאני לא בת רגילה, מלמלתי 'אני לא יודעת', והיא הלכה".
בחטיבת הביניים למד בכיתת המחוננים בכפר הירוק ("כולם היו חנונים, אז מִגדר היה פחות אישיוּ") וסבל כשהחלה ההתבגרות המינית ("לא הבנתי מה קורה לגוף שלי ולמה הוא נראה כמו שהוא נראה"). כדי שלא יסתכלו עליו, לבש חולצה ארוכה בקיץ. במקביל, ניסה להבין למי הוא נמשך: "ציפו ממני להתנהג כמו כל הבנות, אז יצאתי לדייטים עם נערים ולא הבנתי למה אני כל כך סובל. בדייטים נערים הסתכלו עליי כעל אישה ופתחו עבורי את הדלת ולא ידעתי מה הם רוצים ממני בכלל. לא רציתי שייגעו בי והייתי מת מפחד שבסוף הדייט ירצו לנשק אותי.
"כן רציתי מערכת יחסים, קשר קרוב עם בן אדם, ולא הבנתי למה זה לא עובד לי. לא מצאתי אף אחד שמזדהה עם החוויה שלי ולא יכולתי לדבר על זה עם אמא שלי. חייתי עם נטל ענק שאי־אפשר לדבר עליו. כשהגיעה הנשיקה הראשונה, זה היה מוזר ואפילו מגעיל. לא הבנתי למה אנשים רוצים את זה".
בתיכון למד בכיתת המחוננים באוסטרובסקי שברעננה, שקע בלימודים, הסתדר טוב חברתית, אבל עדיין לא הבין מה לא בסדר אצלו וכיבה את עצמו רגשית. "כלפי חוץ הכול נראה סביר, אבל בפנים הרגשתי איכסה. סלדתי מהגוף שלי, שנאתי להצטלם ולקנות בגדים. הייתי בת מוזרה, בסוג של לימבו: לא מאוד בת, אבל לא בן, אז מה הקטע?".
"הנשיקה הראשונה הייתה מוזרה ואפילו מגעילה. לא הבנתי למה אנשים רוצים את זה"
כשהתגייס לצה"ל, צמצם מקלחות למינימום ההכרחי ("לא רציתי שיסתכלו עליי בעירום"), שנא את מדי הבנות ("צמודים מדי") והצליח בתפקידו ביחידת 8200. כשהכיר חיילת שהצהירה שהיא א־מינית, התחיל להבין שהוא חווה דבר דומה, מכיוון שהוא לא נמשך לאף אחד. "זה נתן לי איזשהו נרמול, כי סוף־סוף מצאתי מישהי שמבינה על מה אני מדבר. היום אני לא א־מיני, המיניות נפתחה כשהדברים הסתדרו".
אחרי השחרור טייל בחו"ל, נרשם לתואר כפול בטכניון: הנדסת חשמל ופיזיקה ("זה מה שציפו ממני") ועבר למעונות הסטודנטים. הדייטים עדיין היה מוזרים והסתיימו תמיד אחרי מפגש אחד. "התחלתי להבין שמשהו לא סבבה, שמשהו במגדר שלי לא נכון".
ויום אחד הגוף שלך התריע שהנפש סובלת.
"כן. הרגשתי רע, בדיקות הדם שלי היו גרועות וצד אחד של הצוואר היה נפוח יותר מהשני. היה לי ברור שזה סרטן ולקח יותר מחצי שנה עד שקיבלתי אבחון: לימפומה מסוג הודג'קין. הייתה שם רשלנות רפואית מטורפת".
הוא חזר לבית הוריו במושב והחל בכימותרפיה. "באותה תקופה גלשתי ביוטיוב ופתאום קפץ לי סרטון של גבר טראנס. הוא סיפר איך הוא הבין שהוא טראנס, מה זה אומר, מהו התהליך הרפואי שמקובל לעשות ואיך הסביבה שלו קיבלה את זה. הייתי מרותק. ראיתי סרטונים באובססיביות ולא הבנתי למה, לא חשבתי שלהיות טראנס זו אופציה בשבילי. זה הפחיד אותי. מה זה אומר? שהחיים שלי יהיו קשים? שלא יהיו לי מערכות יחסים? שלא תהיה לי עבודה? מרוב פחד אמרתי לעצמי: אני בסדר ככה, אבל המשכתי לצפות בסרטונים. בשלב מסוים הבנתי שאני לא אישה. שאלתי את עצמי מה אני כן? גבר? חששתי שינשור לי השיער בגלל הכימותרפיה, אז החלטתי להסתפר קצר. אחרי התספורת זיהיתי את עצמי במראה לראשונה בחיים. הייתי בעננים".
דג במים
הוא לא חזר ללימודים והחל לעבוד בחברת הייטק. כחלק מהטיפול בסרטן, קיבל חסמי הורמונים, שמטרתם לשמור על המערכת ההורמונלית מהנזק של הכימותרפיה.
להפתעתו, הרגיש טוב יותר בלי ההורמון הנשי אסטרוגן ("לא קיבלתי מחזור, משהו בחשיבה שלי השתנה, הרגשתי יותר צלול").
מותר לשאול מהו מצבך הבריאותי?
"כרגע אני בריא ונבדק מדי חצי שנה".
השלב הבא מבחינתו היה רכישת ביינדר, אביזר להשטחת החזה. אחרי שלבש את הביינדר, התחיל לחבר בין הנקודות, הבין שהוא לא נמצא במגדר שלו - ושהוא טראנס. "רוב האנשים פחות מודעים למגדר שלהם, הם כמו דגים במים", הוא מסביר.
הוא החל לבחון את תגובות הסביבה ("אם פנו אליי בלשון זכר, שמחתי"), פקד קבוצה של טראנסים במרכז הגאה בתל אביב ("הרגשתי שסוף־סוף רואים אותי באמת") והחליט להתחיל תהליך של התאמה מגדרית, כולל ניתוח להסרת החזה.
"חששתי שינשור לי השיער בגלל הכימותרפיה. אחרי התספורת זיהיתי את עצמי במראה לראשונה בחיי"
מתי דיברת על זה עם ההורים?
"בשלב מאוחר. חששתי ממה שיגידו. החלטתי לספר להם לפני הניתוח, כדי שיתמכו בי רגשית. ישבתי עם אמא שלי במרפסת, מת מפחד, מנסה למצוא את המילים. בסוף אמרתי: 'את יודעת שאני לא סטרייט, נכון?'. אחר כך הסברתי שאני בעצם טראנס ושאני רוצה לשנות את השם שלי ושישנו את אופן הפנייה אליי. היא הייתה קצת בשוק, אבל גם הבינה. הכול הסתדר לה. הקושי התחיל לצוף אחר כך. ככל שדרשתי שיפנו אליי בלשון זכר, זה נהיה קשה יותר. היום ההורים הם התומכים הכי גדולים שלי".
בעצם הסרטן נתן לך את הדחיפה לחיות כמו שאתה באמת רוצה, כי מי יודע מה יהיה מחר.
"אני חושב שהסרטן היה סוג של זרז לתהליכים שבכל מקרה הייתי עובר. אולי זה היה לוקח קצת יותר זמן ואולי זה היה נראה קצת אחרת, אבל כן, התהליכים האלה היו קשורים לסרטן. זה לא שבגלל הסרטן יצאתי בתור טראנס, אבל זה כן נתן לי דחיפה לכיוון".
כבר לא בכלא
את הניתוח להסרת החזה עבר באופן פרטי. "הביטוח הרפואי הפרטי שלי כיסה את העלות, משום שזה נחשב ניתוח מציל חיים".
תסביר למה.
"לפי הסטטיסטיקה, טראנסים וטראנסיות שלא עוברים את הניתוח שהם רוצים סובלים מדיכאון וחרדה - וחלקם מתאבדים. כשראיתי את עצמי במראה בפעם הראשונה אחרי הניתוח, הרגשתי וואו. היה לי כל כך כיף להיות סוף־סוף בגוף שהוא שלי. הרגשתי בטוח בעצמי והיה לי נחמד יותר לקנות בגדים. הבנתי שאני רוצה להתחיל לקחת טסטוסטרון. תוך זמן קצר הרגשתי עוד יותר מדהים: הייתה לי יותר מסת שריר, השומן התפזר אחרת, צמח לי זקן. כבר לא הרגשתי בכלא. הרגשתי שהורדתי תחפושת מוזרה שלבשתי המון שנים והייתי באופוריה מטורפת".
איך זה השפיע על המיניות?
"בדיעבד, אני יכול להגיד שהייתי צריך להבין מה אני אמור להיות כדי להבין למי אני נמשך. היום אני יכול להגיד שאני נמשך לכל המגדרים. לא אכפת לי מהו המגדר של האדם או אילו איברים יש לו, אני נמשך לאישיות".
בגיל 23 ברנדט התחיל לחיות באופן שהתאים לרצונותיו, הבין שהייטק כבר לא מעניין אותו ובחר לעסוק באקטיביזם טראנסי. "אנחנו מיעוט שקל להסית נגדו ורוב האנשים לא מכירים טראנסים באופן אישי. העבודה החינוכית נותנת לי תחושה של תקווה ומוציאה אותי מתחושה של קורבנות וחוסר אונים. אני רוצה שנער בן 13 שנמצא בארון הטראנסי יידע שיש לו עתיד".
ויתרת על משכורת של הייטק. ההורים שלך לא תלשו לעצמם את הגבות?
"נראה לי שעשיתי שינויים כל כך גדולים, שזה כבר לא שינה להם. זה היה שוק קטן יחסית אחרי הסרטן ואחרי שהודעתי להם שאני גבר".
הספר שכתב, "איך להיות גבר בחמישה שלבים", קצר וקל מאוד לקריאה, זמין בפורמט דיגיטלי וקולי באתר "עברית".
הספר עולה שבעה שקלים בלבד. זו אג'נדה?
"זו הפואנטה של הסדרה 'רוח הזמן' של 'עברית' בשיתוף הוצאת הספרים שֹהם קראוס: להביא נושאים אקטואליים במחיר נגיש. מבחינתי זו שליחות".
כריכת הספר "איך להיות גבר בחמישה שלבים"צילום: יח"צמי הכי היית רוצה שיקרא את הספר?
"הספר פונה לאנשים לא טראנסים, שיקראו קול אמיתי ואותנטי ולא יתבססו על סטיגמה. אני לא מנסה לשנות את דעתם של מי שיש להם דעה מוצקה נגד טראנסים, אלא לדבר לכאלה שיושבים על הגדר ולא יודעים מה הם חושבים בנושא - ולאנשים עם תהיות לגבי המגדר שלהם. אם הספר יעזור לאדם אחד, עשיתי את שלי. אם תהיה יותר קבלה לקשת הטראנסית, זה יהיה מגניב".
היום אתה מאושר?
"לא ידעתי שאני יכול להיות מאושר ברמות כאלה. בכלל לא חשבתי שאחיה עד עכשיו, לא רק בגלל הסרטן, אלא באופן כללי. לא יכולתי לדמיין את עצמי כמבוגר. מה יכולתי לדמיין, שאהיה אמא? סבתא? טראנסיוּת היא החופש לעשות את הדברים שטובים לי בלי להיות מושפע מהציפיות של האחרים, זה להקשיב לעצמי ולמה שאני רוצה ולעשות את הבחירות שעושות לי טוב".
