עד הרגע האחרון השחקנית ויוצרת התוכן רותם אחיהון לא ידעה כמה אורחים יהיו בחתונתה. זה לא היה עניין של עשרה לפה, 20 לשם. ממש לא. מדובר במאות אורחים שלא היה ברור אם יפקדו את האולם שבו היא תהפוך לאשת איש. מתברר שמה שהיה נחלת הכלל לפני שהומצאו אישורי ההגעה לאירועים המוניים, נותר רק נחלתם של יוצאי אתיופיה. "אצלנו לא נחשב מכובד לבקש אישורי הגעה", היא מסבירה. כך קרה שהם הזמינו "בערך 800, סגרנו עם האולם על 550, השארנו רזרבה של 150 אורחים - והתפללנו לטוב. בסוף הגיעו 700".
הפגישה הראשונה שלנו מתקיימת שבועיים לפני החתונה. רק אתמול הם הזמינו טבעות וסגרו חליפה לחתן. יש עוד הכנות לעשות, אבל היא? היא בעיקר הייתה עסוקה בהפקה של סדרת הרשת שלה, "החתונה האתיופית שלי", שעלתה השבוע בכאן דיגיטל. "כנראה עשיתי את הסדרה כדי לא לחשוב יותר מדי על החתונה", היא מודה.
במקום לא לחשוב על החתונה, אחיהון בת ה־30 חשבה על ההורים שלה, על המסורת שלהם - ועל מה זה אומר להיות אישה אתיופית בישראל 2025. "לכל זוג יש פערים ברצונות לפני החתונה, אבל אצלנו היה פער משמעותי בין הרצונות שלנו לאלה של ההורים שלנו, זה פער תרבותי שהבנתי שאני צריכה לספר אותו". בסדרה, בת ארבעה פרקים, שמונה דקות כל אחד, היא משלבת בין רגעים קלילים כמו לימוד הריקוד המסורתי עם הכתפיים ובין רגעים מאתגרים כמו הקשיים שמערימה הרבנות על יוצאי אתיופיה, והיא מעבירה את המסרים בצורה הומוריסטית.
אחיהון אמנם נקראת רותם בתעודת הזהות, אבל כבת למשפחה אתיופית היא תסתובב גם אם יקראו לה בשמות אחרים: אמא שלה קוראת לה וורקו (זהב, סמל לערך, יוקרה או חשיבות), סבתא מצד אמא קראה לה מנגשה (שפירושה מתנה או מנחה), וסבתא מצד אבא קוראת לה זנבץ' (סוג של ציפור קטנה, סמל לחופש ועדינות).
שבעה דורות אחורה
ההורים שלה, מיקי ואביבה, עלו לארץ במבצע משה ב־1984, הכירו כאן, התחתנו והביאו לעולם שלושה ילדים. היא הבכורה, האחים הצעירים שלה סטודנטים להנדסה. בילדותה נדדה המשפחה ממקום למקום בעקבות עבודתו של אביה שהיה איש צבא. כיום הוא עובד כסגן מנהל אגף שפ"ע בעיריית יהוד, ואמה מנהלת מועדון לאזרחים ותיקים בעיריית תל אביב.
ההורים של יניב עלו לארץ ממחוז טיגראי בצפון אתיופיה. לכל משפחה מנהגים ומסורות שונים, אבל דבר אחד ברור: "הורים של אתיופים לא נפגשים לפני האירוסים", מבהירה אחיהון. "אחרי שהתארסנו היה ויכוח בין שני הצדדים - ההורים של מי צריכים להזמין אליהם למפגש הראשון. במשך חודש העברנו מסרים ממשפחה למשפחה, מנסים לפתור את הפלונטר. זה משהו שהחברות הלא אתיופיות שלי לא חוו, וזה היה הרגע שהחלטתי לתעד את ההכנות".
"באתר של הרבנות כתוב: 'גרוש או גרושה צריכים להביא תעודת גירושים, אלמן או אלמנה צריכים תעודת פטירה, גר או גיורת - תעודת גיור, ובני העדה האתיופית צריכים אישור יהדות'"
התיעוד לקח את אחיהון למסע שמתחיל במסורת ההלכתית של יהודי אתיופיה, שבשל האיסור על נישואים בין קרובים דורשת מבני זוג שמעוניינים לקשור יחד את חייהם לגשת לעץ המשפחתי ולבדוק שאין קרבת דם בין שתי המשפחות עד שבעה דורות אחורה.
למפגש הראשון בין ההורים - שהתרחש אחרי דין ודברים בבית הוריה של אחיהון במודיעין - הוזמנו גם הסבים והדודים המבוגרים לספירת דורות והתגלה שאפשר להמשיך. "ההורים של יניב ערכו טקס שבו הם מבקשים את ידי, וזה היה מאוד מרגש ומיוחד", היא אומרת.
בקרב כל הזוגות שמתכוננים לחתונתם יש רגעים של לחץ, יש ויכוחים ויש קושי לגשר על הרצונות. אצל זוגות אתיופים זה קשה שבעתיים. "חשבנו להזמין 300 אנשים", אומרת אחיהון להורים שלה באחד הרגעים שמתועדים בסדרה. "למקווה?", שואלת האם ברצינות תהומית. "המשפחות שלנו גדולות, ונהוג להזמין לחתונה את כולם, כולל בני דודים שאני לא מכירה", נאנחת אחיהון. "אנחנו חלמנו על חתונה קטנה והתחלנו עם 150 אורחים, ותראי מה קרה".
היה גם הוויכוח על משך הזמן שבו תנוגן מוזיקה אמהרית בחתונה. "אמרתי להורים: יש לכם 40 דקות וזהו. הם לא קיבלו את זה", היא אומרת, "ואז בחינה שלנו מצאתי את עצמי רוקדת ארבע שעות למוזיקה טיגרית ואמהרית, והיה מאוד כיף, חברה שלי אמרה לי שאנחנו מרימים כמו המזרחים. אני באמת צריכה לעדכן את ההורים שלי שהם יקבלו יותר מ־40 דקות".
לא לפגוע ברגשות
בין השיחות על מספר האורחים לרשימת השירים הגיעה העת לערוך רישום לנישואים ברבנות - ושם אחיהון כבר התפרקה. "כתוב באתר של הרבנות איזה מסמכים יש להביא כשמגיעים להירשם", היא מפרטת: "גרוש או גרושה צריכים להביא תעודת גירושים, אלמן או אלמנה צריכים להביא תעודת פטירה, גר או גיורת צריכים לבוא עם תעודת גיור, ובני העדה האתיופית צריכים אישור יהדות".
איך הרגשת כשראית את הדרישה הזו?
"היה לי קשה מאוד, כאילו ראיתי את השם שלי כתוב שם: 'רותם צריכה להביא אישור יהדות'. הרבנות היא לא היהדות עבורי, מוזר לי שבמדינה שמתיימרת להיות מדינת העולם הראשון אין לי אפשרות לבחור איך להתחתן, והאופציה היחידה שיש לי כרוכה בבירור היהדות שלי. הרגשתי מכופפת. הנקודה הזו עד עכשיו קשה לי".
אחיהון הייתה מעדיפה לערוך טקס מסורתי שנקרא "קשרה", אך לא התאפשר לה לעשות זאת משום שאינה "טהורה" (בתולה). במהלך הטקס הזה, שקודם לטקס הנישואים, הקייס (כוהן דת אתיופי) קושר בד לבן סביב הקרסוליים, הברכיים, הלב והמצח של החתן לקול תפילות ושירים. בהמשך מגיע החתן לביתה של הכלה, והחגיגה נמשכת שם. "אמנם אנחנו לא יכולים לעשות את הקשרה, אבל החלטנו שיהיה בחופה שלנו קייס שיקריא פסוקים מהטקס", אומרת אחיהון.
"הודות לסדרה הבנתי שאישה באתיופיה לא משנה את שם המשפחה שלה אחרי הנישואים. אחרי הגילוי הזה הרגשתי שיהיה לי קשה לשנות את שם המשפחה, אז אוסיף אותו לזה של יניב"
הייתה מחשבה לא להתחתן ברבנות?
"כן, חשבנו על זה. אני עושה מה שאני עושה כדי לא לפגוע ברגשות".
ההורים היו מתאכזבים?
"ההורים היו עומדים מאחוריי. יש לנו מערכת יחסים טובה מאוד. הם גם מכירים אותי, אני ילדה מרדנית".
איך מרדנית? את מתחתנת עם אתיופי.
"לא היה אכפת להם אם החתן יהיה אתיופי או לא. טוב, גדלתי במודיעין, זה לא שהייתה בריכה גדולה לבחור ממנה בחורים אתיופים. יניב הוא בן הזוג האתיופי הראשון שלי".
אם הבריכה במודיעין קטנה כל כך, איך הכרת את יניב?
"כשהייתי בת 23 הראפר שון פול הגיע להופעה בארץ. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שהלכתי להופעה, ושם הכרתי את בעלי. הוא עמד שם ונראה כמו מלאך, אני לא יודעת איך להסביר את זה. אמרתי לחברות שלי, 'אנחנו לא זזות עד שהוא פונה אליי'. ואז בכל מקום שהוא הסתכל הייתי שם, עד שהוא בא לדבר איתי. הוא ביקש את המספר ונתתי לו, ועוד באותו ערב הוא כתב לי הודעה. אבל עברה שנה וחצי עד שנפגשנו. הוא היה בלימודים באוניברסיטה בבאר שבע, אני הייתי במכינה למשחק. זה לא הסתדר. אחרי שנה וחצי של התכתבויות הוא פתאום התקשר אליי, וזהו, זה קרה. עכשיו, אחרי חמש שנים וחצי אנחנו מתחתנים".
והוא לא מופיע בסדרה.
"הוא מאוד שונה ממני, איש פרקטי, אנליטי, מהנדס כימיה במקצוע שלו. הוא גם לא ברשתות החברתיות. גם המשפחה שלו לא מופיעה בסדרה, אפילו לא הצעתי להם. לא רציתי להעמיד אותם במצב לא נעים. הם מסורתיים יותר מההורים שלי".
הוריה לא היו צריכים מסכת שכנועים ארוכה כדי להשתתף בסדרה. "הופתעתי מכמה משוחררים ואותנטיים הם היו מול המצלמה", היא מפרגנת.
היא מעידה שההורים שלה תמיד היו שם בשבילה, גם כשכנערה לא התעניינה יותר מדי בלימודים. "הפרעות קשב וריכוז", היא מסבירה. כשהתגייסה, שירתה כלוחמת מעברים. "מצאנו פעם מטען ופעם מכונית תופת, רק בדיעבד הבנתי כמה זה מסוכן". בהמשך למדה במכינה למשחק ואחר כך בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. במהלך השנה הראשונה קיבלה הזמנה להשתתף בסדרה "סליחה על השאלה" בכאן, בפרק שמוקדש ליוצאי אתיופיה. "אמרתי למלהקת שאני ממודיעין ולא מייצגת את יוצאי אתיופיה. היא אמרה לי שהם רוצים גיוון ושאלה אם אבא שלי יסכים להשתתף. הצעתי לו והוא זרם".
אחרי צילומי הפרק "סליחה על השאלה" היא התראיינה לפודקאסט "סליחה על עוד שאלה", ולאחריו הציעו לה להצטרף לחטיבת הדיגיטל של כאן. "הגשתי כמה סרטונים שעלו בדיגיטל, אבל אז מישהו זיהה אותי ברחוב ונלחצתי. הרגשתי שאני לא מספיק מוכנה, שמי אני בכלל? שזה לא מגיע לי. פחדתי ושחררתי". בשנה השלישית היא קיבלה פנייה נוספת מ"כאן", והפעם הרגישה מוכנה. כעת היא יוצרת תוכן, כותבת ומגישה באגף התוכן של חטיבת הדיגיטל. "כשהצעתי את הרעיון לעשות דוקו על החתונה, זה היה רעיון כללי, אבל הם זיהו מהר את הפוטנציאל ונתנו לי אור ירוק ויד חופשית".
את מרגישה שאת הקול של דור הצעירים יוצאי אתיופיה?
"לא באתי כקול של דור אלא כקול שלי, ואם מישהו יזדהה וירגיש שזה גם הסיפור שלו - אשמח. אני שמחה להיות דמות אתיופית בטלוויזיה. באים אליי ילדים אתיופים קטנים ומחבקים אותי, ואני בשבילם מה שהייתי צריכה שיהיו בשבילי, וזה כיף".
"יניב מאוד שונה ממני, איש פרקטי, אנליטי, מהנדס כימיה במקצוע שלו. הוא גם לא ברשתות החברתיות. גם המשפחה שלו לא מופיעה בסדרה"
במהלך העבודה על הסדרה גילית דברים שלא ידעת על התרבות שלך?
"אני חיה חיים ישראליים ביומיום שלי ולא חושבת על התרבות שלי. הודות לסדרה צללתי לעומק והבנתי, למשל, שאישה באתיופיה לא משנה את שם המשפחה שלה אחרי הנישואים. אחרי הגילוי הזה הרגשתי שיהיה לי קשה לשנות את שם המשפחה, שזה יהיה כמו למחוק את מי שאני, והחלטתי להוסיף את שם המשפחה של יניב לשלי".
איך הדור הצעיר מרגיש כלפי האתיופיוּת שלו?
"אנחנו רוצים לשמר את המסורת ולא לחיות על פיה. ההורים שלי, לעומת זאת, מעורים מאוד במסורת, הולכים לכל האירועים, מכירים שלושה או ארבעה דורות אחורה - הדור שלנו פחות".
דור שמגיע ממקום של חוזק
ב־2019 פרצה מחאת יוצאי אתיופיה בישראל בעקבות הריגתו של סלומון טקה, נער בן 18, מירי שוטר מחוץ לשעות עבודתו. האירוע הצית מחדש את הזעם על גזענות ממסדית, אלימות משטרתית ואפליה ממושכת שהקהילה מתמודדת איתן במשך עשרות שנים. המחאה כללה הפגנות סוערות ברחבי הארץ בדרישה לצדק, שוויון ושינוי מערכתי עמוק ביחס המדינה ליוצאי אתיופיה. "אבא שלי השתתף בהפגנות ואני גאה בו מאוד", אומרת אחיהון.
היחס של המדינה ליוצאי אתיופיה השתנה לדעתך בעקבות ההפגנות?
"צריך להבין שהקהילה הגיעה בלי אמצעים, בלי כוח פוליטי, וקל היה לנצל את זה. כמו שלילד אין אבא ואמא ואת יכולה לעשות מה שאת רוצה ואף אחד לא יבוא אלייך בטענות. זו קהילה שיש לה כבוד, וכמה שניסו להפשיט אותה מהשם שלהם, מהדת והמסורת - לא הצליחו. אני רוצה להיות זהירה במילים שלי, זה עדיין קיים. מה שהשתנה זה הדור".
מה השתנה בדור הזה?
"הוא יודע מה הזכויות שלו, מה מגיע לו. הוא יודע לשאול שאלות. הוא לא בא ממקום של חולשה אלא מחוזק. הדור שגדל פה רוצה לקבל את מה שכולם מקבלים ושיתייחסו אליו כמו שמתייחסים לכולם, לא רק בשבילו - גם בשביל הילדים שלו. יש עוד הרבה מה לשנות, ואנחנו נדרוש את זה".
הנתונים מראים כי שיעור הנופלים בין יוצאי אתיופיה במלחמה גבוה פי שניים מהשיעור היחסי שלהם באוכלוסייה. מצד שני, לפי הנתונים עדיין קיימת תופעה של שיטור יתר כלפי הקהילה.
"התרומה של הקהילה קיימת ובלתי ניתנת להכחשה. מחנכים אותנו מגיל צעיר לאהוב את המדינה. כשהסבים שלנו עלו לארץ הם באמת האמינו שיש פה חלב ודבש ברחובות, הם עדיין חיים כך. הילדים אוהבים את המדינה ומגינים עליה בגופם, וכשיש פרופיילינג (אפליה סטטיסטית) משטרתי או כשלא מעלים את המשפחה שלהם מאתיופיה, הכאפה כואבת יותר. זה יכול להיות אחרת, זה צריך להיות אחרת".
