סיפורה של ליבי מור (44) מחיפה, נשואה ואם לשלושה, עובדת בחברה למכשור רפואי, סקיפרית ומתנדבת בעמותת "מפרשים":
"בגיל 14, שלוש שנים אחרי שעליתי ארצה ממוסקבה עם אמי, התחלתי לשוט במסגרת 'צופי ים', והתאהבתי מיד. הים מאפשר הרבה חופש, מפגש עם הטבע וסיפוק, וזה התאים לי. בגיל 18-17 למדתי להיות סקיפרית והוצאתי רישיון להשטת יאכטה.
בצבא שירתי בחיל הים בהדרכת חובלים, וכשהשתחררתי הפכתי את האהבה לים למקצוע. למדתי נוירוביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עבדתי כסקיפרית. לימדתי שיט וגם הייתי סקיפרית פרטית של בעל יאכטה. השטתי את היאכטה ממקום למקום לפי דרישה, הפלגתי בים התיכון, חציתי את האוקיינוס האטלנטי והשקט והפלגתי בקריביים.
בסוף ספטמבר 2007, כשהייתי בת 27, סטודנטית לתואר שני במדעי המוח, יצאתי למסע עם בן זוגי עד היום, פייר פאולו, שהוא סקיפר מקצועי איטלקי. שטנו באוקיינוס ההודי, מהאיים המלדיביים לכיוון ישראל. התוכנית הייתה שאחרי כשבועיים נעצור באריתריאה ונמשיך לישראל דרך תעלת סואץ. היאכטה החדישה שהשטנו הייתה שייכת לבעליים פרטיים. יצאנו מצוידים כמו שצריך, לאחר שעשינו בדיקות של כל המערכות הטכניות ומערך המפרשים, ולא היה צפוי שום דבר דרמטי.
כשיצאנו לדרך מזג האוויר היה טוב, אבל בהדרגה הרוח התחזקה והגלים עלו. אחרי חמישה ימים התחילה סערה שדרשה עבודה אינטנסיבית בלי מנוחה ובלי שינה. באחד הימים האלה נשבר לנו ה'קיל' - המשקולת בתחתית הסירה, ששומרת על האיזון מעל פני המים. הסירה התהפכה, ואנחנו מצאנו את עצמנו באמצע הלילה נזרקים החוצה לתוך המים. נאלצנו לפתוח את אסדת ההצלה ועלינו עליה. האסדה לא הייתה מצוידת במזון או באמצעי קשר, וכמות המים שבה הייתה מוגבלת מאוד.
שואלים אותי לא פעם אם נבהלתי. התשובה שלילית. לא היה מקום לזה. הכול קורה כל כך מהר ומחייב תגובה מיידית, כך שאין זמן להיבהל. צריך להתמודד, להגיב ולעשות, אחרת לא יוצאים מזה בחיים.
"שואלים אותי אם עלתה אצלי המחשבה שאולי לא נחזור בחיים, או שרק אחד מאיתנו ישרוד. אולי מפליא, אבל התשובה שלילית"
היינו על אסדת ההצלה במשך תשעה ימים. לאחר שאיבדנו את היאכטה נשארנו לבדנו בקליפת אגוז קטנה, באמצע האוקיינוס ההודי, בחוסר ודאות. באסדה אין הגה, אז נסחפנו ברוח והעסקנו את עצמנו לאורך היום בכאילו, כדי שתהיה לנו שגרה. בהמשך האסדה התחילה להתמלא במים והיינו עסוקים בלרוקן אותם ובניפוח האוויר שיצא. מאחר שלא היו לנו אמצעי תקשורת, לא יכולנו להודיע על מצבנו ומקומנו לאף אחד. במשך תשעת הימים שתינו שקית מים קטנה של 125 מ"ל בבוקר ואחת בערב.
לא פעם שואלים אותי אם עלתה אצלי המחשבה שאולי לא נחזור בחיים, או שרק אחד מאיתנו ישרוד ויחזור. אולי מפליא, אבל התשובה שלילית. השאלה הזו לא עלתה אצלי מעולם, וגם לא שאלתי את בן זוגי אם הוא חשב מחשבות כאלה. אני לא רגשנית מאוד, להפך. בעיניי החיים קלים יותר בלי רגשנות.
כשהיינו באסדת ההצלה ראינו לא מעט אוניות שעברו אותנו ולא עצרו. בכל פעם התרגשנו, קראנו להן, אבל לא קיבלנו תגובה. לפעמים לא ידענו אם לבכות על כך שלא ראו אותנו או לשמוח שלא דרסו אותנו. בשלב מסוים נהיינו אפתיים.
ביום התשיעי שלנו באסדת ההצלה, לפנות בוקר, כשכבר היו לנו מעט מאוד מים, ראינו גוררת עם דגל פנמה. המזל היה שגם הם ראו אותנו, הורידו סירת מנוע והעלו אותנו אליהם. הרגשנו שמחה והקלה, כמובן. היינו מיובשים, בדיעבד אני יודעת שירדתי עשרה קילו באותם תשעה ימים - ואנשי הגוררת היו חמודים מאוד. הם חיבקו אותנו ולא שאלו איך זה קרה, פשוט טיפלו בנו.
"אוניות עברו אותנו ולא עצרו. התרגשנו, קראנו להן, אבל לא קיבלנו תגובה. לא ידענו אם לבכות על כך שלא ראו אותנו או לשמוח שלא דרסו אותנו"
דבר ראשון, אחרי ששתיתי, התקשרתי לאמא שלי בחיפה, שלא ידעה כל הימים האלה מה איתי. ארבעה ימים היינו על הגוררת, ואנשיה לקחו אותנו להודו והעבירו אותנו למשמר החופים ההודי. משם טסתי לישראל.
אחרי טביעת היאכטה וההרפתקה על האסדה חזרתי לים מיד. לא הייתה לי טראומה ולא הרגשתי פחד מהים. להפך: אני עוסקת הרבה בספורט אתגרי - גלישת גלים, צלילה, טיפוס הרים - אבל השיט הוא הספורט העיקרי שלי.
לפני כשלוש שנים יצרה איתי קשר עמותת 'מפרשים', שמקיימת מסעות ימיים לקבוצות ולאוכלוסיות שמתמודדות עם אתגרים שונים. הציעו לי להצטרף כמתנדבת לעמותה שפועלים בה סקיפרים וסקיפריות, אשר בליווי אנשי טיפול מוסמכים יכולים לתת מענה למגוון של קשיים. יש לנו פעילויות לנוער בסיכון, לבעלי צרכים מיוחדים ולנפגעי טראומה פיזית או נפשית, שלצערנו מספרם עלה מאז 7 באוקטובר. הים הוא כלי טיפול מדהים. העוצמה שלו ושל הטבע עושה טוב לנפש. עם זאת, שיט ומסע בים מחייבים את המשתתפים לצאת מאזור הנוחות. הים מחייב ריכוז והתמודדות עם קושי וגם מאפשר לחוש את הכיף ולהתנתק מהיומיום.
הפוקוס שלנו בעמותה כיום הוא לסייע בשיקום של נזקי המלחמה. אנחנו עובדים עם תושבי העוטף, ניצולי הנובה ומשפחות שכולות ומאפשרים להם פלטפורמה שיקומית שהיא גם מקצועית, בין השאר במסעות ים לעיבוד חוויות.
היתרון שלי במערכת הוא קודם כול הסיפור האישי שלי, שמאפשר לי להבין דברים שאי־אפשר להבין אם לא חווינו אותם בעצמנו: היכולת להתמודד עם חוסר ודאות, סכנת חיים מוחשית, התמודדות עם כאב וספקטרום רחב של קשיים. הבנת התחושות האלה עוזרת לי לתת את המילה הנכונה בזמן הנכון ולדעת לחבק ולתמוך גם בלי מילים. הפעילות בים עוזרת לאנשים לפתח חוסן נפשי שמאפשר להם לחזור לחיים".
שורה תחתונה: "אנחנו יודעים להתמודד עם אירועים קשים שנכפים עלינו גם אם לא הכינו אותנו לזה. לכל אחד יש בתוכו כוחות־על שהוא יוכל להשתמש בהם אם ייאלץ".
