לעלות לבד: גדלתי בסאו פאולו ברזיל", מספרת סנדרה גרוס (35) מפתח תקווה, נשואה ואמא לשתיים, אמנית. "בגיל 20 הגעתי לארץ לחצי שנה, כדי להכיר אותה, והחלטתי שאני רוצה לעשות עלייה. הגעתי למסקנה שאחרי כל מה שהעם שלנו עבר, המינימום שאני יכולה לעשות זה לחיות פה. ההורים שלי לא ממש תמכו בי, אבל הייתי שלמה עם ההחלטה.
"חזרתי לברזיל כדי לסיים את התואר שלי בשיווק ולעבוד, ואחרי שנתיים עליתי לבד. בהתחלה הכרתי פה רק חברה אחת שגם גרתי איתה, ועד שהכרתי עוד אנשים לא היה לי קל. עם הזמן נפגשתי עם מי שהיום הוא בעלי, גם הוא עולה, מבלגיה.
"יהודים עשירים": היהדות הייתה נוכחת בחיים שלי בעיקר דרך בית הספר ותנועת הנוער. בילדות לא חוויתי אנטישמיות כי חייתי בבועה, אבל באוניברסיטה ובעבודה התחלתי לשמוע אמירות שלא היה לי קל לשמוע, כמו "הישראלים הורגים אנשים בכוונה", "כל היהודים עשירים", "היהודים מנהלים את העולם". כשהייתי שומעת דברים כאלה הייתי מתווכחת, כי ברור שאנשים מדברים מחוסר ידע, וזה היה מעלה לי את הפיוז. לפעמים הצלחתי לשנות דעות של אנשים וזה היה כיף.
קשיי קליטה: בברזיל למדתי בבית ספר יהודי והייתי בתנועת הנוער היהודית "נצח", כך שידעתי עברית אבל ברמה בסיסית. בארץ התחלתי ללמוד תואר שני במנהל עסקים וזה לא היה פשוט. היו שיעורים שלא הבנתי כלום. אני זוכרת שבשיעור אחד המרצה דיבר על "ניהול מלאי", ובסוף השיעור שאלתי חברה מה זה "מלאי".
הסתגלות: לעשות עלייה זה לא קל. צריך להיות ציוני כדי להתחיל חיים חדשים בארץ חדשה. מבחינה כלכלית, בברזיל קל יותר. בברזיל עובדים פחות שעות, מי שיש לו תואר הוא בעשירון העליון. להעסיק מנקה, למשל, עולה שליש מהמחיר בארץ. כשהגעתי לארץ לא ידעתי איך עושים חביתה, איך מכבסים, איך מנקים, ולא כי אני מפונקת, פשוט ככה חיינו שם.
לאט־לאט רכשתי את השפה והבנתי שלישראלים יש לב טוב, אבל אני כל הזמן מרגישה שהם כועסים, אנשים כאן אגרסיביים יותר. יום אחד רצתי לאוטובוס ונפלתי, ואיש אחד התחיל לנזוף בי, "למה את רצה בגשם?". גם בכביש אנשים אגרסיביים. פעם מישהו חסם אותי ולא יכולתי לצאת מהחנייה. כשהוא הגיע, לא הבנתי למה הוא לא מתנצל. אפילו אמרתי לו, "למה אתה לא מבקש סליחה?". הוא אמר לי, "למה שאבקש ממך סליחה?". אלה דברים שקשה לי להבין.
"מבחינה כלכלית, בברזיל קל יותר. להחזיק מנקה, למשל, עולה שליש מהמחיר בארץ. כשעליתי לא ידעתי איך עושים חביתה, איך מכבסים. לא כי אני מפונקת, פשוט ככה חיינו שם"
געגועים: אני מדברת עם אמא שלי כל יומיים בערך ועם אבא שלי פעם בשבוע. בתקופת הקורונה היה לי קשה במיוחד. הבת הקטנה שלי רק נולדה, לא ידעתי מתי אני אראה את ההורים שלי. הייתי הרבה לבד בבית. אבל בתקופה הזאת התחלתי לצייר, והיום אני אמנית. אני מציגה בירושלים, בתל אביב, באוסטרליה ובארצות הברית. אני מכינה ציורים בהתאמה אישית בקנווס ובפרספקס ופריטי יודאיקה (sandragrossart.com). ועדיין, המרחק שלי מהמשפחה הוא החלק הקשה.
איזה הרגל כדאי לישראלים לאמץ מברזיל? "האנשים בברזיל רגועים יותר. זה לא ממש הרגל, אבל הייתי רוצה שהאנשים בישראל יהיו רגועים יותר".
למה את הכי מתגעגעת בברזיל? "יש שם אווירה של שמחה, יש תרבות של מסיבות וקרנבל. אחרי העבודה הולכים לשתות בירה. פה זה פחות קיים".
איזה מקום את הכי אוהבת בישראל? "את הים. כאן אני מגיעה לים תוך 20 דקות. בברזיל הייתי צריכה לנסוע לים שעה וחצי".
