האמנית אירנה אייזן לא חשבה שהארנבים שהיא מציירת במשך 15 שנה יהיו מיצירות האמנות הוויראליות ברחבי הטיקטוק, ויהפכו לסנסציה בינלאומית. אבל זה קרה. ובגדול. רבבות צעירים מרחבי העולם הפכו את הדמויות הנאיביות שהיא מציירת לנושא לסרטונים ויראלים, עם פרשנויות מרגשות ומצחיקות.
מה לדעתך יש באמנות הארנבים ששובה את הלב של האנשים?
"יש בזה קסם מיוחד, ואני מבינה את זה בעיקר דרך התגובות של האנשים. תגובה שחוזרת על עצמה, ושאני מקבלת גם מישראלים וגם מאנשים בחו"ל: 'אני בכלל לא בקטע של אמנות, אבל כשראיתי את הציור שלך, פתאום צללתי לילדות שלי'. אלה תגובות שגורמות לי לבכות".
מהצד השני של המתרס, אייזן סופגת לא מעט תגובות קשות וקללות, כי לתמונת הפרופיל שלה בטיקטוק היא צירפה את דגל ישראל. "ברור שתמיד יהיו תגובות פרו-פלסטיניות, בעיקר כשאני מעלה סרטונים בעברית. קיבלתי עד כה לא מעט תגובות כמו: 'הייתי מעריץ שלך אבל עכשיו ראיתי את הדגל...".
מתי הבנת שהיצירות שלך הן ממש טרנד עולמי?
"כשהתחילו להנפיש את היצירות על ידי בינה מלאכותית ולתת להן כל מיני פרשנויות. אנשים אפילו יצרו מהם 'ממים' עם משפטים מצחיקים. אבל אני חייבת להגיד שאני לא בקטע של וואו ושל התלהבות. אני לא עושה עניין מהרבה צפיות ומהרבה הזמנות מהאתר. בסוף אני אמנית, וכמו שבן אדם יושב ועובד מהבוקר עד הערב בכל עבודה שהיא, גם אני יושבת כאן בחדר העבודה שלי ועובדת. יש ציורים שאני עובדת עליהם כמה חודשים. לכן, בום של מכירות זה אומר המון עבודה ללב, בן זוגי, שצריך לקבל את ההזמנות, לארוז, לשלוח – ושילוח בעולם זה דבר לא פשוט. אנחנו שולחים לאוסטרליה, הונג קונג, גרמניה, קנדה. הוא גם עוזר לי בתגובות ובתרגומים של התגובות – כי אין לזה סוף ואני כן רוצה לתת תשומת לב לעוקבים מהארץ ומהעולם. היו לנו כמה וכמה הזמנות לאחרונה, ממקומות שאפילו לא שמענו את שמם מעולם, ונאלצנו לשלוח התנצלות על כך שאין שילוח אליהם מישראל. למשל, אי בשם 'מן'".
למרות ההצלחה העולמית, אייזן מרגישה קירבה מיוחדת דווקא לקהל הישראלי. "מאז ומתמיד הרגשתי שהישראלים הם הקהל שלי. מעולם לא התאמצתי להגיע לקהל העולמי".
בגלל הביקוש הגדול, אייזן מוכרת לא רק תמונות מקוריות אלא גם פרינטים באיכות גבוהה מאוד שהיא יכולה להדפיס רק בבית דפוס מסוים. נוסף על כך היא משתמשת בטכניקות שלה שמוסיפות לאיכות התוצאה.
"לא מעניינות אותי המכירות, כמות ההזמנות וההצלחה. מעניין אותי שהיצירה שלי מסקרנת את הקהל הצעיר"
מה המחירים?
"היצירות נמכרות באתר, ושם אין מחירים. כשמישהו פונה לגבי יצירה ספציפית, אני בודקת איתו באיזה גודל הוא רוצה אותה וכדומה, ורק אז מגיע התמחור. הגלריות מוכרות את הפרינטים ביותר מ-2,000 שקל. המקור יכול להגיע ל-50,000 במכירה בגלריה".
ידעתי שאני לא רוצה לצייר אנשים
אייזן עלתה לארץ מהעיר טולה שליד מוסקבה, בהיותה בת 28, עם בעלה לב, מכוון פסנתרים במקצועו, ועם בתם היחידה רינת, היום נשואה ואם לשניים. הם הגיעו לטבריה, ומאז ועד היום הם גרים שם. ברוסיה היא עבדה כמאיירת ספרים. "כשהגענו לארץ, ידעתי שיהיה קשה למצוא מיד עבודה כמאיירת, ובכל זאת רציתי להמשיך להיות מחוברת לאמנות. כך מצאתי את עצמי מורה לאמנות, נהניתי מאוד מהעבודה עם בני נוער. הייתי מסופקת וזה גם עזר לי להתאקלם בארץ. אבל אחרי 14 שנה יצאתי לשבתון ושאלתי את עצמי אם אני רוצה לחזור לאותו דבר או להגיע למחוזות חדשים בתחום שלי, כי זה הזמן, ואם לא אעשה זאת – אשאר בבית הספר עד הפנסיה".
"יש תגובה שחוזרת על עצמה, שאני מקבלת גם מישראלים וגם מאנשים בחו"ל, וגורמת לי לבכות: 'אני בכלל לא בקטע של אמנות, אבל כשראיתי את הציור שלך, פתאום צללתי לילדות שלי'"
גם תוך כדי שנות ההוראה היא המשיכה לצייר אבל מעולם לא מצאה את הסגנון שיבטא אותה, "ואת זה הכי חיפשתי כאמנית. היו לי הרבה דיבורים עם עצמי – עכשיו אני בקו האפס. מה אני הולכת לעשות כאמנית, ואיך אני מתחילה ממש דף חדש? מה יש לי להגיד לעולם דרך האמנות שלי? עשיתי עבודת חקר עמוקה במשך כמה חודשים. ידעתי שיש לי מה להגיד, אבל לא ידעתי איך, מה השפה שלי, איך אני מדייקת את הסגנון שלי, שהוא סגנון הרנסנס בצבעי אקריל".
לפני 20 שנה, במשך תהליך הבירור, עברה אייזן דרך אתר הקרוב לביתה שבטבריה, ובו יש פסיפס רצפה של ציפורים. "זה נתן לי השראה עצומה. הרגשתי שאני רוצה לצייר דבר כזה, ולא כפסיפס. זו הייתה הנקודה הראשונה שבה הרגשתי שאני רוצה לצייר דווקא חיות, ובאופן מעניין זה ממש תפס. לב, בעלי, עזר לי, נכנס לאתר של איביי, העלה צילומים של ציורי הציפורים, והקהל ממש אהב. זה הפתיע, ריגש והחמיא לי מאוד, כי אנשים מכל העולם מעלים שם יצירות ללא הרף, ובמקום שזה יידחק אחורה, זה קיבל מקום ונמכר. אגב, מאז ועד היום אני לא מתעסקת במכירות, ואת הכול עושה לב. התחלתי במחירים נמוכים, ובאיביי התחילו להעלות אותם כי היה ביקוש. אחרי כמה חודשים עברה אצלי ההתלהבות הראשונה מההבנה שהיצירה שלי מוערכת, והרגשתי שעדיין לא דייקתי את הדרך ושאני חייבת להביא משהו משלי, משהו מעניין. כך הגעתי למסקנה שמה שמעניין אותי בחיים זה פסיכולוגיה, יחסים בין אנשים, אבל ידעתי שאני לא רוצה לצייר בן אדם. רציתי משהו מעולם החיות. שם אין זהות של גבר או אישה. נזכרתי שכשהייתי ילדה, ההורים שלי כינו אותי בשם חיבה 'ארנבת', ובגלל שהייתי ילדה מעופפת, עם חלומות, עם דיסלקציה והפרעות קשב וריכוז, אבא שלי היה קורא לי 'עליסה בארץ הפלאות' – על שם הארנב שעליסה פוגשת. פתאום, בהבזק של רגע, הבנתי שזה הדבר. הכול התחבר לי. התחלתי לחקור על ארנבים, קראתי, נברתי באינטרנט, בדקתי בתנ"ך, באגדות, בספרות העולמית, בתרבויות, וגיליתי עולם".
מהיכן את מקבלת השראה?
"החלום שלי הוא לצאת לטבע ולצייר, אבל זה דורש זמן, ואני מוצאת את עצמי שקועה בעבודה בבית, בעיקר כי שם יש לי את השקט שלי ואת התנאים ליצירה".
איך את מרגישה עם העובדה שהקהל הצעיר – בני נוער – אוהב אותך?
"אני הכי מאושרת. לא מעניינות אותי המכירות, כמות ההזמנות וההצלחה. מעניין אותי שהיצירה שלי מסקרנת את הקהל הצעיר. אני קלילה ולא מתעכבת על כל דבר שעושים עם היצירה שלי, כמו הכיתוביות שמוסיפים לציורים, ה'ממים', ולפעמים נכתבים שם דברים לא נעימים. אני ממש מחליקה את זה ולא מתייחסת".
הפופולריות וההתפוצצות של היצירות שלך בטיקטוק מתורגמות למכירות?
"כאמור, זה מתורגם בעיקר להרבה עבודה סיזיפית של קבלת הזמנות. מה שעושה לי את זה, זה האהבה הגדולה שאני מקבלת, והעניין של הצעירים. קיבלתי מזה המון כוח כי לקחתי את הסיפור של המלחמה קשה ממש. אני אדם רגיש מאוד, ואין דקה שאני לא חושבת על מה שקורה וקרה כאן, והתעסוקה הזו ממלאת אותי ומרימה אותי".
