סיפורה של ד"ר יעל בן־צבי מורד, בת 49 מגבעתיים, נשואה, אמא לשניים (18, 16), מרצה על קולנוע וספרות, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה יוצרים בתהליכי כתיבה:
"יום אחרי שהתחלתי לקחת כדורים להפסקת היריון, כי התברר שלעובר אין דופק, עמדתי על הבמה בכנס בינלאומי באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. דיברתי על אוטוביוגרפיות של יוצרות בספרות העברית, בלי שהנוכחים יודעים שאני בעיצומה של הפלה. הייתי זקוקה לזה שלמישהו יהיה אכפת ממני ולא רק מהמחקר שלי, מבריק ככל שיהיה. באותו ערב יצאתי להשקת ספר של פרופסור חשוב, כי הרגשתי שאני חייבת ללכת. שני האירועים האלה, ב־2014, היו בדיעבד ראשיתה של ההחלטה שלי לעזוב את האקדמיה ואת המרוץ שכלל פרסים, כנסים בחו"ל, מלגות ותקוות רבות להתקדם בעולם הזה.
אני ילידת ירושלים, שלישית אחרי אחות ואח. אבא ז"ל, שנפטר לפני כמה חודשים, היה ראש השירות ההידרולוגי. אמא אדריכלית. למדתי בבית הספר המסורתי המשתייך לתנועה הקונסרבטיבית. בתיכון למדתי בליד"ה, ובצבא הייתי מ"כית בנים. לא אהבתי את התפקיד, ביקשתי לעבור והוצבתי כפקידה של קצינת המבצעים בבסיס. בדיעבד אולי זה היה לטובה, כי בזמן הפנוי אני והבנות האחרות שם כתבנו יחד סיפורים. בהמשך הועברתי לתפקיד סמלת מבצעים וכתבתי סיפורים שהתפרסמו במוספים ובכתבי עת. היום אני מבינה שהספרות עזרה לי למצוא את הקול שלי, שהיה תמיד קצת שקט ובשנות העשרה לחיי נאלם לגמרי.
אחרי הצבא למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. לימדתי באותו חוג ועשיתי תואר שני בספרות עם מלגות הצטיינות. התזה שלי עסקה במגדר בקולנוע הפלסטיני, התפרסמה ב־2011 כספר 'רצח אב' (רסלינג) וזכתה להצלחה. זה היה מחקר של עשרות סרטים, והייתה סביבו התעניינות גדולה. עד היום פונים אליי עם הצעות שקשורות אליו. הוצאתי גם ספר סיפורים קצרים, "חתונה בשלג' ('גוונים').
את בעלי, המאייר והקריקטוריסט גיא מורד, הכרתי בגיל 27. כשהבן שלנו נולד, ב־2006, נשארתי איתו בבית. זו הייתה תקופה קשה, לא הייתה לי עזרה. חזרתי לעבודה כשהוא עדיין ינק וג'נגלתי בין כל המטלות. כשהוא היה בן שנתיים וחצי נולדה בתנו, ולימדתי באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת ספיר. גרנו אז בלהבים, וב־2010 התחלתי דוקטורט במחלקה לספרות באוניברסיטת בן־גוריון, עם מלגה מכובדת לארבע שנים. עשר שנים הייתי באוניברסיטת בן־גוריון, עם גיחות כעמיתת מחקר באוניברסיטת לייפציג.
3 צפייה בגלריה
"היום אני מבינה שהספרות עזרה לי למצוא את הקול שלי, שהיה תמיד קצת שקט"
(צילום: נורית שנקר)
כשהילדים היו בני ארבע ושנתיים הריתי, וההיריון נפל בשבוע ה־12. הרגשתי אובדן ואשמה על שלא שמרתי טוב על העובר, כי המשכתי לעבוד בעומס וגם הייתי בלחץ לגבי איך אסתדר עם שלושה ילדים קטנים ועם הדוקטורט. החלטנו לחכות עם היריון נוסף עד לסיום הדוקטורט, וזו הייתה טעות - גם מבחינת הסיכוי להרות וגם מבחינה מקצועית. השלב שאחרי הדוקטורט קשה יותר, כי המלגה מסתיימת, צריך לנסוע לכנסים, לפרסם מאמרים ולדאוג לקבל מהר תקן באוניברסיטה.
"החלטנו לחכות עם היריון נוסף לסיום הדוקטורט וזו הייתה טעות - גם מבחינת הסיכוי להרות וגם מבחינה מקצועית"
בגיל 39, בשנה האחרונה לדוקטורט, נכנסתי להיריון, אבל בבדיקה התברר שלעובר אין דופק. אחרי שלושה חודשים הריתי שוב. שמחה גדולה, אבל אחרי כמה שבועות שוב דימומים ושוב - אין דופק. הפלה שלישית. הצער על האובדן הוכפל כי הייתי במצב נורא עם הדוקטורט. עבדתי יומם ולילה לסיים אותו, הרגשתי שחוקה, ופתאום הדוקטורט לא נראה לי חשוב. במקביל התקבלתי לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון (כעבור שנים, אגב, עשיתי פוסט־דוקטורט נוסף במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית), אבל התחלתי להבין שכדי להתקבל למשרה אקדמית אצטרך לעשות פוסט־דוקטורט בחו"ל. בין הרצון לעוד ילד ובין הקריירה הבנתי שבגלל המרוץ המטורף הזה אני פוגעת במשפחה.
אחרי שלוש הפלות, בגיל 41, שוב הריתי ושוב הייתה לי הפלה. בהפלה החמישית, לפני שמונה שנים, כשראיתי דימום אפילו לא ביקשתי מגיא שיבוא איתי ונסעתי למיון לבד. חשבתי שאסתדר לבד. היו שם בדואיות שהגיעו עם כל החמולה, והרגשתי בודדה ואשמה.
אובדן העובר השאיר בי חלל נורא. הבנתי שאני משלמת מחיר כבד על המאבק להצליח באקדמיה. הבנתי גם שיש לי שני ילדים שהם עולם ומלואו. הם צריכים אותי ואני צריכה ורוצה להיות פנויה אליהם.
בשנת 2021, בהחלטה מושכלת, עזבתי את האקדמיה. סדנאות הכתיבה והליווי של כותבים מאפשרים לי לעזור לתלמידים למצוא את קולם. באחרונה פרסמתי את 'מאובן' (הוצאת פרדס), ספר שירים שבו אני מעיזה סוף־סוף להגיד את מה שעובר עליי מבפנים וגם לצעוק את הצעקה שלי, מה שלא העזתי לעשות בעבר".
שורה תחתונה: "חשוב שמה שאנחנו עושים יבוא מתוך הקשבה לעצמנו, בלי לשכוח את עצמנו בדרך".
שיר של יעל בן־צבי מורד מתוך הספר "מאובן" (הוצאת פרדס)
שיר ארס
אֵי שָׁם בְּיַלְדוּת נֶעֱלֶמֶת
אִשָּׁה מֵינִיקָה תִּינֹקֶת
מְפַזֶּמֶת לָהּ שִׁיר אֶרֶס
תִּינֹקֶת נִרְדֶּמֶת לָעַד
פֹּה בְּיַלְדוּת מִתְמַשֶּׁכֶת
שַׁד תָּלוּשׁ נִשָׂאּ כְּטֶרֶף
בֵּין שִׁנֵּי הַתִּינֹקֶת
הַמְקוֹנֶנֶת בָּדָד
