"כשאת עוברת מחדר של אישה בלידה שקטה לחדר שבו אישה יולדת אחרי 17 שנה של טיפולי פריון, זה לא תמיד פשוט", אומרת ד"ר מורן דזוהדי־לסרי, גינקולוגית בבית החולים לניאדו, "חדר לידה יכול להיות רגוע ותוך שניות להפוך לסוער. את כל הזמן מכבה שריפות ופותרת חידות, מנותקת מהעולם ולא יודעת מה קורה בחוץ, אם שמש או גשם. ופתאום, בבת אחת, מישהו שולף אותך החוצה, עם כל האדרנלין, לשמש ולשקט. את הרגעים האלה רציתי להניח על דף, כדי לשאוב כוחות להמשך הדרך".
במילים האלה מתארת דזוהדי־לסרי (39) את הרגע שבו החלה לכתוב לראשונה בחייה שירים. "תמיד כתבתי, אבל אלה לא היו שירים", היא מספרת, "כתבתי יומן מגיל חמש, וכתבתי סיפורים קצרים. באוגוסט 2020, תקופת הקורונה, אחרי חופשת לידה שלישית, חזרתי לתורנויות כמתמחה ולא הבנתי שאני מתמודדת עם דיכאון אחרי לידה. היה לי קשה להכיל את הכול. שנתיים אחר כך כבר הייתי אחראית על חדר לידה, שני חדרי מיון, שתי מחלקות יולדות, מחלקת היריון בסיכון ומחלקת גינקולוגיה. העומס היה גדול".
בתקופה הזו בקעו מתוכה השירים הראשונים ("בשקט, במיטה, במקום לישון"). השיר הראשון היה "סוּפה" (ראו בהמשך), שניסה לבטא את מצוקת הרופאים, שלא זוכים לאחזקה פסיכולוגית שוטפת. "גינקולוגיה זה טיפול לכל דבר ובניגוד למקצועות טיפול אחרים, כמו פסיכולוגיה, לנו אין הדרכות מקצועיות, כדי לעבד מקרים או ללמוד מהם. תוך כדי משמרת אני בקושי נושמת או דואגת לצרכים הבסיסיים שלי, אז אין סיכוי שאצליח לעבד דברים בזמן אמת. לפעמים אני רוצה לדבר על אירוע רפואי עם מיילדת שהייתה שם, אבל אם היא הלכה כמה שעות לפניי, אני נשארת עם זה לבד. אני חוזרת הביתה, רוצה לפרוק - ופתאום זה יוצא, בצורת שיר".
סופה
מִי מַחֲזִיק אִתָּךְ
אֶת נִזְקֵי סוּפַת הַתּוֹרָנוּת?
מִי מְאַחֶה אֶת חֲלָקַיִךְ הַפְּזוּרִים
בֵּין מַרְאוֹת שֶׁל מִיּוּן שׁוֹתֵת דָּם
לְבֵין תִּינוֹק שֶׁרַק נוֹלַד וּכְבָר עָזַב אֶת הָעוֹלָם?
אַתְּ עוֹבֶרֶת מֵחֶדֶר לְחֶדֶר
בְּלִי מְעִיל אוֹ מִטְרִיָּה,
וּמְקַוָּה
לְהַגִּיעַ הַבַּיְתָה יְבֵשָׁה.
נוסף לעבודתה השוטפת בבית החולים, היא מייסדת מרפאת "מאור" בלניאדו. תחת ד"ר יעל יקל, היא מלווה נשים אחרי אובדני היריון, לידות שקטות או כאלה עם היסטוריה מיילדותית מורכבת. עכשיו היא גם משוררת ("קשה לי לקרוא לעצמי ככה"), שחוגגת את צאת ספרה הראשון "פתחי אוורור".
דזוהדי־לסרי, נשואה ואם לשלושה ילדים (10, 7, 5) המתגוררת באבן יהודה, נולדה בגבעתיים כבכורה לאם מנהלת חשבונות ואב עצמאי בתחום הבינוי - ויש לה שני אחים. כשהייתה בת שלוש עברה ניתוח בעיניים ונדרשה למעקב ממושך. "הייתי מגיעה עם אמי לרופאת העיניים, שהקליניקה שלה הייתה מלאה בובות. מתוך החוויה החיובית של המשחק אמרתי לעצמי: 'גם אני רוצה להיות כזאת', ככה בעצם החלטתי להיות רופאה. חשבתי שאהיה רופאת ילדים. אגב, לפני כמה שנים גיליתי שהיא הייתה בכלל אורטופטיסטית, מומחית לראייה תפקודית, ולא רופאה".
אחרי לימודים במגמת ביולוגיה, שירתה כלוחמת ומפקדת בנ"מ ("היינו הלוחמות הראשונות ביחידה"). כשהבינה שלא תצליח להתקבל בקלות ללימודי רפואה, החליטה להירשם ללימודי ביולוגיה, כדרך להתקבל לרפואה - וכך עשתה ("התחרות הייתה קשה, התחלנו 400 וסיימנו 150"). בשנה האחרונה ללימודי הביולוגיה עבדה במעבדת פריון, שעוררה בה מחשבות על התמחות בגינקולוגיה ("הרגשתי שאני יכולה להיות גינקולוגית כמו מי שהייתי רוצה שתטפל בי"). כשקיבלה את הודעת הקבלה ללימודי רפואה בשלוחה של אוניברסיטת בר־אילן בצפת, בדיוק חזרה מירח דבש. "החלטתי שנישאר בתל אביב ונסעתי כל יום לצפת, בפול של חמישה חברים ללימודים. זה היה קשוח".
בסיום הלימודים התלבטה בין התמחות בפסיכיאטריה וגינקולוגיה ובחרה באחרונה. בתקופת הסטאז' חוותה אובדן היריון צעיר, "אחרי יום שלם של אינטנסיביות מטורפת". לדבריה, "זה בלתי נמנע לשלב סטאז' עם היריון, כי שנות הסטאז' די חופפות לשנות הפריון. אני לא חושבת שצריך לוותר על סטאז' בשביל היריון או ההפך, אבל צריך לדעת לשים את הגבולות, ובאותו יום לא שמתי גבולות".
עם תום הסטאז' התחילה התמחות בלניאדו, וסיימה אותה בנובמבר האחרון אחרי 17 שנות לימודים רצופות ("זה מסע שצריך לבחור בו כל יום מחדש"). במקביל פרקה את רגשותיה בשירים קצרים: "כל שיר נכתב בהפסקה בתורנות ואין שם זמן להימרח על רומנים וסיפורים ארוכים", היא מסבירה. כמי שמחויבת לסודיות רפואית, הקפידה לערבב מקרים ולשנות פרטים. את השירים חלקה עם בן זוגה, חברות וקולגות. "בחרתי להראות שירים לקולגות שאני סומכת עליהם, שיגיבו בצורה בונה ושיעזרו לעבד עוד את הדברים".
אחרי משוב ראשוני אוהד, החלה לפרסם שירים בעמוד הפייסבוק "ראשית ליבי" וזכתה בתגובות חמות. "הרבה מתמחים אמרו לי שהם מצאו את עצמם בשירים ושהעליתי להם פלאשבקים מדברים שקרו להם", היא נזכרת, "כתבו לי שאני חייבת להפוך את זה לספר". היא שמעה בעצת עוקביה, יזמה מימון המונים, גייסה את הסכום הנדרש, שכנעה את המשוררת והפסיכולוגית יעל לוקסמבורג־כהנא לערוך את הספר והוא פורסם לאחרונה בהוצאת קתרזיס.
"מתוך העובדה שאני אישה, אמא ומטופלת בעצמי, אני מבינה נשים בגוף ולא רק במילים"
איזה מסר את מנסה להעביר בשירים שלך?
"אנשים אומרים לי: 'איזה כיף לך, את עובדת בחדר לידה', אבל העבודה הזו לא תמיד זוהרת. רציתי להראות את כל הצדדים והמורכבויות של המקצוע, כולל דברים קשים שאני נאלצת להתמודד איתם. אין הרבה ספרים שמציגים את הצד של המטפל. מתוך העובדה שאני אישה, אמא ומטופלת בעצמי, אני מבינה נשים בגוף ולא רק במילים".
יש בשירים גם קול קורא לנשים.
"אני יודעת שיש נשים שעברו חוויה לא טובה אצל גינקולוגים או טראומה אחרת. כל אחת באה לבדיקה עם החבילה שלה. אי־אפשר לשנות את העבר, אבל אפשר לשנות את החוויה. הגינקולוגיה עוברת שינוי בשנים האחרונות ויש יותר מודעוּת לצורך ברגישות ובהקשבה למטופלות. אני מנסה לעודד נשים לבוא להיבדק, לדבר איתנו ולקבל ידע. מבחינתי, אם מנעתי ממישהי סבל, עשיתי את שלי".
