ב־2 בספטמבר 1993 נכנסתי לבדי לראשונה לבית הספר "הרי אילת". עברתי בשערי הגיהינום. בית הספר שלי היה הכול חוץ מסביבה מוגנת: ילדים בחצר סקלו חתולה למוות, פערו לילדה חור במצח עם סלע, השותף שלי לשולחן בשיעור טכנולוגיה חשף את עצמו בפניי, והמורה עליזה העירה לי שאני לא מרוכזת ותופפה על השולחן בטפרים מבעיתים בצבע ארגמן. המסדרונות היו מלאים בארונות תצוגה של ציפורים מפוחלצות. והרביצו לי. הרבה.
אני מניחה שארבע השנים הללו הפכו אותי לקצת קשוחה, קצת מחוספסת, אולי לאילתית שאנשים מדמיינים כשאומרים להם: "אני מאילת". במובן הזה אני מטעה. אני נראית מתוקה ותמימה, אבל יש בי את הילדה הזו שהצליחה לשרוד את ארבע השנים ההן, עם אגרופים מונפים וקפוצים.
בגיל 30 הפכתי למורה בעצמי, ואני מנסה שתהיה לי ראיית רנטגן לתלמידים שלי. אני מנסה תמיד לבחון מה עובר להם בראש, מה עובר עליהם בהפסקה, מה עובר עליהם בלחשושים של הכיתה. אני מנסה לקלף כמה שיותר את האגו, הגאווה והעייפות, ולהשתמש בעיני הילדה שהייתי, כשאני ניצבת מולם. אני רואה את עצמי בהם, ולפעמים זה קצת מערער ולא נוח. באותה נשימה, אני רוצה להיות המבוגרת ששומרת עליהם. לי לא הייתה אף מורה ששמרה עליי ב"הרי אילת", אפילו לא לרגע.
כשכתבתי את "הספר על אמיל", היה חשוב לי לעצב גם את הגיבורה שלי, נעמי, כדמות עם ילדות טראומטית; שגם לה יהיה את הפצע הזה שלא מגליד. הזמרת פיונה אפל כתבה על עצמה שהיא כמו זברה עם פסי ניאון, אז כתבתי את נעמי כדמות כזו; עם מעט כישורי הישרדות והסוואה, מישהי שהחריגות והמוזרות שלה בולטות בסוואנה שהיא התיכון, שמושכת אליה את כל הטורפים המסוכנים.
אחד הפרקים הראשונים שכתבתי היה על תקיפה מינית אגבית ושכיחה - כזאת שקרתה לכל אישה בעולם. חברה שקראה את הספר שאלה אותי למה חשבתי שצריך את הפרק הזה. מה הוא מספר לנו על נעמי, איך הוא גורם לנו להכיר אותה יותר? השאלה כמעט בלבלה אותי: אפשר בכלל לכתוב ספר על גילאי 13 עד 17 בלי שתהיה בו חוויה של תקיפה מינית? אפשר בכלל לכתוב רומן חניכה שהגיבורה שלו היא נערה בלי לכתוב על הפעם ההיא שמישהו לא כל כך ספר אותה, עד שזה הפך אותה לקצת יותר דרוכה, קצת יותר ערנית וקצת יותר הישרדותית? הרגשתי שזה בלתי אפשרי, כי כל מי שאני מכירה עברה את הדברים האלה עשרות פעמים, כך שהיא חייבת להיות 20 מהלכים קדימה: לחשב מה צריך לעשות כדי לא להיאכל על לוח השחמט.
כתבתי רומן חניכה על נערה מוזרה ומבולבלת ומלאה בחלומות, שכל דבר עובר בה כמו רעידת אדמה קטנה. נערה שמנסה לשרוד את גיל ההתבגרות, ובעיקר את התעתועים והעוועים של נפשה שלה. כשאני יושבת מול תלמיד והוא סוער ונפשו מרה עליו, אני מנסה לשמוע גם את כל הדברים שהוא לא אומר, את כל הדברים שלא אמרתי בעצמי ושקיוויתי שכן ישמעו.
- מאיה בנבנישתי (37) נולדה וגדלה באילת. היום היא מתגוררת בירושלים, פעילה חברתית, מורה ומחנכת בבית הספר הדו־לשוני על שם מקס ריין. ספר הביכורים שלה, "הספר על אמיל", פורסם לאחרונה בהוצאת פטל
