מרגע שחלתה בלוקמיה, לפני שנה וחצי, פנטזה שרון גולד (54), הממונה על פניות הציבור בבנק הפועלים, על הרגע שבו תוכל לאכול שוב סושי, המאכל האהוב עליה. אחרי כל הטיפולים והבידודים שמוטטו את המערכת החיסונית שלה ולא אפשרו לה לאכול דגים נאים, היא התבשרה שהחלימה סופית והזמינה סושי יחד עם הרופאה שטיפלה בה, כדי לחגוג ביחד את הרגע. ובכן, ביג מיסטייק. יודג'. את מחיר התענוג היא נאלצה לשלם מהר ובמזומן: הכליות שלה קרסו, הריאות הפסיקו לתפקד, ובמקום ללכת הביתה היא אושפזה במצב קשה במחלקה לטיפול נמרץ וחוברה למכונת הנשמה.
"הרופא אמר לי, 'הצלחנו, מותר לך לאכול הכול', אז הלכתי על כל הקופה", היא מסבירה את ההחלטה לנגוס בדג נא. "בכל התקופה הזו היו המון איסורים, ואחד הדברים שהיו לי הכי חסרים זה סושי. הגוף כנראה עוד לא היה מוכן לזה, וגם הדג לא היה ברמה תברואתית נאותה והיה מסוכן מאוד גם באופן כללי, לא רק לי. המצב היה כל כך קשה, שגם הרופאים כבר לא האמינו שאצא מזה, אני לא יכולה לתאר את הבהלה שהייתה מסביב".
מאז אכלת שוב סושי?
"יותר אני לא נוגעת בדגים נאים בחיים, למרות שכבר מותר לי. אנחנו מתכננים בקרוב לנסוע ליפן, והבנות שלי אמרו לי, 'עד יפן את כבר תאכלי'. עניתי להן, 'בחיים לא, אני לא לוקחת סיכון, יש הרבה דברים אחרים לאכול'".
חשבתי שזה סיבוך של הקורונה
ב־15 באוגוסט 2023 החיים שלה עדיין דהרו על 200 קמ"ש. "בדיוק התאמנתי למרוץ של עשרה ק"מ, הייתי באמצע לימודים לקורס מורי דרך, גידלתי שלוש בנות וטיפלתי בהוריי המבוגרים, זאת בנוסף לניהול מחלקה בבנק של 30 עובדים. כל היום שלי היה מתוכנן בקפידה, חייתי בכל הכוח, ואז קיבלתי תמרור עצור אכזרי במיוחד ונכנסתי לסחרור של בדיקות וטיפולים: פיק־ליין, מח עצם, ניקור בגב בלי הרדמה, כימו, הקרנות".
למה מלכתחילה הלכת להיבדק?
"ביולי 2022, אחרי שהעולם כבר יצא מהקורונה, חליתי בקורונה וכשהחלמתי הרגשתי שיש לי קצת קושי לרוץ. כעבור שנה חברה בעבודה אמרה שייתכן שיש לי דלקת בשריר הלב ויעצה לי ללכת להיבדק. הלכתי לרופאה, עשיתי בדיקת דם, ואחרי כמה שעות היא התקשרה ואמרה, 'עכשיו דחוף לבית החולים'".
"החלטתי שכל יום אני עושה שלושה דברים שלא הצלחתי לעשות ביום הקודם. הצלחתי ללכת 50 מטר? למחרת עשיתי 60 מטר. לא היה לי חשק לדבר עם אף אחד? כל יום חזרתי לאדם אחד שחיפש אותי וכו'"
מה עבר לך בראש?
"חשבתי שזה סיבוך של הקורונה. נסעתי לאיכילוב בשעות אחר הצהריים, עשו לי שם שוב בדיקות דם, ובעשר בלילה הגיע רופא תורן ואמר, 'יש לך לוקמיה, אני מאשפז אותך'. אמרתי – מה? איך הוא הגיע לכזאת אבחנה בבדיקת דם פשוטה? זו בטוח טעות. כשאושפזתי במחלקה ההמטולוגית נאמר לי ש־80% מהתאים שלי סרטניים, ועל הבוקר מתחילים כימותרפיה. ברור שלא נרדמתי כל הלילה, ועדיין הרגשתי שמישהו מתבלבל פה. למחרת בבוקר הגיע הרופא ואמר לי, 'את הולכת להתאשפז בבידוד למשך חודשיים'. התברר שאובחנתי בלוקמיה שאופיינית לילדים, וזה לא רק סרטן אלא גם מוטציה. שאלתי את עצמי איך אשרוד בחדר סגור, אני טיפוס כל כך פעלתן".
מה היה הכי קשה?
"בשונה מנשים אחרות שאני מכירה, ההתמודדות עם נשירת השיער לא הקשתה עליי. דווקא זה שלקחו לי את השגרה שלי שאני מאוד אוהבת, היה הדבר הכי קשה. כל יום עשו לי בדיקת דם לראות מה הסטטוס של המערכת החיסונית, פעם בשבועיים הייתה דקירה מאוד כואבת בעמוד השדרה, ואז גם ניקור מותני. נהיה לי דימום בראש מהטיפולים, חששו שאני לא אשרוד את הדימום הזה".
איך עמדת בכל זה?
"בזכות משפט אחד בלבד שאני זוכרת מהיום המטלטל הזה שבו התבשרתי על המחלה - הרופא, ד"ר יקיר משה, שהוא ממש מלאך בלבן, אמר לי: 'המחלה ניתנת לריפוי'. המשפט המנצח הזה החזיק אותי עם כוחות לאורך כל הטיפולים. אני בן אדם חזק, ואמרתי: 'אוקיי, נעבור את החודשיים, נגמור את ההרפתקה הזו ונמשיך בחיים. לצערי זה לא קרה, הכימו הצליח לחסל את התאים הסרטניים אבל לא את המוטציה. אמרו לי שכדי לחסל אותה, אני צריכה לעבור טיפול שלא נמצא בסל הבריאות ועלותו מיליון וחצי שקל. פה נכנס המזל הגדול שלי, שהיה לי ביטוח בריאות פרטי. שאלתי את עצמי מה קורה עם אנשים שאין להם ביטוח או יכולת כלכלית? זה גזר דין מוות".
מה כלל הטיפול?
"הסתובבתי חצי שנה עם שקית של אינפוזיה ומכשיר נוסף שמודד את התוצאות 24/7. שניהם היו מחוברים אליי גם בשינה וגם במקלחת. פעמיים בשבוע הגעתי לבית החולים כדי להחליף את השקית, ואחרי חצי שנה אמרו לי, 'מצטערים, הטיפול לא עבד, ולכן אין ברירה, את צריכה לעבור השתלת מח עצם'".
"הרופא אמר לי, 'הצלחנו, מותר לך לאכול הכול', אז הלכתי על כל הקופה ואכלתי סושי עם דג נא, אחד המאכלים שהכי חסרו לי בתקופת המחלה. המצב היה כל כך קשה, שגם הרופאים לא האמינו שאצא מזה"
איפה מוצאים תורם?
"הבנות שלי נמצאו לא מתאימות, לא נמצא תורם מתאים במאגר הארצי, חיפשו במאגר העולמי שכולל 40 מיליון דגימות, וגם שם לא מצאו לי תורם. ואז עלה הרעיון הייחודי של תרומת דם טבורי. נמצאה תרומה כזו מאישה אפרו־אמריקאית, אך נדרש לשכפל את תאי הגזע, ויש רק חברה אחת בעולם שעושה את זה, שהיא במקרה חברה ישראלית שרק כמה שבועות לפני כן קיבלה את אישור ה־FDA (מינהל המזון והתרופות האמריקאי. ד"ח). הדם הטבורי הוטס לארץ, עבר שכפול גנטי ואז הושתל בגופי. הייתי בין הראשונים שעברו את ההשתלה הזאת. לקח חודשיים עד שההשתלה נקלטה, וזה לווה בסבל רב, בידוד, שוב כימו, שוב נשירת שיער. האתגר הפיזי היה קשה יותר מהאשפוז הראשון, וגם הנפש התחילה להיחלש".
ייאוש?
"לא. הייאוש הגיע דווקא בסוף, כשהשתחררתי הביתה אחרי ההשתלה. כל עוד הייתי מאושפזת, הייתי במצב הישרדותי. בפעם הראשונה שטכנית לא הייתי צריכה להתמודד עם האתגר הפיזי, היו לי התמוטטות נפשית קשה מאוד, התפרצויות של בכי שנמשכו כמה ימים, ולא ממקום רציונלי. דווקא כשהייתי צריכה לשמוח שזה מאחוריי, נפלתי לשם. הרופאים הסבירו שזה בכלל לא אנושי שלא נשברתי עד עכשיו ואמרו לי, 'טבעי שזה קרה עכשיו, ואל תדאגי, זה יעבור'".
הקשר בין קרבת דם למחלת דם
גולד נישאה בגיל 29 לעמית, איש הייטק מתחום התקשורת הלוויינית, והם הורים לשלוש בנות: נועם (24), סטודנטית למשפטים, שחר (22), חיילת משוחררת ואופיר (17), תלמידת תיכון.
היא גדלה בחולון, אומצה בגיל שלושה שבועות על ידי שרה ואהרון ארז, ויש לה אח מאומץ שצעיר ממנה בארבע שנים. "קיבלתי את כל הכלים, הערכים והאהבה שילד יכול רק לחלום עליהם, הייתי רשג"דית בצופים ופעילה חברתית, שירתי כמדריכה בקורס קצינות בבה"ד 1, ולאחר מכן התחלתי לעבוד בבנק הפועלים, שם אני עובדת כבר 34 שנה".
הרגע שבו לא נמצא אף תורם בשום מאגר בעולם, היה רגע קשה. בהשתלת מח עצם, בדרך כלל הראשונים שנבדקים להתאמה הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, ובהיותה מאומצת, היא ידעה שלא יהיו לה תורמים. "אין ביני ובין המשפחה שלי קרבת דם, ואין לי אחים ביולוגיים. זו הייתה מבחינתי מכה כואבת וקשה מאוד. שוב הוצפתי רגשית, ושאלתי את עצמי מה המשמעות הרוחנית והקשר בין קרבת דם למחלת דם?".
"האמא הביולוגית שלי סיפרה שהגבר שהכניס אותה להיריון בגיל 13 הכה אותה במטרה שתפיל, אז לא היה לי צורך לחפש אותו"
מתי סיפרו לך שאת מאומצת?
"מאז ומתמיד גדלתי עם הידיעה הזאת. אני זוכרת שהייתה לי חברה מאומצת בשכונה שהוריה לא סיפרו לה, והיא גילתה את זה מהילדים בבית הספר בצורה מאוד לא נאותה וממש נשברה מזה. לי תמיד סיפרו שנבחרתי כי אני מיוחדת".
פתחת את תיק האימוץ?
"כן, כנערה הייתי סקרנית מאוד לגבי ההורים הביולוגיים, בעיקר לגבי האמא. שאלתי את עצמי אם אני דומה לה, אם יש לי אחים, ובכלל, מה יש לה להגיד על זה שהיא מסרה אותי. בגיל 18 ביקשתי לפתוח את תיק האימוץ, נפגשתי עם העובדת הסוציאלית, ומה שהיא סיפרה לי נשמע כמו סרט טורקי. התברר שהאמא הביולוגית שלי הייתה בת 14 כשילדה אותי, כלומר, נכנסה להיריון בגיל 13. האבא הביולוגי היה בן 18 ונעלם לה אחרי שהתברר שהיא בהיריון. החלטתי לוותר על הפגישה, אבל אחרי שנה הסקרנות גברה וחזרתי אל העובדת הסוציאלית, שפנתה לאמא ושאלה אם היא מוכנה להיפגש איתי. נפגשנו בשירות למען הילד, הגיעה אישה הרבה יותר גבוהה ממני, לא דומה לי פיזית בכלל, כולה מרוגשת ובוכה. במקרה יצא שגם לה קוראים שרה, כמו לאמי המאמצת. היא רצתה לחבק אותי ולא ידעתי איך להגיב לחיבוק שלה, עברתי מנעד שלם של רגשות".
מה היא סיפרה לך על נסיבות מסירתך?
"שאף אחד במשפחה שלה לא יודע על ההיריון, שהיא נישאה מאז ויש לה שני ילדים נוספים. היא סיפרה שהגבר שהכניס אותה להיריון פנה אליה במהלך השנים ואמר לה, 'בואי נחפש את הילדה, בואי נתחתן וניקח אותה', אבל זה כמובן לא אפשרי. אותו בכלל לא עניין לפגוש אותי. היא סיפרה לי שהוא הכה אותה במטרה שהיא תפיל, אז לא היה לי צורך לחפש אותו".
נשארת איתה בקשר?
"לא, נפגשנו פעם אחת, המטרה שלי הייתה לשמוע את הסיפור ולספק את הסקרנות שלי, לא היה לי צורך להמשיך להיות איתה בקשר. ברגע שהיא אמרה שאף אחד במשפחה שלה לא יודע, גם לא רציתי להקשות עליה ולאתגר אותה בסיטואציה שהיא צריכה להתמודד עם משהו שהיא ככל הנראה ניסתה להדחיק לאורך השנים. אני מודה על הזכות שגדלתי במשפחה נורמלית ולא אצל ילדה בת 14, כי איך הייתי גדלה בכלל בסיטואציה כזאת, ומה היה יוצא ממני?".
ניסית לבדוק אם היא או אחד מילדיה יכולים לתרום לך מח עצם?
"שאלתי את הרופא והוא הסביר לי שהסבירות נמוכה, וחבל על המאמץ".
הריצה נותנת לי כוחות
מאז שהחלימה מהמחלה ומהסתבכות הסושי, גולד חזרה להתאמן בריצה. במרץ 2024, שמונה חודשים אחרי שהתגלתה המחלה, היא רצה חמישה ק"מ במרוץ ירושלים ולאט־לאט הגדילה את הטווח למרחקים ארוכים יותר. בפסח היא כבר תרוץ חצי מרתון במדריד יחד עם בעלה.
"השתדלתי לא לעזוב את הספורט גם בבית החולים, הביאו לי אופני כושר לחדר והתאמנתי בכל יום שכוחי עמד לי", היא מספרת. "לאט־לאט עליתי ברמת הקושי כדי שהגוף לא יתנוון, הוספתי תרגילי כוח שקיבלתי מהפיזיותרפיסטית של המחלקה, כי כשנמצאים במיטה במשך חודשיים השרירים נחלשים מאוד. לאט־לאט חזרתי לרוץ, ידעתי כמה זה מחזק אותי, פיזית ומנטלית. יש לי קבוצת ריצה שאני מקבלת ממנה המון כוחות, לפתוח ככה את הבוקר זה מחזק מאוד".
"הייאוש הגיע דווקא בסוף, כשהשתחררתי הביתה אחרי ההשתלה. כל עוד הייתי מאושפזת, הייתי במצב הישרדותי. בפעם בראשונה שטכנית לא הייתי צריכה להתמודד עם האתגר הפיזי, הייתה לי התמוטטות נפשית קשה מאוד"
מגיל 20 היא עובדת בבנק הפועלים והתקדמה עד לתפקידה הנוכחי כנציבת פניות הציבור של הבנק. "נשמע משעמם לעבוד כל כך הרבה שנים באותו מקום, אבל צריך להבין שבנק הוא ארגון גדול. כל שלוש שנים קודמתי לתפקיד אחר, וכל תפקיד זה כאילו להתחיל מקום עבודה חדש", היא מסבירה. "ניהלתי סניפים, תוך כדי כך עשיתי תואר ראשון ושני, עשיתי קורס דירקטורים וקורס מדריכי טיולים בחו"ל, הדרכתי טיולים באיטליה, כל הזמן התקדמתי והתפתחתי, והיה לי המון סיפוק".
מה שלומך היום?
"אני מרגישה בסדר גמור. אני נמצאת במעקב של מרפאה נפרולוגית, אמרו לי שהכליות לא יחזרו להיות בריאות לגמרי, הכבד עדיין לא חזר לעצמו, וגם העצמות שלי לא במצב הכי טוב, אבל אני חיה ואני בריאה, זה מה שחשוב. אחרי ההשתלה לא הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה או לטייל עם הכלב. הרופאים אמרו לי שאני צריכה להביא בחשבון שהחיים שאחרי הם לא אותם חיים, אבל החלטתי שאצלי זה יהיה אחרת. החלטתי שאני הולכת לחזור לחיים שלי, כי אם ככה תיראה איכות החיים שלי, אני מעדיפה למות. אני זאת שתמיד נשענים עליה, ועכשיו אני צריכה להישען על אחרים? לא מתאים לי".
יש לך עצות למי שמחלים ממחלה קשה?
"יש כמה דברים שעבדו לי מצוין: החלטתי שכל יום אני עושה שלושה דברים שלא הצלחתי לעשות ביום הקודם. הצלחתי ללכת 50 מטר? למחרת עשיתי 60 מטר. לא היה לי חשק לדבר עם אף אחד? כל יום חזרתי לאדם אחד שחיפש אותי. לא היה לי כוח לחזור לעבודה? התחלתי עם עבודה של חצי שעה מהבית. עשיתי צעדים קטנים מאוד, אבל בסוף היום יכולתי לסמן וי ולהגיד לעצמי 'התקדמתי'.
"בנוסף, כל יום הייתי פותחת בשלוש הודיות, כי להגיד תודה על מה שיש עדיף מאשר להיות במרמרת על מה שאין. אני קמה בחמש בבוקר לריצה ואומרת תודה לאלוהים על עוד בוקר. עדיין יש לי משפחה, עדיין יש לי בעל שאוהב אותי, עדיין יש לי מקום עבודה שתומך בי ועדיין יש לי המון חברים. קמתי בבוקר ופקחתי את העיניים במיטה שלי ולא בבית החולים? כל השאר בונוס".
הבנק מסייע לנפגעות אלימות כלכלית
במסגרת תפקידה כממונה על פניות הציבור בבנק הפועלים, היא מטפלת גם בלקוחות נפגעות אלימות כלכלית. "זו פונקציה שקיימת בכל הבנקים וחברות כרטיסי האשראי, והתפקיד שלנו הוא לסייע לנשים, דרך העובדות הסוציאליות ברווחה או במקלטים לנשים נפגעות אלימות, להגיע לעצמאות כלכלית", מסבירה שרון גולד.
"פעמים רבות לנשים שנפגעות מאלימות כלכלית חסר מידע בסיסי בנוגע לכסף שלהן, אז אנחנו מדווחות להן איפה מתנהל חשבון הבנק המשותף, כמה כסף יש בחשבון, ואם הבעל גרם להוצאות שלא ידועות להן. לפעמים פונות אלינו נשים ששוהות במקלטים ולא יכולות לפתוח חשבון כי אין להן מסמכים, ואנחנו מסייעות להן לפתוח חשבון בדרכים יצירתיות. לעתים יש צורך לפרק את החשבון המשותף כי אותה אישה לא רוצה שום קשר עם בעלה.
"הבעיה מתחילה כשיש חובות, ואז נשאלת השאלה איך מחלקים את החובות בין בני הזוג. המטרה שלנו כחברה היא שהאישה לא תחזור לבעל המכה, אלא תצליח להסתדר לבד. יש הרבה גורמים שעוזרים, יש מקלטים וכל מיני עמותות וארגונים, אבל אין גוף שמתכלל את הכול, וחבל".
