כשאני חושבת בתחושה של שמחה וסיפוק על הנכדים שלנו ועל המשפחה ההולכת ומתרחבת, אני נזכרת בליל הסדר אצלנו בקריית חיים. השולחן בסלון שעליו הייתה אמא גוזרת בדים, ועליו אירחו את שחקני הקלפים, הפך סוף־סוף לשולחן אוכל חגיגי. מפה לבנה ואנחנו ארבעתנו, המשפחה הקטנה - אבא, אמא, אחי ואני, יושבים סביב השולחן ומנסים לקרוא בהגדה. אבא קורא ברצינות ואחי מפריע לו ומנסה להצחיק אותנו, עד שאבא מכה על השולחן ומרגיע אותו ואמא פתאום מתגלה כטבחית לגמרי לא רעה של מאכלים שלא ידענו שהיא יודעת להכין. מין דג ממולא שונה מכל מה שהכרנו, כל מיני ירקות ממולאים, וכמובן עוגת שוקולד ממצות. פעם אחת השתתפנו בסדר בקיבוץ הגושרים שהיה באמת חוויה חדשה, ופעם אצל הדוד שבתאי בכפר אתא, אבל הסדר המשפחתי הקטן הזה היה האהוב עליי ביותר.
מילואים
אחרי השחרור, ואחרי מלחמת ששת הימים, חזרתי לתל אביב, גויסתי למילואים ושלחו אותי להופיע לפני חיילים: שוב אני ונהג המשאית. לא עלה על דעתי לומר שזה ממש לא בסדר ולא לעניין לשלוח בחורה לבד להופעות לחיילים בסיני. הייתי באמת ילדה כל כך ממושמעת. נשארתי לישון באיזה אוהל במחנה. חצי ערה, חצי מנומנמת, אני מחכה לבוקר, והנה נכנס פתאום איזה קצין, יושב על המיטה ומתחיל לדבר על בדידותו של הגבר במדבר. הייתי על סף התקף לב. לא הצלחתי להשמיע קול, ובלחש אמרתי לו שאם הוא לא יוצא אני אצעק. הוא כנראה קלט כמה אני מבוהלת ונבהל בעצמו. בוודאי חשב, "איזו פראיירית, מסתובבת לבד".
3 צפייה בגלריה
חוה אלברשטיין. לא עלה על דעתי לומר שזה לא לעניין לשלוח בחורה לבד להופעות בסיני
(צילום: מירי דוידוביץ')
זה עבר בשלום, אבל המחשבה שהסכמתי לנסוע לבד ממש מצמררת אותי היום. כמה הייתי תמימה ואיזה בלגן היה בכל העניין הזה של מילואים לאמנים. גם אחר כך המשיכו לזמן אותי למילואים, כי הקצינה אמרה שיש מכסה של ארבעים יום בשנה, ובכלל מותר לה לזמן אותי עד החודש הרביעי להיריון, ואני לא העזתי להתלונן. וגם לא ידעתי לפני מי. באחת מהופעות המילואים נסעתי עם דני גרנות באיזה טנדר גדול שהצבא השתמש בו באותה תקופה ונקרא גלדיאטור, עם נהג צעיר ומתוק אבל חסר ניסיון. הרכב הזה נודע בחוסר היציבות שלו וכמובן התהפכנו באחד הסיבובים, ואני מצאתי את עצמי מתעוררת באיזה מוצב ולצדי כמה חיילים מודאגים. איבדתי את ההכרה, ואבא שלי קרא בבוקר בעיתון שהזמרת חוה אלברשטיין נפצעה בתאונה. אבל זיכרון אחד מצחיק נשאר בכל זאת מהנסיעות ממוצב למוצב, שמעתי שאומרים בקשר, "כאן קודקוד, היפהפייה בדרך".
פקס מנדב
בתקופות שהייתי מסתובבת בעולם היינו שולחים, נדב (לויתן ז"ל. בעלה) ואני, פקסים זה לזה. הפקס היה תחליף למכתבים לפני שהמיילים פלשו לחיינו ושינו הכול. את הפקסים היינו שומרים כמובן, והם היו מעין יומן משותף של שנינו. באחד הפקסים כתב לי נדב: "כשצלצלת רעד קולך. האם הרגשתי עצב בקולך או שזה קול של השכמה מוקדמת בשבילך? בכל אופן, כשצלצלת רעד קולך. ההלם מהפיגוע שלשום הולך ודועך. יש כבר דפוס התנהגות של הציבור והתקשורת בעקבות הפיגועים התכופים. יומיים־שלושה של עיסוק אינטנסיבי באירוע ואחר כך הדחקה. חוזרים לשגרה. חוץ מהמתים והפצועים.
"הדפוס שנוצר כאן נוגע גם לך ולשירייך. אני יודע שזה מכעיס אותך, אבל מיד כשמתרחש אירוע דמים, הרדיו מתחיל להשמיע אותך בתכיפות גדולה. מתי הפכו שירייך למבשרי אסון? למבשרי אסון פרטי וגם לאומי? מתי הפך קולך לקול העצב דווקא? איך קרה שניכסו אותך, לא תמיד בטובתך, למטרות ואירועים שאליהם לא כיוונת כלל? אין לי אלא להזכיר לך שכבר נוכחנו בזה לא פעם בעבר שלשירים יש חיים משלהם. אפילו לקולך יש קול משלו וגם אם תרצי או לא, המוניטין שלך כבר לא בשליטתך".
אני קוראת שוב ושוב את הפקס מנדב ותוהה מה קרה שבאמת קולי ושיריי הפכו עם השנים לשירי אבל או נחמה, גם כשהשיר עצמו לא ממש התכוון לזה. מתי קיבלתי את התפקיד הזה. האם זאת הייתה בכלל החלטה? איש לא מינה אותי או דרש ממני לשיר אותם.
לפני כשלוש שנים החלטתי לצרף למופע החדש את השיר "החיטה צומחת שוב", שמעולם לא שרתי לפני כן בהופעות. קודם כול כי השיר הוא נפלא, והלחן של חיים ברקני הוא ממש מוזיקה קלאסית. אולי הרגשתי שהגיע הרגע להשיב את האנשים שכבר אינם בינינו בחזרה לחיי היום־יום ולא להשאיר אותם על במת הטקסים. לא ביררתי עם עצמי בדיוק למה, ובכל זאת.
והנה מגיע טקס 50 שנה למלחמת יום כיפור ופונים אליי לחדש את השיר "השכם השכם בבוקר". התשובה הראשונה הייתה לא. הלוא אני מנסה כבר שנים להתרחק מהשירים האלה למחוזות אחרים, אישיים ופרטיים. אבל שוב הצורך הזה להגן על השיר ועל האנשים שהוא נכתב עליהם, אז הסכמתי. ובאמת הייתי בטוחה שזהו, הגיעו ימים שקטים, השירים יישארו שירי זיכרון לטקסים, כמו תמונות באלבום. רק זיכרונות. ופתאום אסון גדול קרה, ושוב משמיעים את "החיטה צומחת שוב" ו"השכם השכם בבוקר".
ושוב קולי הפך למבשר אסון.
הלב נשבר.
סוס עם כתם על המצח
יום אחרי שחזרתי מארצות הברית מצאתי מתחת לדלת מברק, ובו הזמנה ממשרד החוץ להצטרף לתצוגה של דוגמניות ישראליות בקפריסין. שבוע האופנה הישראלית בקפריסין. בתצוגה השתתפו כמה מהשמות הכי נוצצים בתולדות הדוגמנות בארץ: ליאורה לפידות, קארין דונסקי, בתיה דיסנצ'יק, לאה שוורץ, ואני שרתי בזמן שהבנות החליפו בגדים. השהות במחיצתן הייתה נעימה ומשעשעת ולא יכולתי שלא לצחוק על העובדה שאני מופיעה עם דוגמניות־על, לא סתם על, אלא ממש אל־על, גבוהות ומדהימות.
כנראה שהחיים הם באמת מין מרוץ שליחים שאחד מעביר בו לשני את המקל, ובמקרה הזה את הסיפורים, ואני באמת יודעת להקשיב
כל חיי נמשכתי לסיפורים חסידיים. עד היום שמורים אצלי הספרונים של י.ל. פרץ, "מפי העם" ו"חסידות", שקראנו מהם בבית הספר התיכון. היה לי דוד שגר בכפר אתא, דוד שבתאי, אח של אבא. אדם מאוד דתי שעלה לארץ בשנות השלושים. הוא גר עם ששת ילדיו במין צריף גדול עם חצר רחבה, והיינו באים אליהם לביקורים בשבתות, רכובים על אופניים מהקריות. את האופניים היינו מסתירים והילדים חשבו שבאנו ברגל, רק הדוד ידע. בשבתות הארוכות שביליתי שם עם בנות הדוד הייתי קוראת מה שנמצא אצלן בספרייה, ספרים עם סיפורים על מעשי הנפלאות של הרבנים, מין אגדות מאוד ציוריות. הסיפור על הסוס עם הכתם כאילו חיכה לי כל השנים. לא סתם סיפור, סיפור על ניגון. ידעתי שאני צריכה לשיר אותו. זה לא קרה מיד, אלא רק אחרי שלוש שנים. בתחילה פניתי לנעמי שמר שתכתוב את השיר. בכל פעם שהיה לי איזה רעיון חדש הייתי באה קודם כול לנעמי. היא מאוד אהבה את הסיפור אבל לא כתבה. אז פניתי ליורם טהרלב שתרגם גם את "עץ הכוכבים" מיידיש ואהב כמוני את המקורות היהודיים. יורם יצר ממש יצירת מופת.
עכשיו צריך היה למצוא מלחין וזה היה אתגר לא פשוט, זה שיר ארוך עם מבנה לא שגרתי. באותם ימים הרביתי לעבוד עם מתי כספי. גרנו ברחוב נחמני ומתי הרווק הצעיר היה קופץ לביקור בביתנו מדי פעם, בעיקר בצהריים (וכמובן שחיכתה לו ארוחה). באחד הביקורים הללו פשוט הושבתי אותו בחדר, סגרתי את הדלת, הגשתי לו את הטקסט ואמרתי לו, "אתה לא יוצא עד שיש מנגינה". זה לקח כמה שעות אבל התחלתי לשמוע את הפלא מתרחש.
ואז צצה השאלה מי יעבד. זה שיר יוצא דופן, ארוך ותיאטרלי. איזה אושר היה זה כשמשה וילנסקי, שהיה בדרך כלל מאוד ביקורתי, התאהב, התלהב והסכים. עד היום כשאני מקשיבה לשיר, זה ממש נס קטן בעיניי.
