באחד הימים מצאה את עצמה עירית דנקנר־קאופמן על מדרגות הספרייה באוניברסיטת בן גוריון, מול הסופר חיים באר, אחד ממוריה לתואר שני בחוג לספרות עברית. הם שוחחו על קטע שכתבה והשמיעה לחבריה זמן קצר קודם לכן. "את נחמדה מדי", אמר הסופר. "את דומה לאישה שילדה, שדיה עמוסים בחלב והיא לא מיניקה, וזה כואב לה מאוד". "יש נושאים שאי־אפשר לכתוב עליהם", השיבה דנקנר־קאופמן, אז כבר אם לשלושה. "את טועה. זאת הספרות: הנושאים שאי־אפשר לכתוב עליהם", ענה הסופר.
בימים אלה, כרבע מאה אחרי אותה שיחה, יצא לאור "קברט חירייה" (כנרת זמורה), ספרה השלישי, שבו היא מיישמת את הלקחים שלמדה מבאר וגם מעמוס עוז, אף הוא אחד ממוריה, שאמר לה לא לוותר. "בספר הזה אני נוסעת על 200 קמ"ש מול הקיר ומה שיהיה יהיה", היא אומרת. "רציתי להציב מראה לחברה הישראלית מבלי להתחנף ולעגל פינות. אם עשיתי עבודה טובה ונראה את עצמנו בצורה אמיתית, אולי יכול להיות שינוי".
לא מבלה, מפגינה
הקריאה ב"קברט חירייה" לא פשוטה, נאבקתי בו לא מעט וסיימתי אותו כאדם אחר. הסופרת אכן מצליחה להציב מראה בפני קוראיה. הדמויות בספר מייצגות את כל הצבעים והרבדים של האוכלוסייה הישראלית. אי־אפשר להישאר אדיש נוכח ההתרחשויות, הנושאים שעולים בו והמסרים הנובעים מהם.
האכפתיות וההחלטה שלא לעמוד מנגד הן חלק מאופייה של עירית דנקנר־קאופמן (75), אם לשלושה וסבתא לחמישה. היא מתגוררת בשכונת צהלה בתל אביב, שבה חיים הנשיא יצחק הרצוג ומשפחתו, כשאינו במשכן בירושלים. מדי מוצאי שבת היא מתייצבת מול הבית, עם בעלה ואקטיביסטים נוספים, כדי למחות על מעורבותו הקלושה של הנשיא בנושאים שבנפשנו.
"בעלי ואני החלטנו שכל מה שהחטופים לא יכולים לעשות - גם אנחנו לא נעשה. הפסקנו לצרוך תרבות. איננו הולכים לתיאטרון, לקולנוע ולמסעדות ולא טסים לחו"ל"
"מאז 7 באוקטובר כולי בעניין החטופים. טובי, בעלי, ואני החלטנו שכל מה שהחטופים לא יכולים לעשות - גם אנחנו לא נעשה. הפסקנו לצרוך תרבות. איננו הולכים לתיאטרון, לקולנוע ולמסעדות ולא טסים לחו"ל. לעומת זאת, אנחנו הולכים להפגנות. את המאבק מיקדתי בנשיא, התחברתי לקבוצת מפגינים ואנחנו מוחים על אזלת ידו. הבאנו מאה ארונות קבורה, עטפנו אותם בדגלי ישראל וקראנו ברמקול: 'אם לא תעשה צעד משנה מציאות בעניין חטופינו והם חלילה יחזרו כך, לעולם לא תוכל להגיד – ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו'. לדאבוני, רק מתי מעט מתושבי השכונה מצדדים בפעולות האלה וכבר רמזו לי לעזוב את קבוצת הווטסאפ השכונתית".
סוד משפחתי
לא תמיד היא הייתה מהלוחמות העקביות שמוכנות לשלם על אמונתן. היא ילידת נתניה, שלישית מבין חמישה ילדים שנולדו לאינס־מאירה ולמשה דנקנר. האם צאצאית של הבילויים, האב מהראשונים שהביאו ארצה את תעשיית היהלומים ואחיו של ראש עיריית נתניה לשעבר, עובד בן עמי. המשפחה התגוררה בבית רב מידות על חוף הים. בחצר הייתה בריכת דגים לנוי וגם מכונית אמריקאית עם נהג. "בנתניה של שנות הצנע לא היו דברים כאלה", היא אומרת, "ידענו שאנחנו עשירים".
"אני זוכרת שמחה לאיד מהילדים בבית הספר. רצו אחרי ואמרו 'אמא שלך התאבדה'. לא ידעתי מה זה התאבדה, רק הבנתי שזה משהו רע"
הזיכרונות שלה מתחילים מגיל תשע, לאחר מות אמה. "ב־25 באפריל 1958, יום העצמאות העשירי למדינת ישראל, אמי הלכה לים ולאחר זמן מה גופתה נפלטה לחוף. אח של אבא בא אלינו הביתה, לקח את שלושת הילדים הקטנים, כולל אותי, ואמר: 'אמא חולה מאוד'. בערב החזירו אותנו הביתה. אני החזקתי את האחים שלי, כל אחד ביד אחרת, ונכנסנו. הבית היה מלא אנשים, כולל אחיותיי הגדולות, והדוד לחש לי: 'אמא מתה'. אבא חיבק אותי ואני לא זוכרת איך הגבתי ומה הרגשתי. אני כן זוכרת שמחה לאיד מהילדים בבית הספר. רצו אחרי ואמרו 'אמא שלך התאבדה'. לא ידעתי מה זה התאבדה, רק הבנתי שזה משהו רע. סוד משפחתי שאסור לדבר עליו.
"הזיכרון הבא שלי הוא מפנימיית הדסים. הגעתי לחדר עם ארבע מיטות, על כל מיטה ישבה ילדה ואני עם מזוודה ביד, לא יודעת מה לעשות. שאלו אותי 'למה את כאן?' ולא ידעתי מה לענות. אחת הבנות, רינה זילברברג - עד היום חברתי הטובה ביותר - לחשה לי: 'תגידי 'סיבה משפחתית... ויש מיטה תחתית ומתחלפים כל חודש'. בדיעבד הבנתי שבאותו רגע אימצתי קוד התנהגות חדש. אין יותר בית מידות. כאן עליי להצניע. עוד הבנתי שמיטה בפנימייה היא הטריטוריה שלי ואם אסכים לא להתחלף כל חודש, כולם ירצו להיות איתי בחדר. אימצתי אסטרטגיה של הישרדות ואכן, כולם רצו להיות איתי בחדר", היא צוחקת ומיד מרצינה: "תשע שנים הייתי בהדסים, מכיתה ד' עד י"ב, ואני מודה עליהן. שם עוצבתי. כולנו שם שמנו מאחור את העבר ואף אחד לא השתמש במה שקרה לו כדי להשיג משהו. למדתי שייחוס וכסף אינם חשובים. הכי חשוב להיות בן אדם". היא הייתה תלמידה מצטיינת, מנהיגה ו"אובר־נחמדה, מטעמי הישרדות: ילדה שמוותרת כדי שיהיו איתה".
שלום עם רוחות
בצבא שירתה במצ"ח בירושלים שאחרי מלחמת ששת הימים והתגוררה במלון בשיח ג'ראח במזרח העיר. שם, לדבריה, השתנו דעותיה הפוליטיות. "באתי מבית רביזיוניסטי ופתאום הבנתי שהדברים הם לא בדיוק כפי שגדלתי עליהם. שמעתי הרצאות של פרופ' ישעיהו ליבוביץ והושפעתי מהן מאוד. אז גובש השיוך הפוליטי שלי למרכז־שמאל".
בצבא הכירה את טובי קאופמן, שהגיע ליחידה שלה כאיש מילואים, נישאה לו בגיל 21 ויחד הביאו לעולם שני בנים ובת. "ההישגים הכי גדולים שלי הם האימהות והעובדה שיש לי משפחה מתפקדת, מהודקת ומלוכדת", היא מדגישה. "המטרה שלי בחיים היא שלילדיי יהיה ביטחון שההורים תמיד יהיו שם למענם. אני מקווה שטובי ואני עשינו עבודה טובה ושכך הם מרגישים".
במקביל להרחבת המשפחה, עבדה שנים ארוכות עם אביה, ניהלה את משרדו בבורסת היהלומים ועשתה תואר ראשון במזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב.
את כועסת על אמך שהתאבדה והשאירה אחריה חמישה יתומים?
"היום לא. עשיתי שלום עם רוחות רפאים. כשהתחלתי לכתוב, כבר אחרי שהייתי אם לשלושה ילדים, הבנתי שאני כועסת מאוד. היה לי רגע ששאלתי – איך אפשר לעשות דבר כזה, להפקיר את הילדים שלך? אבל בשלב מסוים, כשפיניתי את בית הוריי בנתניה, מצאתי שם פתק בכתב ידה ובו שלוש מילים: 'איני יכולה עוד!'. ואז התרככתי. נכמר לי הלב".
"המודל הלא מתפקד של אמא שלי מרחף כמו רוח רפאים שמטילה צל על הכתיבה שלי. מצד שני, יכול להיות שאלמלא זה לא הייתי כותבת"
עם זאת, העובדה שאמה "נטשה" והשאירה את ילדיה לגורלם, מהדהדת בחייה וביצירתה כל השנים. "אני חושבת שהמודל הלא מתפקד של אמא שלי מרחף כמו רוח רפאים שמטילה צל על הכתיבה שלי. מצד שני, יכול להיות שאלמלא זה לא הייתי כותבת", היא מהרהרת בקול.
"בשלב מסוים למדתי כתיבה יוצרת אצל הסופרת עמליה כהנא־כרמון, וכתבתי סיפור על התעללות מינית קשה של אב בילדתו הקטנה, כשהאם מודעת לכך. כשקראתי אותו בקורס מישהו אמר: 'את לא נראית כמי שעברה התעללות מינית'. עמליה הגיבה: 'הסיפור הוא בכלל על האם הנוכחת־נפקדת שאינה מגינה על ילדתה'".
כשכתבת את הסיפור לא חשבת על כך שאת בעצם מאשימה את האם בנטישת בתה או את אמך בנטישתך?
"בהתחלה לא קישרתי. כשהייתי כבת 40 קראתי בעיתון ידיעה על הקלה בדין של אב שהתעלל מינית בבתו בת ה־12 כשהאמא יושבת בחדר ורואה. הידיעה הטריפה אותי והיא הייתה הבסיס לסיפור שכתבתי לקורס. רק שם הבנתי שבעצם אני כותבת על עצמי, אף שלא עברתי פגיעה מינית. שלחתי אותו לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' וזכיתי במקום השלישי, מה שנתן לי תחושה שאני יודעת לכתוב ושיש לי מה להגיד. החלטתי ללמוד ספרות עברית בצורה מסודרת ונרשמתי לאוניברסיטת בן־גוריון לתואר ראשון ושני. שם גם כתבתי את הספר 'אוסטרליה' (הקיבוץ המאוחד, 2005) שבו מצוטטים מכתבים שאמא כתבה לאבא במהלך נישואיהם. ניסיתי להבין למה היא עשתה את מה שעשתה".
סיפורים סביב המדורה
ספרה השני "מול שמיים ריקים" (מטר, 2011) עוסק בזוג נשוי, בבת היחידה ובמערכות יחסיהם שגורמות מפח נפש לכל הצדדים. על "קברט חירייה" עבדה כשש שנים. "הרעיון התחיל לפני כשמונה שנים בחושה בקירגיסטאן. ישבנו שמונה חברים סביב האש, וכל אחד סיפר סיפור. אחד הנוכחים סיפר שכשהיה נער מצא במגירה תמונה של שני ילדים ושאל את אביו מי אלה. התשובה הייתה: 'אני ואחי הקטן'. כשהמשיך לשאול על האח, סיפר האב כי הוא נספה באושוויץ. התגובה הספונטנית של הבן הייתה: 'איך אתה יכול ללכת לקולנוע כשאח שלך נשרף באושוויץ?'. אמרתי לעצמי שאני הולכת לכתוב את הסיפור הזה. זה היה הגרעין".
על מה הספר?
"על חבורת אנשים, רובם זרים, שעומדים לצפות בהופעה ללא כללים במחסן קירור בשר לשעבר, "שעדיין טמונים באריחיו כתמי דם שאף ליידי מקבת לא תוכל להם". כל מי שמשלם ונכנס יכול לעלות לבמה להופיע. קהל הצופים הוא מקבץ של אנשים מכל קצות החברה הישראלית המעלים נושאים מגוונים. גם הקורא הופך בעל כורחו לאחד הצופים בהתרחשויות, ואי־אפשר להימנע מהביקורת המוטחת במנהגים שגורים כמו שבעה ("הנוהג הצבוע שכולם מהללים"), היחס הדו־ערכי לפצועים ("אתה פצוע צה"ל או סתם ביש מזל של הביטוח הלאומי?"), המיתוס של "החברוּת מהצבא", הקומבינות, "הישראלי המכוער" והאדישות נוכח מעשים מזעזעים כמו אונס המתרחש באולם עצמו - כולם עדים לו ואיש לא קם כדי להפסיקו.
הספר קשה, לפעמים אפילו אכזרי.
"נכון. הוא לא מוותר לחברה הישראלית, על כל תחלואיה, ולא מוכן לטאטא מתחת לשטיח. במהלך הכתיבה גיליתי שגם אני הפכתי לדמות בספר. כשכתבתי את הספר נאבקתי בטקסט כי נבהלתי ממנו, אבל ויתור לא היה אופציה".
למי מיועד הספר?
"עקרונית, למיטיבי קריאה. עם זאת, אני מאמינה שכל מי שיקרא את הספר בעיון יעבור חוויה מטלטלת ראויה".
מה היית רוצה שהקוראים יזכרו מהספר?
"שעם קצת חמלה, הבנה ואמפתיה למצוקות של האחר, נוכל להיות אנשים טובים".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il
