זמן קצר לאחר קבלת הבשורה הקשה על נפילת בעלה בלבנון, בתוך ההלם והאבל הכבד, הצליחה טל אביטבול (34) מהיישוב איתן, לדאוג לכך שהלווייתו תצולם. מכר חיבר בינה ובין טיראן גואטה, צלם מקצועי מחדשות 13, שהגיע לצלם בהתנדבות.
אליאב עמרם אביטבול ז"ל, בן 36 במותו, אב לארבעה (11, 9, 6, שנתיים וחצי), נהרג ב־26 באוקטובר האחרון, שלוש שעות לפני שעמד לצאת לביתו, כשנתקל במארב. "לא לקחתי ללוויה את הילדים הקטנים שלי", מספרת טל, "אבל לגדולים אפשרתי לבחור. הגדול בחר לבוא, ובת התשע בחרה שלא לבוא".
והיה לך חשוב להנציח את הטקס.
"המחשבה שלי הייתה ליצור להם מזכרת גם מהלוויה, ולאפשר להם לראות, לשמוע ולהרגיש את האירוע בעתיד כדי שנוכל לעבד את הדברים ביחד. שלא רק ישמעו על הלוויה אלא יוכלו לחוות אותה. שלא יתחרטו על כך שלא היו שם".
איך הצלחת לחשוב מחשבה כה מעשית ברגעים קשים כל כך?
"אני חיה ונושמת את הילדים שלי. בזכותם אני קמה בבוקר. מהרגע הראשון היה לי ברור שתהיה להם שריטה, אבל אני אעשה מה שאפשר כדי שהיא לא תהיה כל כך עמוקה.
"כשקיבלתי את הבשורה הייתי בבית של ההורים של אליאב, ובתוך כל ההלם ידעתי שאני לא רוצה להודיע לילדים את ההודעה בחדר המשחקים שהם שיחקו בו, כדי שהחדר הזה לא יתחבר להם לבשורה הקשה".
טל, אלמנתו של אליאב עמרם אביטבול: "המחשבה הייתה ליצור לילדים מזכרת גם מהלוויה, ולאפשר להם לראות, לשמוע ולהרגיש את האירוע בעתיד כדי שנוכל לעבד את הדברים ביחד"
נתת הנחיות איך את רוצה שהצילומים ייראו?
"לא. פשוט רציתי תיעוד".
הסתכלת על הצילומים מהלוויה?
"עדיין לא. זה קשה. אצפה כשהילדים ירצו לראות אותו”.
ספרי לנו קצת על אליאב עמרם ז"ל.
"הוא היה היה האיש הכי טוב שהכרתי. לפני שלוש שנים הוא תרם כליה לילדה שהוא לא הכיר. הוא היה מהנדס בניין, ומפני שהיה לו חשוב להיות אבא נוכח, הוא בחר להיות מהנדס מתכנן ולא מבצע. בזמן שהיה במילואים הוא רשם אותי ללימודי קונדיטוריה, כי הוא ידע שחלמתי על זה שנים, כדי שאוכל לשלב את הקונדיטוריה עם העבודה שלי עם נוער בסיכון".
טיראן גואטה, הצלם שצילם את הלוויה, כבר צילם לוויות בעבר במסגרת עבודתו. לדבריו, "הבטן מתהפכת, את רואה אנשים ברגעים הכי קשים שלהם. עם השנים לומדים להפריד טיפה, המצלמה גם קצת מנתקת אותך מהאירוע”.
במקרה הזה, שבו צילמת עבור המשפחה, החוויה הייתה שונה לעומת צילום לוויות לחדשות?
"מבחינה טכנית זה היה שונה כי הייתי קרוב יותר. בדרך כלל הצלמים עומדים במקום מסוים שהצבא מקצה להם, ופה הייתי צמוד אליהם, אבל הקושי דומה”.
חלום בלהות מתמשך
שירי טויטו, אמו של סרן אייל מבורך טויטו - שנהרג בחאן יונס בינואר שעבר - לא רצתה שהלוויה של בנה, בן 22 במותו, תסוקר בתקשורת, אבל לאזכרה בחרה להזמין צלם. טויטו, מנהלת בית ספר תיכון מבית גמליאל, קיבלה את ההודעה על נפילת בנה בשתיים בצהריים, בזמן העבודה.
"באותו יום לא ידעתי מהחיים שלי", היא אומרת. "הרגשתי שאני בחלום בלהות מתמשך. בשמונה בערב הייתי במחנה שורה, ובעשר כבר הייתי בלוויה. אלה רגעים אינטימיים מאוד. לאזכרה, אחרי חודש, כבר הגענו אסופים יותר. עם יותר אוויר, והזמנו צלם".
מה הביא אתכם להחלטה לצלם את האירוע?
"יש לנו משפחה בחו"ל, היינו בעבר בשליחות בארצות הברית, וגם אייל עשה שנת שירות בבולטימור, כך שרצינו לאפשר גם לאנשים בחו"ל לקחת חלק. בנוסף, רציתי להשאיר לנו זיכרון. באייל הייתה תערובת של אהבה, פרגון ועין טובה. אנשים סיפרו על כל הטוב שהיה בו, והיה לי חשוב לתעד את זה".
את האירוע צילם ניצן בר, שמצלם לרוב חתונות ואירועים משמחים יותר, והתחיל לצלם גם לוויות ואזכרות בתקופת הקורונה. “כשהיו מגבלות על התקהלויות, אנשים רצו לשדר את הלוויה כדי לאפשר לאנשים להשתתף באירוע בזמן אמת. בתקופת המלחמה, כמו כל עם ישראל רציתי לתרום במה שיכולתי, והצעתי את שירותיי כצלם בהתנדבות או בשכר סמלי. יצא לי לצלם כמה חתונות של לוחמים שיצאו מהשטח רק כדי להתחתן, וגם כמה אזכרות. זו לא חוויה קלה, אבל אם הצורך קיים, אני שמח למלא אותו".
"באזכרה של שגיא הייתה עמדה מיוחדת עם מחזיקי מפתחות, מגנטים וסטיקרים עם משפטים שהוא נהג לומר"
בר צילם לאחרונה גם את האזכרה של סרן שגיא יעקב רובינשטיין מקיבוץ לביא, שנהרג בדצמבר האחרון בלבנון, בגיל 31. "שגיא נהרג בתוך הפסקת האש", מספרת רננה חתן מחיספין שברמת הגולן, חברה של המשפחה ומי שסייעה לארגן את צילום האזכרה שלו. "טל, אלמנתו של שגיא, רצתה שהאזכרה תהיה אירוע משמעותי עם השראה, כי כזה היה שגיא. הוא היה בן אדם של נתינה, פרמדיק שעמד ללמוד רפואה. שבועיים אחרי שהוא נהרג החליטה טל שהיא רוצה להעביר את רוח הנתינה שלו הלאה, ולגרום לכך שכל מי שישתתף באזכרה ייצא עם החלטה לשינוי לטובה. בעמדה מיוחדת בטקס, למשל, הוכנו מחזיקי מפתחות, מגנטים וסטיקרים עם משפטים שהוא נהג לומר כמו 'אתה יכול הכול. קח אחריות ותוביל' או 'חשבת על חבר? תתקשר'".
תיעוד האירוע, מספרת רננה, נבע מתוך רצון שהערכים האלה ימשיכו להדהד. "ברור שצילום של אירוע כזה הוא לא כמו צילום של חתונה", היא אומרת. "הצלם לא מסתובב בין האנשים והם מחייכים ומברכים. הכול עוד טרי ובזמן ההתכנסות יכולים להיות רגעים רגישים".
