"הייתי בת זקונים למשפחה מפורסמת בכרם התימנים. אבי, אליהו אנג'ל, היה שוטר אהוב על כולם, אחי ודודי היו מוזיקאים, ותמיד היו צחוק ושובבות בבית. במסגרת תפקידו במשטרה אבא הביא הביתה אורחים מפורסמים שרצו להכיר משפחה ישראלית, וכך זכיתי לפגוש את פרנק סינטרה, אליקי היוונייה ואחרים.
הייתי ילדה שובבה וסקרנית. למדתי בבית הספר 'הירקון' ברחוב הרברט סמואל בתל אביב, והייתי חביבתו של המנהל, מר פרידלן, איש חינוך ששם לו מטרה להפוך את בית הספר שלנו לבית ספר לדוגמה. היה לנו חדר התעמלות מושקע, והשיעורים נערכו בלוויית פסנתרן, עניין נדיר באותם ימים.
אהבתי במיוחד את שיעורי הספרות ואת ההפסקות. אהבתי להשתולל בחוץ, ואם הייתי רואה שמתעללים במישהו, נהגתי להתערב מיד. לא פחדתי מאיש. רק דבר אחד שנאתי: את שיעורי המלאכה. באותם ימים היה נהוג שהבנות לומדות מקצועות כמו תפירה, מדידה, גזירה וגיהוץ, והבנים לומדים 'דברים של בנים' כמו חשמל או נגרות. אלא שאני לא הצלחתי לגזור קו ישר אחד בחיי, ובכל הזדמנות הייתי מתפלחת מהשיעורים או מטיילת בין הכיתות. בארבע השנים שלמדנו מלאכה יצאה לי אולי מפית אחת מסכנה. הייתה לי מחברת תפירה מסודרת, שבה רשמתי בכתב קטן וצפוף את כל מה שהמורה אמרה, אבל בפועל רק חיכיתי שהשיעור ייגמר.
לקראת סוף שנת הלימודים של כיתה ח' החליט המנהל שכל המחזור ילבש בטקס הסיום חליפות לבנות, שאנחנו, הבנות, נתפור. כל אחת מאיתנו הייתה אמורה לתפור את החליפה שלה כעבודת גמר לסוף השנה.
עבדנו על תפירת החליפה מתחילת השנה, והמורה לא הפסיקה לדבר. דיברה על בדים, חוטים, כפתורים וסוגי בדים. חשבתי שאמות משעמום. קראתי בסתר הרבה ספרים, וכשהמורה הייתה מתקרבת אליי הייתי מעמידה פנים שאני תופרת ואפילו שואלת אותה כל מיני שאלות מקצועיות. העיקר שתרד ממני. ככה משכתי עד לחודשים האחרונים של השנה.
חודשיים לפני טקס הסיום כבר היו לכל הבנות חליפות לבנות מגוהצות. לכולן - חוץ ממני. כשהגיע הזמן להציג את החליפה בפני המורה היו לי מיליון תירוצים. פעם אמרתי שעדיין לא סיימתי לתפור ופעם אמרתי ששכחתי בבית.
"בשלב מסוים אזלו התירוצים ונאלצתי להודות: אין חליפה, לא הייתה חליפה ולא תהיה חליפה"
בשלב מסוים אזלו התירוצים ונאלצתי להודות בפה מלא: אין חליפה, לא הייתה חליפה, ולא תהיה חליפה. אני לא אוהבת לתפור, לא רוצה לתפור, ואין סיכוי שאתפור, גם לא לטקס הסיום של סוף השנה.
המורה הייתה בהלם, ומיד שאלה את הבנות מי מתנדבת לתפור לי חליפה. הוחלט שהכיתה כולה תתפור למעני, ואני נשלחתי בבושת פנים לריתוק בחדר התפירה, כדי 'לחשוב על מעשיי'.
התיישבתי בחדר מלא מכונות ומגהצים, בית הספר היה שקט מאוד, כל הילדים כבר הלכו הביתה, קראתי בספר, ומדי פעם בהיתי החוצה מהחלון. פתאום שמעתי רעש מוכר. קולו של המנהל הרעים במסדרון. שמטתי מיד את הספר והתיישבתי ליד מכונת תפירה, לקחתי בד בלי חוט, והעמדתי פנים שאני תופרת במרץ. תוך כמה שניות נכנס לכיתה המנהל, ומאחוריו משלחת של אנשי ויצו, כולם אנשי חינוך מארצות הברית ששמחו מאוד לראות אותי. המנהל הסביר להם באנגלית שאני התלמידה הכי טובה בתפירה בכל בית הספר, כל כך טובה וחרוצה שאני נשארת לתפור אפילו אחרי סיום הלימודים. לא מצאתי טעם להתווכח איתו. הוא היה כל כך גאה ושמח, והאנשים הסתכלו בי בכאלה מבטים של חיבה, שלא רציתי לקלקל לאף אחד.
שתי דקות אחרי שהם הופיעו התברר שהם רוצים להסריט אותי. הם ביקשו ממני לשבת ליד המכונה,לגהץ, להשחיל חוט ולהדגים כאילו אני תופרת. רציתי למות מצחוק, אבל שיתפתי פעולה. הייתי כל כך משכנעת, שאחרי הצילומים הם נישקו וחיבקו אותי. כולם היו מרוצים מאוד מהתופרת המהוללת של בית הספר. בקושי חנקתי את צחוקי.
אחרי כמה שבועות הגיע מועד טקס הסיום החגיגי. המנהל ביקש שהמורות ירכזו את כיתות ח' בחדר ההקרנה הגדול. ישבתי שם עם כולם, כשלפתע התחילו להקרין סרט מיוחד. סרט על תלמידה לדוגמה מארץ ישראל, תלמידה מבריקה לתפירה, שמדגימה את שיטת החינוך המגוונת של בית הספר. הסרט הזה הוקרן גם בתפוצות, לא רק בארץ.
רציתי להיעלם, שלא יראו אותי. בתחילה נשמעו צחקוקים, אבל עד מהרה כל האולם התפוצץ מצחוק. המורה לתפירה בערה מכעס, והמנהל היה מבולבל. מה שבטוח, שבחופש של שנת 1963 לא היה תלמיד אחד בבית הספר 'ירקון' שלא שמע על התופרת המהוללת, התופרת מספר אחת בישראל".
בשורה התחתונה: "אותה ילדה שובבה של כיתה ח' נעלמה מהר מדי. התחתנתי צעירה מאוד, ורק אחרי שנים רבות של נישואים וגירושים היא חזרה לחיי. שוב חזרתי להרגיש שובבה, עליזה, יודעת לצאת ממצבים מסובכים ולוקחת הכול בהומור. היא חסרה לי מאוד עד אז, וגם היום, כשאני זקוקה לה, היא שבה מיד להצחיק אותי".
פורסם לראשונה: 10:26, 15.06.25
