אני אמא כבר שנה ושלושה חודשים. אמנם חזרתי לעבודה, אבל אני עדיין מרגישה את בועת האימהות שמקיפה אותי. כשחבר הציע לי להצטרף אליו בספונטניות לשני לילות בניו יורק (לא כולל טיסות), התלבטתי. מצד אחד זו העיר האהובה עליי בעולם, או לפחות הייתה כזאת לפני שילדתי. מצד שני עד עכשיו לא התרחקתי מהבת שלי יותר מ־24 שעות - וגם זה לווה בטנטרומים ובכי (בעיקר שלי). שאלתי בעצתן של אמהות אחרות שנסעו לראשונה לחופשה בלי ילדים ושרדו כדי לספר.
צפו: לילה ראשון בלי נינה
געגועים בלי רגשות אשם
עמית בלכמן (32), נשואה ואמא לגבריאל (ארבע וחצי), יהונתן (שנתיים וחצי) ומיכאלה (חודשיים), מנהלת שיווק, גרה בהרצליה.
"נסעתי עם בעלי ללילה במלון כשהבכור היה בן חצי שנה. לא נסענו קודם כי הנקתי. בשלב זה הוא כבר התחיל לאכול מוצקים, אז הרגשתי שאני יכולה לנסוע. כשהוא היה בן 11 חודשים טסנו לברצלונה לחמישה ימים. אני סומכת על חמותי ועל אמא שלי, וזה נתן לי ביטחון. אני לא אמא לחוצה. בתור ילדה עשיתי המון בייביסיטר, נולדו לי אחיינים לפני שהפכתי לאמא והיה לי ניסיון. הבכור שלי היה ילד נוח, אז היה קל לטפל בו והכול זרם. היה כיף לחזור למי שהייתי פעם, לישון לילות שלמים, לשתות ולאכול מה שאני רוצה.
"בנסיעה היה געגוע, אבל לא רגשות אשם. כאג'נדה החלטתי לא לשכוח את עצמי ואת הזוגיות שלי, גם כשיש ילדים. בעלי ואני משתדלים לצאת לפחות כל שבועיים, אנחנו עובדים בלבלות יחד ולא הופכים את החיים בגלל הילדים".
באיזו תדירות דיברת עם הבית?
"דיברנו, אבל לא ברמה קיצונית. גבריאל היה חולה וניסו להסתיר את זה מאיתנו, עד שהתחלתי לקבל הודעות מהאפליקציה של מכבי. דאגתי לו, אבל ידעתי שהוא בידיים טובות. בעלי היה יותר משוחרר ממני וניסה לעזור לי להשתחרר".
יש לך טיפ למי שמתלבטת אם לנסוע?
"אל תשכחי את עצמך. חשוב לעשות דברים שאת אוהבת ולהשקיע בזוגיות. לא לטבוע בשגרה, זה משעמם ושוחק נורא".
מי מביא ילד לעולם ואז טס?
טל מדינה (31), נשואה ואמא לנח (שלוש וחצי) ומקס (עשרה חודשים), מעצבת אופנה והבעלים של "סטודיו מדינה" לשמלות כלה, גרה בגן יבנה.
"כשהבכור שלי, נח, היה בן שלושה חודשים וחצי, טסתי עם בעלי לפריז לשלושה ימי עבודה. מרגע שקניתי את הכרטיס בכיתי, הייתי מדוכאת, והדהדו לי בראש מחשבות טורדניות: מה עשית? איזה מין בן אדם את? מי מביא ילד לעולם ואז טס? בכיתי עד הנחיתה.
"גרנו אז צמוד להורים שלי שממש גידלו איתנו את הילד. הם שמרו עליו בבית שלנו, הוא ישן במיטה שלו - הכול המשיך די כרגיל. כשהגענו לפריז ההורים שלחו סרטון שבו נח מוציא צליל ראשון. זה מילא לי את הלב. אמרתי לעצמי, הם גידלו אותי ויצאתי מושלם, זה רק שלושה ימים, יהיה בסדר".
באיזו תדירות דיברת עם הבית?
"התקשרתי מהמטוס כשנחתנו. אם היה וויי פיי, הייתי מדברת איתם כל הטיסה. בחיים לא הייתה לי טיסה כזאת קשה. אחרי כך התקשרתי בווידיאו בכל רגע שיכולתי, 20 פעמים ביום, גם לחמש שניות, לשאול אם הכול בסדר".
נזכרת שאת לא רק אמא?
"בסוף היום הראשון אמרתי לבעלי: 'וואו, כמה זמן יש ביממה. אני מטאור, אני יכולה להקים עוד עסק מאפס'. פתאום הרגשתי שאני עדיין טל, עדיין יודעת לעבוד ואני ממש תקתקנית ויעילה. בפגישה ביום החזרה לארץ הרגשתי מחנק, חובה לחזור הביתה, אבל כשנחתנו פתאום אמרתי, 'יו, זה היה קצר מדי'. התגעגעתי לנח וזה לימד אותי שאני אוהבת אותו יותר משחשבתי. לא התעסקתי בניהול הסיטואציה, רק ברגש. טסתי שוב כשהבן השני שלי, מקס, היה בן חודשיים. היה לי קשה, הלב היה מכווץ, ודאגתי לנח שכבר הבין את הסיטואציה".
יש לך טיפ למי שמתלבטת אם לנסוע?
"אם את סומכת על מי ששומר על הילד, סעי".
כבר בהיריון תכננו טיול זוגי
נלי ביבס (38), נשואה ואמא לסהר שלמה (שבע) ואופיר (חמש), עובדת בחברת אחזקה של מבנים, גרה בראשון לציון.
"כשסהר היה בן ארבעה חודשים, בעלי ואני טסנו לשבועיים ביוון. כל ההיריון דיברנו על זה שכשיהיה לנו ילד לא נזניח את הזוגיות. היה לי מספיק זמן לתכנן את זה מבחינת בייביסיטר - מערך מטורף בין אמא שלי, אמא של בעלי, דודה שלי וגיסתו של בעלי. כל אחת הייתה עם סהר יומיים־שלושה אצלנו בבית. לפני הנסיעה הייתה התרגשות מטורפת שסוף־סוף אנחנו מקבלים את ההזדמנות הזאת. כל המשפחה תמכה, אמרו שזה חשוב לזוגיות".
איך הרגשת בחופשה עצמה?
"כבר במטוס אמרתי לבעלי, 'אני רוצה לחזור הביתה. אני מרגישה שעשיתי טעות. איך עזבתי את הילד?'. בכיתי נורא ביומיים הראשונים, בעיקר כששתיתי אלכוהול, זה הכניס אותי לדיכאון, הרגשתי שמשהו חסר. ביום החמישי או השישי כבר הרגשתי כמו לפני הלידה".
באיזו תדירות דיברת עם הבית?
"בכל יום - בוקר, צהריים וערב. ביומיים האחרונים כבר רציתי לחזור, הייתי על קוצים. בכל פעם שראיתי תינוקות אמרתי לבעלי, 'אני מקדימה את הטיסה'. בנסיעות הבאות כבר לא הרגשתי ככה. מאז שהילדים נולדו אנחנו כל הזמן טסים בלעדיהם. אנחנו מסבירים להם: אמא ואבא היו חברים עוד לפני שהפכו למשפחה. הזמן שלנו לבד חשוב לנו כדי להיות הורים טובים יותר".
יש לך טיפ למי שמתלבטת אם לנסוע?
"תקשיבי לעצמך ותביני אם את מסוגלת נפשית לנסיעה. אם כן, תעשי את זה, זה הדבר הכי טוב שאישה יכולה לבקש - כמה ימים לבד מחזירים הרבה אנרגיות ועוצמות להמשך גידול נעים של הילדים".
הוא לא יזכור אותי
שקד מזרחי רובין (32), נשואה ואמא לאריה (שנה וחודשיים), מעצבת בסטארט־אפ Empathy, גרה בתל אביב.
"כשאריה היה בן ארבעה חודשים נסעתי לחברה באיטליה לארבעה ימים, אבל זה לא היה דרמטי כי הוא לא הבין. כשהוא היה בן שנה נסעתי שוב לשבוע בניו יורק מטעמי עבודה. זה יצא ביום ההולדת הראשון שלו. ביליתי את היום באריזות והיינו צריכים לדחות את החגיגה. הכול היה דרמטי. מלא לוגיסטיקה, סבתות, מי מביאה מתי, איך מארגנים הכול. התבאסתי לעזוב את הילד, וחיכיתי רק לישון לבד במיטה 12 שעות רצוף. לא היה פאן בנסיעה הזאת.
"היו לי רגשות אשמה. פחדתי שהוא לא יזכור אותי כשאחזור או שהוא יתעלם ממני. הכי קשה היה במונית בדרך לשדה התעופה. נחתתי לבוקר מושלג מהמם בניו יורק והשתחררתי. לא היה לי מובן מאליו להסתובב ברחובות לבד כמו פעם".
באיזו תדירות דיברת עם הבית?
"עשינו שתי שיחות וידיאו מוצלחות. ביום השלישי אריה התחיל לבכות ולא הבין מה קורה. מאותו הרגע דיברתי רק עם בעלי וקיבלתי תמונות וסרטונים. כשחזרתי הוא היה בשוק, קצת אדיש וקר. הבאתי לו מתנות והוא התרגש, חיבק ונישק את הבובות, הרגשתי שהוא משליך את הרגשות שלו עליהן. אחרי כמה שעות חזרנו להיות חברים".
בדיעבד, נהנית מהנסיעה?
"אני לא בטוחה. אני חושבת שאם הייתי נוסעת לחופש אמיתי, היה קצת יותר קל. יצאתי בתחושת סיפוק, שאני עדיין יכולה לעשות דברים לבד, להתרחק ולחזור וזה בסדר. מגיע לנו להתאוורר מדי פעם, אפילו לילה אחד במלון. חשוב לחזור עם כוחות מחודשים ועם אנרגיות רעננות".
להתחיל בקטן: פרידה ללילה אחד
"כשחושבים לעזוב את הילד לקראת חופשה צריך להביא בחשבון כמה פרמטרים", אומר ד"ר אילן טבק־אבירם, פסיכולוג קליני.
- הגיל. "יש גילים שבהם עזיבה של הורים, בהנחה שהילד נשאר אצל דמות שמוכרת לו, תעבור חלק יחסית. בחצי השנה הראשונה, או אפילו בתשעת החודשים הראשונים, עדיין אין התקבעות של דמות. הילד נמצא בפחות מודעות, אבל הוא ירגיש את הנסיעה ויכולות להיות כל מיני תגובות: אי־שקט, שינויים בהרגלי השינה, יותר בכי. מגיל תשעה חודשים ילדים כבר חווים 'תחושת נטישה' ומחפשים במה להיאחז. עד גיל שנה וחצי בערך אין להם קביעות אובייקט, כלומר יכולת להבין שגם אם אמא או אבא הלכו, הם יחזרו. אצלם נראה דרמה. מגיל שנה וחצי זה נעשה עוד פעם יותר קל. זה לא אומר שאי אפשר לעשות זאת, אבל אלה גילים שבהם אני פחות ממליץ לעשות נסיעות, בוודאי ממושכות".
- תנאי הגידול. "לילד שגדל עם אמא יחידנית, לא הולך למסגרת ואין לו משפחה בתמונה, זה יהיה משבר בכל גיל. לעומת זאת, אצל ילד שרגיל לכמה דמויות התקשרות - שני הורים, סבא וסבתא, לפעמים גם מטפלת ואפילו מסגרת - זה כבר אחרת. הוא פחות ירגיש את חוויית הנטישה".
- האופי. "יש ילדים שיותר קשה להם מכל מיני סיבות (התפתחותיות, בריאותיות, רגשיות) והם מגיבים בעוצמה גבוהה יותר".
- משך הנסיעה. "אם הילד עוד לא בן שנה וחצי, אני פחות ממליץ על נסיעות ליותר מסוף שבוע ארוך. זה הופך להיות משהו מתקבע. מגיל שנה וחצי עד שנתיים יש יכולת לקיים שיחת וידיאו ולהבין שאלה באמת אבא ואמא, הם במקום אחר. לקראת גיל שנתיים יש יכולת קוגניטיבית להמשיג נסיעה, כלומר לספר סיפור פשוט: הנה אבא ואמא עולים על מטוס".
- הבייביסיטר. "עדיף שזו תהיה דמות מוכרת שכבר שמרה על הילד לפחות שעה, עדיף לילה. אם הורים מתכננים סוף שבוע ארוך, הייתי ממליץ להם לתרגל לילה אחד כשהם נמצאים בארץ, במקום קרוב. ההדרגתיות חשובה, והתרגול משמעותי גם למי שנשאר עם הילד כי הוא צריך לשדר ביטחון".
מה הגיל המתאים לשיחות וידיאו?
"לקראת גיל שנתיים (וילדים מסוימים יכולים כבר בגיל שנה וחצי). הם ירגישו: הנה אבא ואמא חשבו עליי, הם קיימים, הכול בסדר".
מה בנוגע לסביבה שבה משאירים אותו?
"אם לילד אין היכרות עם סביבה אחרת, עדיף שיישאר בסביבה הטבעית שלו. אם הוא מכיר עוד מקומות, נניח הבית של סבא וסבתא, עדיף שיישאר שם. רצוי שזה יהיה תוך כדי שגרה, ביום חול. כשנוסעים בתקופה ללא מסגרת, זה מקשה על הילד ועל מי שנשאר איתו.אם מתכוננים כראוי, הנסיעה תהיה חוויה חיובית. חשוב שההורים ינוחו ויחוו שוב את עצמם, הורה מאושר הוא הורה טוב יותר. אצל הילד זה בונה יכולת הסתגלות והתמודדות".
