בגיל 48, באחד מהימים שבהם בעבעו בה רגשות מעורבים ושאלות לא פתורות, החליטה אושרת מזרחי שפירא לפנות למתקשרת. "היא לא ידעה עליי כלום. ישבתי מולה, לא פציתי פה, והיא אמרה: 'רק כשתכתבי ספר, הנשמה שלך תירגע'. זה היה הזוי. לא כתבתי פוסט בחיים שלי. איך אכתוב ספר? אמרתי לעצמי שהיא ממש לא בכיוון".
בימים אלה, כחמש שנים אחרי המפגש, יצא לאור ספרה "נוּרא ובארוד" (הקיבוץ המאוחד). זה רומן היסטורי רחב יריעה ומרתק, המבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות. הוא משתרע על פני שבעה עשורים, בין מחוז דוהוכ שבכורדיסטן העיראקית, לכפר ליפתא ולשכונת קריית משה בירושלים. במרכזו נשים מעוררות השראה בלב הפטריארכיה.
הגיבורה, זריפה - יהודייה כבת 13 מכפר נרווא שבכורדיסטאן העיראקית - נישאת בכפייה לשלום, שמבוגר ממנה בשנים רבות, ונעקרת מביתה לכפרו המרוחק. במשך נישואיה היא נלחמת בדיכוי ומגלה את העוצמות הגלומות בה. את דמותה של זריפה ארגה הסופרת ביד אמן על פי סיפורה של סבתה.
מזרחי שפירא (53), תושבת רעננה, נשואה ואם לשלושה, היא פסיכותרפיסטית יונגיאנית ומנחת קבוצות, במאית תיאטרון לשינוי חברתי, שחקנית "תיאטרון פלייבק" וכאמור, גם סופרת מחוננת. ספר הביכורים שלה הוא מסמך אנושי־חברתי שאי אפשר להישאר אדישים אליו. היא ילידת ירושלים, בת שלישית מתוך ארבעה, לשמואל ומרים. "הוריי עבדו קשה לפרנסת הבית שלא היה חסר בו כלום, אבל ספרייה לא הייתה בו. אבא היה איש חם יותר מאמא, שהייתה בהישרדות והביעה את אהבתה באוכל, בבגדים נקיים ובדאגה, והייתה יותר מעשית", היא מספרת.
שבט ירושלמי
ילדותה ונעוריה עברו בסביבה נשית עוטפת. "לאמא יש חמש אחיות ושני אחים, כולם גרו בירושלים, והיו לנו המון אירועים משפחתיים. חיינו כמו שבט, עם ערבות הדדית חזקה ושותפות אמיצה בין האחיות".
מה ידעת על המשפחה המורחבת שלך?
"התביישתי בה. רציתי להיות חלק מישראל הצברית. התביישתי כשהייתי מסתכלת על אמי ואחיותיה, שהיו רוקדות יחד במעגלים, צוהלות ושרות את השירים בכורדית. כשהייתי רואה את דודה שפיקה, אחות של סבתא שלי, שהייתה לובשת שמלות מוזרות ועושה 'קולולו', לא רציתי להיות חלק מזה".
"הקרובות שלי לא יכלו ללמוד ולממש את עצמן כמוני. הספר הוא הרכנת ראש והודיה למסע שלהן"
איזו מין ילדה היית?
"פלפלית. קראו לי 'נורא ובארוד' ('אש וגופרית' בארמית). הייתי דעתנית, ורבלית, פעלתנית, סקרנית, רקדתי ריקודי בטן על שולחנות באירועים. מגיל צעיר שאלתי שאלות, הסתכלתי על מערכות יחסים בין גברים לנשים ובין אמהות לבנות. מגיל 12 עבדתי: ניקיתי בנקים, עשיתי בייביסיטינג, מיינתי דואר, מלצרתי. הסלילו אותי ללמוד מקצוע - עיצוב אופנה בתיכון המקצועי סליגסברג. אוניברסיטה לא הייתה אופציה בבית ובחברה שגדלתי בהם".
ובכל זאת, עברת מסלול מרשים.
"התגייסתי לנח"ל, כי הייתה בי הערצה לקיבוצים. התנדבתי בקיבוץ גשור ברמת הגולן, הייתי מ"כית במחנה 80 ובהמשך בשדה בוקר. כשהשתחררתי נסעתי לטיול במזרח, הראשונה במשפחתי לטוס. כשחזרתי, אחרי חצי שנה, ניסיתי להתקבל למגמת משחק בסמינר הקיבוצים. לא התקבלתי, אבל באודישן הכרתי את ניר שפירא, עתודאי, מבוגר ממני בשנתיים, שעשה שני תארים בטכניון - בהנדסת חשמל ובפיזיקה. הוא ליווה אותי בנגינה על גיטרה. מאז הוא מלווה אותי בדרכי חיי, בכל התארים, בתמיכה מטורפת מכל הבחינות, והוא חלק משמעותי בצמיחה שלי.
"הלכתי ללמוד פילוסופיה בבאר שבע ואחרי שנה ניר ואני עברנו לגור יחד בהרצליה ואני למדתי תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. זה שילב את תשוקתי לתיאטרון עם הרצון שלי לעשות למען הקהילה. כל חיי נתתי במה לקולות מושתקים של אנשים מוחלשים".
מתי נהפכתם למשפחה?
"נפגשנו בגיל 21 והתחתנו כשהייתי בת 28. רק אחרי תואר שני הרגשתי שאני יכולה להתפנות לאימהות. בהיריון הראשון הייתה לי לידה שקטה. ניר קנה לי כרטיסים ללונדון ורשם אותי לקורס תיאטרון, כדי שלא אשקע בכאב. אחרי שובי הריתי את תמר. חשבתי שאהיה האמא המושלמת, אבל לא ידעתי איך, לקח לי זמן להתמסר לאימהות".
במקביל ליצירת המשפחה ולגידול שלושת ילדיה (תמר בת 22, אסף בן 18, יואב בן 13) הייתה מזרחי שפירא במאית של תיאטרון קהילתי ברמלה, לוד וירושלים והנחתה קבוצות שיח של יהודים וערבים. בשלב מסוים נחשפה ל"תיאטרון פלייבק" והקימה קבוצת שחקנים שעמה הסתובבה בארץ. "זה תיאטרון אימפרוביזציה. השחקנים מזמינים את הקהל לספר סיפור ומאלתרים אותו על הבמה. הסיפור האישי הופך לקהילתי, הקהל הופך לקהילה".
שמחה לא שלמה
בהמשך למדה פסיכותרפיה יונגיאנית באוניברסיטת בר אילן והתחברה לחלקים הרוחניים שלה, לדבריה. למרות עשייתה הענפה הרגישה שמשהו חסר. "לפני חמש שנים חגגנו יום הולדת עגול לאחת מבנות המשפחה, עם כל נשות השבט שלנו. תוך כדי הריקודים והמשחקים, כשכולן צהלו ושמחו, הבזיקה בי מחשבה: עוד שנתיים אני בת 50, גם לי יעשו חגיגה עם כל השבט הנשי של משפחת אמי, ואני לא מרגישה שייכת. אני רחוקה מהן, אני לא באמת מכירה אותן, יש בי ביקורת כלפיהן, השמחה שלי לא שלמה. איך אחגוג 50 בתחושות האלה?".
באותם ימים היא וחברים אקטיביסטים ערכו כנס על מזרחיוּת בחדר הטיפולים. "גם שם לא כל כך הייתי מחוברת לסיפור המזרחי שלי ויצאתי בתחושה שמשהו חסר בי, אני לא מחוברת לשורשיי. הרגשתי חסרת מנוח, שאלתי את עצמי מה בוער בתוכי. ואז אמר לי חבר: 'את לא מחוברת. תקשיבי לסיפורים של בנות משפחתך'".
"בכל פעם שישבתי לכתוב, הדלקתי נר והתפללתי לריפוי ולקרבה ולא לפילוג. חששתי שאכתוב דברים קשים, כי הסיפורים קשים. לא ידעתי, ועדיין איני יודעת, איך זה יתקבל בקרב המשפחה"
"מאותו רגע כאילו מישהו תפס אותי בעורף והרגשתי כורח ותשוקה לעשות זאת. יצאתי למסע של חמש שנים. לא ידעתי מה יהיה בסופו. התקשרתי לבנות המשפחה, לנשים כורדיות שפגשתי וגם לשפיקה, הדודה שהתביישתי בה. היא כבר מעל גיל 90. גיליתי אישה חכמה, חזקה, מצחיקה, יפה, בעלת זיכרון מופלא, שזכרה הכול. ישבנו שעות ארוכות והיא סיפרה לי על החיים בנרווא, הכפר בצפון עיראק שממנו עלתה, פירטה את המנהגים בדיוק רב. היא חיברה אותי לעולם הזה והקסימה אותי. בנרווא היו מחתנים את היהודיות בגיל 12, סחרו בהן, כשקיבלו מחזור הן שמו קש בתחתונים. היא לימדה אותי ביטויים בכורדית, היא הציר של מה שהפך לספר".
מה אמך אמרה על היוזמה שלך?
"שיתפתי אותה לכל אורך הדרך, כשעדיין לא היה מדובר בספר אלא רק במפגשים. היא חששה ושאלה 'בשביל מה להיכנס לזה?'. בהתחלה כשהקראתי לה היא אמרה: 'אני לא רוצה לשמוע'. עם זאת, גם היא סיפרה לי סיפורים. רוב הקרובות הכניסו אותי לעולמן בנדיבות. היו עורכות שולחן, שמות סירים על האש, ואני הייתי אוכלת וכותבת. זה לא הסיפור שלי, אני רק צינור. זה סיפור על גבורה ואומץ אמיתי של שפיקה ושל בנות המשפחה שפתחו את לבן. הן לא יכלו ללמוד ולממש את עצמן כמוני, אבל בזכותן כתבתי את הספר, שהוא הרכנת ראש והודיה למסע שלהן".
מתי החלטת שמדובר בספר?
"בהתחלה שמעתי את הסיפורים וכתבתי, שלחתי קטעים לבנות המשפחה, והן והגיבו. במקביל נרשמתי לקורס כתיבת ממואר של איריס אליה־כהן, וכששיתפתי את הקבוצה אמרו לי שזה חייב להפוך לספר. פניתי ליוספה אבן שושן המלווה אנשים בתהליכי כתיבה, ולאחר כשלוש שנים, בעיצומה של המלחמה, ישבתי עם איריס על עריכת הספר. התגברתי על פחד גדול. בכל פעם שישבתי לכתוב, הדלקתי נר והתפללתי לריפוי ולקרבה ולא לפילוג. חששתי שאכתוב דברים קשים, כי הסיפורים קשים. לא ידעתי, ועדיין איני יודעת, איך זה יתקבל בקרב המשפחה".
איך אמא שלך מתייחסת לספר?
"אני ואחי קראנו באוזניה קטעים מהספר, והיא אהבה, ואפילו בכתה. הספר נמכר לראשונה ב'סהרנה', חגיגות האביב של יהודי כורדיסטאן. היה שם דוכן, ואמא שלי שכנעה אנשים לקנות את הספר: 'את זה הבת שלי כתבה!', היא אמרה בגאווה".
עכשיו יש לך תחושת שייכות?
"חמש השנים האחרונות היו רצופות רגעים של קרבה לבנות המשפחה, שותפות, שליחות משותפת. אני עדיין במסע הזה".
