נלי פרזמה (99) מקיבוץ דורות תשיא בערב יום השואה משואה בטקס לציון 80 שנה לשחרור גטו טרזינשטט. לסיפור שהיא מספרת כל שנה בהרצאות ובמסגרת מיזם "זיכרון בסלון" יתווסף השנה פרק מיוחד על 7 באוקטובר. בעדותה תספר איך שרדה את אושוויץ וברגן בלזן, ואיך אחרי שאיבדה את כל משפחתה, עלתה לארץ, התיישבה בקיבוץ בנגב והאמינה בעתיד טוב יותר, באה המציאות וטפחה על פניה. אך המזל שעמד לצידה בכל שנות המלחמה ההיא לא אכזב גם כשמחבלי החמאס נעצרו קרוב לגדר הקיבוץ ולא הגיעו עד אליה.
"לא האמנתי שזה קורה שוב, ניצלתי בנס פעמיים", היא אומרת. "אין הבדל בין החמאס לנאצים, התוצאה היא אותה תוצאה והרוע הוא אותו רוע".
היא צלולה לחלוטין, אך השמיעה שלה כבר לא מה שהייתה פעם, ולכן באותו בוקר לא התעוררה כשהצופר של הקיבוץ התריע על ירי טילים וחדירת מחבלים. גם לו הייתה שומעת, לא היה הרבה מה לעשות. קיבוץ דורות לא נכלל ברשימת היישובים הזכאים למיגון כי הוא מרוחק 200 מטר מטווח שבעת הק"מ של היישובים הזכאים, ולכן אין לה ממ"ד בבית, רק מיגוניות שהריצה אליהן כבר קשה לה.
כשהיא מספרת את סיפורה היא לא מדלגת על אף פרט. ניכר שהיא חיה אותו ומיומנת בסיפורו, וגם בפגישה בינינו היא קובעת את סדר היום. "נתחיל ב־7 באוקטובר", היא ממהרת להכריז. "חברה מהקיבוץ צלצלה ואמרה לי: 'קומי, יש מלחמה, פלישה של מחבלים. הם כבר נכנסו לקיבוצים בסביבה, הם הורגים ושורפים וחוטפים אנשים לעזה, את חלקם הם הורגים בדרך', ופתאום אני מבינה שהאנשים האלה הם אני. כל מה שאני עברתי קורה שוב ואני חווה את זה שוב. קרה לנו נס שלקיבוץ שלנו הם לא הצליחו להגיע, אבל אני מכירה כמה אנשים יקרים שנהרגו - חבר קיבוץ שלנו שנסע לקחת את הכלב שלו מניר עם ובדרך ירו בו, וגם ההורים של חברת קיבוץ נרצחו בקיבוץ שלהם".
מתי את התפנית מהקיבוץ?
"חיכינו שהדרכים יהיו יותר בטוחות והתפנינו ב־8 באוקטובר. הקיבוץ התפנה לקיבוץ רמת רחל ליד ירושלים, אבל לי יש משפחה במעגן מיכאל, אחות של בעלי, אז העדפתי ללכת לשם עם המטפלת שלי. היינו שם כמה חודשים, עד שאמרו שאפשר לחזור. דווקא היה בסדר, חשבתי שבגילי יהיה לי יותר קשה לעזוב את הבית".
"פגשתי באושוויץ חברה טובה בבוקר שבו היא הייתה אמורה להישלח למוות, ראיתי את העיניים המבוהלות שלה ולא ידעתי מה להגיד. לא אמרתי כלום, ועד היום אני מצטערת על זה"
ההשוואה בין השואה לטבח 7 באוקטובר מוגזמת בעינייך?
"תראי, בשני המקרים רצו להשמיד אותנו כי אנחנו יהודים. מצד שני, בשואה לא היה אף אחד שעזר לנו ונלחם בשבילנו, ופה הצבא אמנם התמהמה, אבל בסוף הוא הגיע ובזכותו לא נכנסו לקיבוץ שלנו".
פרזמה עונדת לצווארה את סמל החטופים, אבל היא לא צריכה אותו כדי לזכור אותם. "אין יום ואין לילה שאני לא חושבת עליהם, זה בתוך תוכי ואני חיה אותם כל דקה ודקה", היא אומרת. "מצד אחד, אין לי זכות בכלל לדבר כי אני חיה בנס, מצד שני דווקא אני, שעברתי את השואה, יכולה להבין מה עובר עליהם. לנו לפחות היה יום והיה לילה, והם שם מתחת לאדמה, לא יודעים מתי בוקר ומתי ערב. כואב לי שהממשלה ישנה, ולא רק שהיא ישנה, היא מוכנה להקריב אנשים למען ההישרדות בשלטון. יש לנו פה משוואה בין כיסא לחיים, והם עדיין בוחרים בכיסא. אותי זה מרגיז מאוד. אני אגיד לך משהו, ולא אכפת לי מה יגידו: אני מאחלת מכל הלב לכל מי שמסכל עסקת חטופים לשבת רק חודש אחד בתוך מנהרה, קשור, בלי אוכל ובלי מים, עם אקדח צמוד לראש. את יודעת מה? אולי גם חודשיים. נראה אותם מדברים ככה אחרי זה".
"שמו לאבא אוזניים וזנב"
פרזמה, סבתא לשישה נכדים ו־11 נינים, ניהלה את מרפאת השיניים של הקיבוץ עשרות שנים ופרשה רק בגיל 90. היא נולדה בפצוב, עיירה במרכז צ'כיה (אז צ'כוסלובקיה), שרוב תושביה גידלו תפוחי אדמה. תמיד ידעה שהיא יהודייה, אבל ליהדות שלה לא הייתה חשיבות, היא אומרת. אביה, נתן גוטמן, היה רב הקהילה, והחבר הכי טוב שלו היה הכומר של העיירה. שניהם הנהיגו יחד את הקהילה שמנתה 3,000 תושבים.
עם עליית הנאצים לשלטון החלו להגיע לעיירה הקטנה סיפורים על מה שקורה ליהודים בגרמניה. "לא כל כך התייחסנו לזה, כולם אמרו שלא יכול להיות שעם נאור כזה כמו הגרמנים יעשה דברים כאלה", היא מספרת. "יום אחד הגיעו לעיירה זוג יהודים גרמנים וביקשו מקלט אצלנו, ושמענו בפעם הראשונה עדות על מה שקורה שם. אמי נתנה להם חדר בבית שלנו, אבל אחרי כמה חודשים כמה מתושבי העיירה ביקשו שנגרש אותם. אבא שלי היה איש ציבור, גרנו בבית של הקהילה, ולכן לא הייתה לאמי ברירה והיא נאלצה לשלוח אותם".
"אחד הגרמנים באושוויץ רצה להציל את אהובתו, שהייתה מהבנות שלנו, אז הוא אמר לממונים עליו: 'יש פה נשים חזקות שיכולות לעבוד, ופה אין מה לעשות איתן, אולי בחוץ הן יביאו תועלת'"
בשנת 1939, כשהגרמנים נכנסו לפראג, פרזמה, שהייתה בת 13, רק התחילה ללמוד בתיכון, אך עד מהרה יצאה פקודה לסלק את היהודים מבתי הספר. "היינו המומים, אבל כבר לא היה מה לעשות", היא מספרת. "היו עוד הרבה גזירות, למשל לא יכולנו להיכנס לכל חנות, היו הרבה חנויות שהיה בהם שלט בכניסה: 'הכניסה לכלבים וליהודים אסורה', היה עוצר רק ליהודים אחרי שמונה בערב, ואסור היה לגדל חיות מחמד. הייתה לי חתולה שאהבתי והייתי צריכה למסור אותה. לפני המלחמה, תלמיד שפגש מורה שלו ברחוב ולא אמר לו שלום היה מקבל עונש. אחרי שסולקנו מבית הספר פגשתי יום אחד את המורה שלי ברחוב ולא ידעתי מה לעשות. להגיד לה שלום? אולי זה מסוכן לשתינו. בעודי מתלבטת מה לעשות, היא ניגשה אליי ואמרה לי שלום. זה מרגש אותי עד היום".
מתי הגרמנים הגיעו לעיירה?
"בערך שנה אחרי שסולקתי מבית הספר הגיעו לביתנו שני קצינים גרמנים וביקשו מאבא שלי להסגיר יהודים, ובתמורה ייתנו לנו לצאת אחרי שעות העוצר. אבא שלי סירב ומאותו היום התחילו להתעלל בו. למשל, רתמו אותו לעגלה, שמו לו אוזניים וזנב, והוא היה צריך להסיע את בעל בית החרושת לתיקים ולהסתובב איתו בכל הכיכר. לחיילים זו הייתה הצגה נהדרת, אבל תושבי העיירה לא אהבו את זה, הם הסתגרו בבתים והגיפו תריסים, הם לא רצו לשתף פעולה עם ההשפלה הזאת. או שביקשו ממנו לנקות את הרחובות ולאסוף את הקקי של הכלבים בידיים. אותנו, הנשים, שלחו לכפר סמוך להרוס בידיים בית חרושת ללבנים שהיה בבעלות יהודית. אבא שלי כבר לא קיבל משכורת ולא היה לנו ממה לחיות. אמא שלי ליקטה פירות יער ופטריות ומכרה אותם בשוק בשביל כמה גרושים. כשזה כבר לא הספיק, היא רצתה למכור את הבובה שלי לשכנה. לא הסכמתי בהתחלה, הייתי קשורה מאוד לבובה הזאת ופרצתי בבכי, אבל כעבור כמה זמן הבנתי שאין לנו ברירה, היינו רעבים".
"אמרנו שנצא מאושוויץ רק דרך הארובה"
לגטו טרזינשטט הועברו יהודי העיירה בשנת 1942. "לא היו לנו שם מיטות, ישנו על קש וזה היה חורף קשה מאוד. לבשנו כל מה שהצלחנו להביא איתנו במזוודה אחת, וזה לא הספיק", היא מספרת. "הכי קשה היה הרעב. בבוקר קיבלנו רק מים, בצהריים תפוח אדמה אחד ובערב פרוסת לחם. אמי, שהייתה אחות במקצועה, הלכה לעזור במרפאה, אבל לא היה לה מה לעשות שם כי לא היו תרופות בכלל. יתר הנשים עבדו בעבודות כפייה והילדים שלהן רוכזו בגן ילדים שבו עבדתי. חלק מהורים של הילדים האלה כבר נרצחו. ניסינו לשמח אותם כמה שאפשר, בחגים עשינו להם הצגות וטקסים יהודיים. זכור לי שבחנוכה הצלחנו להשיג נרות דרך פועלים צ'כים שעבדו מסביב לגטו, ועשינו טקס הדלקת נרות".
אחותה הגדולה רוז'ה, שהייתה מבוגרת ממנה בחמש שנים, כבר הייתה נשואה וחיה בפראג עם בעלה היהודי. "אחרי ששלחו את בעלה למחנה עבודה בלודג' אמרנו לה שתבוא לגור איתנו בגטו, אבל היא העדיפה להישאר בפראג ולחכות לחדשות ממנו. אחרי שנה, כשהתחילו לפנות את הגטו, נודע לנו שהעבירו אותה לאושוויץ־בירקנאו וביקשנו לעבור לשם כדי להיות ביחד. נסענו לשם ימים ארוכים בקרונות של בהמות, לא היה אפשר לשבת מרוב צפיפות, לא היו אוכל, לא מים וגם לא שירותים, היה איזה דלי בפינה והיה צריך לעשות מול כולם. כשהגענו לשם שמענו שאחותי כבר נשלחה לגז ולמשרפות במשלוח עונשין כנקמה על רצח הפושע הנאצי ריינהרד היידריך. הוא נרצח על ידי שני גרמנים לא יהודים, הנאצים בתגובה שרפו את הכפר שבו הם גרו על יושביו וגם התנקמו ביהודים על הדרך. אבא שלי נפטר זמן קצר אחרי שהגענו לאושוויץ, הוא כבר היה מבוגר וחולה, לא עמד לו כוחו".
"אני, שעברתי את השואה, יכולה להבין מה עובר על החטופים. לנו לפחות היה יום והיה לילה, והם שם מתחת לאדמה, לא יודעים מתי בוקר ומתי ערב"
מה את זוכרת מאושוויץ?
"הייתי בקבוצה שהייתה צריכה למלא מכל ענק באבנים כבדות, לדחוף אותו על מסילה למרחק רב, להוציא את האבנים ואז להחזיר אותן למכל ולחזור בחזרה. בדרך ליוותה אותנו תזמורת, וכמובן מי שנפל ירו עליו. אחרי זה העבירו אותי למטבח, הייתי צריכה להגיש את המים המלוכלכים בבוקר ואת המרק הדלוח בצהריים. כשנגמר המרק נשארה בדפנות שכבת שומן קטנה, נתנו לי לגרד את השומן ולקחתי את זה לאמא שלי שתתחזק כי היא הייתה חלשה מאוד. אמרו לי שכל משלוח של יהודים נשאר במחנה רק חצי שנה ואחרי זה נשלח לתאי הגזים. יום אחד פגשתי חברה טובה שהגיעה לשם שלושה חודשים לפניי. אחרי שלושה חודשים שהייתי שם הגיע הזמן שלה. ראיתי אותה בבוקר שבו היא הייתה אמורה להישלח למוות, ראיתי את העיניים המבוהלות שלה ולא ידעתי מה להגיד ואיך לנחם. פשוט חלפתי על פניה ולא אמרתי כלום, ועד היום אני מצטערת על זה. אני ממש זוכרת את הלילה הזה, כל הלילה שמענו את הצעקות שלהם עד שהכול נדם, ואז התחלנו להריח את הגופות השרופות. היה לנו הומור שחור, כל הזמן צחקנו שמפה אנחנו נצא רק דרך הארובה" (צוחקת).
ובכל זאת, הנה את פה איתי. איך זה קרה?
"הצלחתי לצאת מאושוויץ לפני שעברה חצי שנה. היה שם גרמני שהואשם ברצח. הוא לא היה יהודי ולא היה נגד היהודים, אבל הביאו אותו לאושוויץ בתור עונש ומינו אותו כאחראי עלינו. הייתה לו אהובה מהבנות שלנו והוא רצה להציל אותה, אז הוא הלך לממונים עליו ואמר, 'יש פה נשים חזקות שיכולות לעבוד, ופה אין מה לעשות איתן, אולי בחוץ הן יביאו תועלת', וכך הוא הצליח להוציא משם מאות נשים. היינו צריכות להתפשט לגמרי, כדי שד"ר מנגלה יאשר אותנו. לאמי כבר היה שער שיבה, אז הוא לא נתן לה להצטרף. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה".
לאן נשלחתם?
"נסענו להמבורג, כבר התחילו שם הפצצות של בנות הברית והיינו צריכות לפנות את ההריסות. הרבה בנות נהרגו בהפצצות האלה, ובאיזשהו שלב המבורג נחרבה ושלחו את מי שנשאר לברגן בלזן. כמובן, האסירים שם לא קיבלו אותנו בשמחה רבה, כי הם ידעו שאת מעט האוכל שהם מקבלים הם יצטרכו לחלוק איתנו. היינו מוזנחות ומלוכלכות, מלאות פרונקלים, נראינו כמו רוח רפאים. כבר הייתי אדישה לכל מה שקורה סביבי, הראש שלי היה ריק, היו פעמים שאמרתי לעצמי, 'די, אני נכנעת, אני כבר לא יכולה', אבל תמיד היה איזשהו קול שאמר לי, 'אני לא אתן להם את התענוג הזה, אם הם לא יהרגו אותי, אני ממשיכה'".
איך ניצלת בסוף?
"באיזשהו שלב הגרמנים עזבו, ומי ששמר עלינו היו ההונגרים ששיתפו איתם פעולה. יום אחד הופיע שם ג'יפ ועליו כוכב לבן, ופתאום שמענו בכריזה קול של מלאך במבטא אנגלי: 'הקשיבו, הקשיבו, מהרגע הזה אתם לא אסירים, אתם חופשיים'. חיילים של הצבא הבריטי שחררו אותנו וראינו בהם מלאכים, רק כשהגעתי לארץ הבנתי שאני צריכה לשנוא אותם כי הם אויבים והם כובשים".
"הקמתי משפחה מפוארת. זה הניצחון"
לאחר שחרורה מברגן בלזן הגיעה פרזמה לפראג, שם גרה קרובת משפחה שלה. היא גרה אצלה תקופה קצרה ובהמשך למדה טכנאות שיניים וחיה במעונות. אחרי לימודיה, בשנת 1948, קמה מדינת ישראל והיא ביקשה אישור לעלות לארץ, אך שלטונות צ'כוסלובקיה לא הסכימו להנפיק לה דרכון מכיוון שהיה לה מקצוע רפואי שהמדינה נזקקה לו. "בסוף יצאתי משם בזהות בדויה, היו לי חברים בשגרירות ישראל בפראג והם נתנו לי מסמכים של בחורה אחרת", היא מספרת. "ברכבת זיהתה אותי מישהי מטרזינשטט וקראה לי, אבל אמרתי לה שהיא מתבלבלת, שזו לא אני. רק כשעברנו את הגבול ניגשתי אליה, הודיתי שאני נלי והסברתי לה מה קרה".
"בשואה לא היה אף אחד שעזר לנו ונלחם בשבילנו, ופה הצבא אמנם התמהמה, אבל בסוף הוא הגיע ובזכותו לא נכנסו לקיבוץ שלנו"
ההתרגשות והציפייה להגיע למדינת היהודים התחלפה באכזבה כשהגיעה לכאן לבדה. "לא רק שלא חיכו לנו ולא עזרו לנו, אלא שפטו אותנו. שאלו, 'איך הלכתם כצאן לטבח ולא התקוממתם?'. איזו שאלה מוזרה. זה כמו שישאלו את החטופים בעזה איך לא התקוממתם. איך אפשר להתקומם כשיש רובה שמכוון אלייך?".
לקיבוץ דורות הגיעה בעקבות חברים מצ'כוסלובקיה שבאו לפניה. הם ביקרו אותה במעברת "שער העלייה" מיד כשהגיעה לארץ והציעו לה לבוא לגור לידם. "בקיבוץ ניגש אליי בחור צעיר בשם צבי פרזמה שעלה לארץ מלטביה ברגע האחרון לפני המלחמה. הוא עבד אז בקליטת עלייה בקיבוץ ובא לפגוש את שתי הבחורות שהגיעו מפראג, כי אצלו בפתק היו שני שמות: שמי האמיתי והזהות הבדויה שלי. כל הזמן צחקנו שצבי הוא הגבר היחיד בקיבוץ שהתחתן עם שתי נשים" (צוחקת).
לה ולצבי, שנפטר לפני כ־40 שנה ממחלה, נולדו שני בנים: אילן, שנפטר לפני 20 שנה מהתקף לב פתאומי בגיל 60, ואלישע (78), חבר קיבוץ שעבד כל השנים במפעל הברזים של הקיבוץ. בנוסף, אימצה את מוטי שבת, שהגיע כילד חוץ, ועד היום הוא חבר הקיבוץ ואב לשלושה. "הקמתי משפחה מפוארת וזה הניצחון האמיתי שלי, גם על הנאצים וגם על החמאס", היא אומרת בגאווה. "כל אלה שעמדו עלינו לכלותנו לא הצליחו, וזה מה שחשוב. אחרי שעברנו את השואה ואחרי 7 באוקטובר, עובדה שאנחנו עוד כאן".
80 שנה לגטו טרזין
בערב יום השואה ייערך בקיבוץ גבעת חיים איחוד טקס הדלקת משואות לציון 80 שנה לשחרור גטו טרזין, שבו תשתתף גם נלי פרזמה. בנוסף ייערך ב־8 במאי, יום שחרור הגטו, כנס מיוחד בסינמטק חיפה, שבמסגרתו יוקרנו ארבעה סרטים, כולם בנושא הגטו, ויהיה גם פאנל שידון בשאלה איך מקיימים חיי תרבות בגטו. את האירועים מארגנת תמי קינברג, מנכ"לית בית טרזין, שהוקם לפני 50 שנה. "טרזין הייתה עיר מבצר בגודל קילומטר מרובע", מספרת קינברג, "מקום שאפשר לאכלס בו 7,000 איש, ובפועל היו שם כ־60 אלף איש בו־זמנית. בגטו עברו 160 אלף איש, מתוכם 120 אלף איש נספו. זה הגטו היחיד שנשאר עד סוף המלחמה. ביום השחרור נותרו בו 19 אלף איש. הגיעו לשם הרבה יהודים שהיו ידועי שם, ובהם אמנים ואנשי רוח מכל רחבי אירופה, והגרמנים הכריזו עליו כ'גטו לראווה' ואפשרו ליהודים לנהל חיי תרבות ופנאי. למשל, מוזיקה הייתה אסורה על היהודים ברחבי הרייך הגרמני, אבל בטרזין אפשרו להם להקים תזמורת, שעליה נעשה הסרט 'רקוויאם לתופת', שיוקרן גם הוא בסינמטק בחיפה".
איך הגעת לנהל את בית טרזין?
"ממש במקרה. הגעתי לשם כמורת דרך, והמפגש עם שורדי הגטו היה מרגש מאוד עבורי, נשארתי לנהל את המרכז החינוכי, וב־2015 התמניתי למנכ"לית.
"אני בעצמי דור שני, אמא שלי נולדה בשנת 1941 בצ'רנוביץ, שהייתה חלק מרומניה והיום שייכת לאוקראינה. כל המשפחה של סבתא שלי נשלחה למחנות, אבל בגלל שסבא שלי היה רופא צבאי, הם היו מוגנים מהגירוש ובסופו של דבר ניצלו. אחרי המלחמה עלה השלטון הקומוניסטי, והפעם היותו רופא עבד לרעתו, כי לא אפשרו להם לעלות לארץ. רק ב־1959 הם קיבלו אישור יציאה, והגיעו לארץ כשרק בגדיהם לגופם".
