אם יש משהו שמיכל ליטואר גבריאלוב לא מעוניינת שיגידו לה, זה את המילים "איך היית פעם". "מי שאומר לי דברים כאלה מיד מסומן אצלי בראש כאדם שאין לי מה לעשות איתו, כי זה כאילו הוא בא להחמיא אבל זה ממש לא", היא חורצת. "רובם גברים אגב, כי חוסר טקט זו מחלה גברית. התחשק לי לדחוף אצבע בעין לאנשים שאומרים לי את זה".
בתערוכה "איך היית", שנפתחה החודש בגלריה "הסלון לאמנות" בתל אביב, גבריאלוב (66) עושה בדיוק את זה. היא מבקרת את תרבות היופי שמביאה נשים בגילה להצעיר את עצמן לדעת, ואת "התופעה ההולכת ומתרחבת", לדבריה, של שיפוט נשים דרך המראה שלהן. בתערוכה (שאצרה אודליה אלחנני) מציגה גבריאלוב 11 עבודות, שבחלקן היא שוזרת תמונות שלה מעברה כדוגמנית לצד תמונותיה מהיום.
"אני בעצם אומרת 'כן, כך הייתי, אבל היום אני הרבה יותר טובה, יותר חזקה ויותר מעניינת מפעם'", היא מסבירה. "שימי לב למבט הנוקב בתמונה שלי מההווה, בלי איפור ועם קליפס בשיער. ככה אני נראית רוב שעות היום כשאני עובדת, וזה בעיניי יפה יותר מהצילום של פעם. מי שרוצה אותי כמו שאני – סבבה, ומי שלא טוב לו, יום טוב לו. אגב, מסגרתי את היצירה הזאת במסגרת מראה, שבה המבקרים יוכלו לראות גם את היופי של עצמם".
נגד מי את יוצאת פה בעצם?
"הביקורת שלי לא מופנית כלפי הנשים הללו שעושות מאמץ להישאר כמו שהן היו פעם, בניגוד לחוקי הטבע - אלא כלפי החברה שהביאה אותן למצב הזה. אני לא אגיד שלא מעניין אותי איך שאני נראית, אני אוהבת להיות נאה, אבל לי אישית אין את הרצון להתאמץ בשביל זה. להפך, כשאני רואה נשים שמזיעות על המראה שלהן זה עושה לי לא נוח. יופי זה דבר שאתה נולד איתו אבל הוא לא נשאר לנצח. עם הזמן צריך לגדל את היופי הפנימי, ואני חושבת שבזה דווקא הצלחתי".
היו ימים שהיופי פתח לך דלתות. עשית קריירה לא רעה מאיך שאת נראית.
"זו הייתה קריירה מאוד קצרה, כמה חודשים, לא יותר. כשלמדתי בארצות הברית יכולתי לעבוד במלצרות ולהרוויח שישה וחצי דולר לשעה, או לעבוד בדוגמנות ולהרוויח 150 דולר לשעה, אז ברור במה בחרתי. כשחזרתי לארץ המשכתי לעסוק בזה, אבל לא עשיתי מזה קריירה. הייתי דוגמנית בתקופה של חלי גולדנברג, אבל לא הגעתי למעמד שלה, לא הייתי מותג.
"מי שלקחה אותי בפעם הראשונה לצילומים בארץ הייתה דורין פרנקפורט, היא ראתה אותי בבית קפה והציעה לי לבוא להצטלם בסטודיו של מיכה קירשנר ז"ל, אבל אף פעם לא הייתי שייכת לעולם הזוהר".
"לנשים שנשענות על יופי בלבד קשה מאוד. אין לי ביקורת עליהן. הביקורת שלי היא על החברה השוביניסטית, על הגברים שברובם נראים כמו סמרטוטי רצפה"
איך את חיה עם הגיל?
"אני בהחלט רואה את הגוף שמשתנה, אבל עם השנים יותר טוב לי עם עצמי ואני הרבה יותר מאושרת ומסופקת, כי אני מרגישה שהגשמתי את עצמי, לא החמצתי כלום. עם זאת, בעיית הגילנות קיימת. בפרסומות למשל אני רואה גברים בכל הגילים ובכל מיני דרגות יופי, ואני רואה רק נשים צעירות ויפות.
"אני לא מתחסדת, אני מכירה בקיומו של היופי הנשי ואוהבת לראות נשים יפות. גם אני מנסה להתייפות פה ושם, אבל אני רואה יופי בנשים גם כשהן בנות 70. לכן, נשים שנורא מתאמצות יכולות להרפות".
"אני אוהבת להיות נאה, אבל אין לי את הרצון להתאמץ בשביל זה. כשאני רואה נשים שמזיעות על המראה שלהן זה עושה לי לא נוח"
למה בחרת לא לצבוע את השיער?
"בהתחלה צבעתי, אבל התעייפתי מזה. הספר שלי היה בהלם. שיער אפור פשוט יפה בעיניי. גם מיקי (גבריאלוב, בעלה) חושב שזה סבבה".
"נכנסתי לתא משפחתי מאוד הדוק של שלושה זכרים. לאט־לאט הבנים של מיקי הבינו שאני בעדם, אבל אף פעם לא הייתי אמא שלהם, אלא יותר כמו חברה"
מה לגבי טיפולים קוסמטיים כמו בוטוקס, או ניתוחים פלסטיים?
"לא עשיתי, אבל אני לא נשבעת שלא אעשה. יכול להיות שגם אני איכנע בסוף. יש לי חברות מטופלות ואני סלחנית בעניין הזה. אני מכבדת כל אישה שמחליטה לעשות את זה, כי למי יש סיכוי לעמוד מול חברה שלמה שכל הזמן דוהרת לכיוון הזה?".
4 צפייה בגלריה
מיכל גבריאלוב. "אני חיה רק מאמנות. אם אני לא מתפרנסת מזה, אז זה לא מקצוע, זה תחביב"
(צילום: יובל חן)
את עומדת בזה יפה מאוד.
"נכון, כי אני לא בדיוק הולכת בתלם, אבל אני לא מטיף בשער. אני אמנית שבאה להדגיש פואנטה".
נהוג לומר שאישה יפה מתה פעמיים. זה נכון בעינייך? לנשים יפות קשה יותר להתבגר?
"בהחלט. אבל אם הן מתות פעמיים, הן גם נולדות פעמיים. פעם עם נתון קבוע שהוא היופי ופעם עם מה שהן עשו איתו ועם שאר היכולות שלהן. נשים שנשענות על יופי בלבד, להן קשה מאוד. אני אמפטית לנשים האלה, אין לי ביקורת עליהן. הביקורת שלי היא אך ורק על החברה השוביניסטית, על הגברים שברובם נראים כמו סמרטוטי רצפה".
גידלתי את קיציס
גבריאלוב נולדה וגדלה במכון ויצמן ברחובות למשפחה מיוחסת. אביה, פרופ' אוריאל ליטואר, היה מחלוצי חקר המוח בארץ ומייסד המחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן. סבה מצד אביה, ד"ר פרנץ שמעון ליטואר, היה מהנדס כימי וחוקר במכון וולקני. מצד אמה היא נצר לישראל בק, שהיה הראשון שהוציא לאור עיתון בעברית. סבתה גינה ליטואר ("את העוצמה הנשית קיבלתי ממנה") הייתה גננת שהביאה את שיטת מונטסורי לארץ ישראל ופתחה את הגן הראשון בתל אביב בשנת 1922.
גבריאלוב שירתה במודיעין ולאחר שחרורה טסה לארצות הברית ללמוד קרימינולוגיה ומשפטים באוניברסיטת בוסטון. במקביל למדה ציור ותולדות האמנות, ואז חזרה לארץ. אחרי קריירת דוגמנות קצרצרה עבדה בתיאטרון לילדים ונוער של אורנה פורת, עברה לטלוויזיה החינוכית כעוזרת הפקה, עבדה כמפיקה באולפני "גבע", ואז הקימה סוכנות משלה, שהתמקדה בעיקר בכותבים לתעשיית הבידור והטלוויזיה. לצורך כך למדה תסריטאות, בעיקר כדי לדעת להעריך את הכתיבה של מיוצגיה, אבל גם חטאה פה ושם בכתיבה בעצמה, למשל, למופעים של חנה לסלאו ואלי יצפאן.
כסוכנת היא גילתה בין היתר את איל קיציס, שרון טייכר, ערן זרחוביץ' וגם את נועה ירון ככותבת. "גידלתי דור שלם של כותבים שהיום שולטים בתחום", היא מתגאה. "קיציס היה קופירייטר במשרד פרסום, שעשה מדי פעם סטנדאפ ולפני שהוא התפרסם כתב לאחרים. גם זרחוביץ’ היה אצלי בסוכנות כתסריטאי לפני שהוא התפרסם כשחקן, וכך גם טייכר. טייכר הגיע אליי מיחידת ההסרטה של צה"ל להיות עוזר הפקה, אבל הוא מאוד הצחיק אותי כבר אז, אז הצעתי לו לכתוב. משם הוא נסק".
"יופי זה דבר שאתה נולד איתו אבל הוא לא נשאר לנצח. עם הזמן צריך לגדל את היופי הפנימי, ואני חושבת שבזה דווקא הצלחתי"
ב־2015, אחרי כ־20 שנה כסוכנת, החליטה גבריאלוב להשאיר את הסוכנות בידיו של שותפה שי גאני, ולהתמקד בציור. "הייתה לי קריירה משגשגת כסוכנת, ובכל זאת בחרתי לעצור את הכול ולחזור למה שרציתי להיות תמיד, וזה ציירת", היא מספרת. "מה שהעיר אותי היה המוות של הוריי. פתאום הכה בי שהגענו לפה לזמן קצוב, וכדאי לי להתחיל לעשות את מה שאני לא יכולה לוותר עליו. כסוכנת היה מגיע אליי מדי פעם מישהו ושואל אם כדאי לו להיות שחקן. תמיד עניתי 'אם זו בכלל שאלה, אז לא. כדאי רק אם אתה לא מסוגל בלי זה'".
מתי התחלת לצייר?
"כשהייתי ילדה תמיד ציירתי, אבל לא הצגתי. הציירת נעמי סמילנסקי, אשתו של הסופר ס' יזהר, הייתה המורה שלי לציור ועודדה אותי להמשיך בתחום, ואפילו השתתפתי בכל מיני תחרויות ציור לילדים, אבל לא חשבתי שזה מקצוע. את התערוכה הראשונה שלי עשיתי רק אחרי שעזבתי את הסוכנות ולקחתי את כל העסק הזה יותר ברצינות".
מי זה כוורת?
את הזמר והמוזיקאי מיקי גבריאלוב (75), שאותו אין צורך להציג, היא הכירה כשהיה כבר גרוש ואב לשני בנים, רן ואביב, שהיו אז בני תשע וחמש, במשמורתו המלאה. בהמשך נולדו להם שירים יפים שהיא כתבה והוא הלחין ("אגדת גבריאלוב", "את יפה שלי", "הופ הופ" ועוד) וגם שני ילדים משותפים: נעם (40), נשוי ואב לשלושה, שהלך בדרכי סבו והיום הוא ד"ר לפיזיקה גרעינית; ושירה (36), נשואה ואם לילד (ותכף עוד אחד), שהלכה בדרכי אביה והיום היא זמרת ויוצרת.
"על מיקי שמעתי לראשונה דרך חברים מוזיקאים שלמדו במכללת ברקלי בתקופה שחייתי בבוסטון", היא מספרת. "אחד מהם, הגיטריסט מורדי פרבר, שניגן עם מיקי, אמר לי שיש לו חבר שאני מוכרחה להכיר. לא ידעתי מיהו, לא הכרתי בכלל מוזיקה ישראלית, אפילו לא ידעתי מי זה כוורת.
"כשחזרתי לארץ הסתובבנו באותם חוגים, ויום אחד, בתקופה שגרתי עם חברה בדירה בבבלי, נכנסנו יחד למעלית. שאלתי 'מה אתה עושה פה?' והוא אמר שבא לבקר חבר, הוא לא ידע שאני גרה בבניין. הוא והחבר באו אליי לדירה, ישבנו קצת, ואז הוא אמר לי שהוא נוסע ללונדון לכמה חודשים. לא הבנתי למה זה אמור לעניין אותי. אמרתי לו 'יופי לך'.
"אחרי כמה חודשים, כשהוא חזר, הוא צלצל לשאול אם אני רוצה לצאת איתו. זה היה בפורים, אז אמרתי לו שאני מוזמנת לכמה מסיבות ושהוא מוזמן להצטרף. מסיבות זה לא הקטע של מיקי, אבל הוא בא איתי לכולן, ולמחרת הוא צלצל שוב ואמר: 'עכשיו אנחנו יכולים להיפגש בלי הרעש?'. מאז ועד היום אנחנו ביחד".
לא הפחיד אותך שיש לו שני ילדים במשמורת מלאה?
"את הילדים סירבתי לפגוש עד שאדע אם זה מתקדם לאנשהו, לא רציתי שהם ייפגעו. גם לא ידעתי שהוא במשמורת מלאה, שאין אמא בתמונה".
וכשידעת נבהלת?
"משום מה לא נבהלתי. מאוחר יותר חברת ילדות הזכירה לי שתמיד אמרתי שיהיו לי ילדים מאומצים. שלושה חודשים מהרגע שנפגשנו מיקי הכיר לי אותם".
איך הם קיבלו אותך?
"לקח להם זמן, הם עשו לי כל הזמן מבחנים וזה לא היה קל. לא תיארתי לעצמי לאן אני נכנסת. באתי לתא משפחתי מאוד הדוק של שלושה זכרים. לאט־לאט הם הבינו שאני בעדם, אבל אף פעם לא הייתי אמא שלהם, אלא יותר כמו חברה. יצרתי איתם קשר שלא היה תלוי במיקי. לי הם קראו 'מאם' ולאמא שלהם הם קראו אמא".
"הייתה לי קריירה משגשגת כסוכנת, ובכל זאת בחרתי לעצור את הכול ולחזור למה שרציתי להיות תמיד - ציירת. מה שהעיר אותי היה המוות של הוריי. פתאום הכה בי שהזמן קצוב"
מתי הבנת שזה הולך לחתונה?
"מיקי ידע מהרגע הראשון, לי זה לקח יותר זמן. אחרי פחות משנה התחתנו. אני לא רציתי שום חתונה דתית אבל מיקי התעקש. עשינו חתונה קטנה בבית של אחותו ירדנה, רק המשפחות ועוד שתי חברות טובות שלי".
מתי הבנת שאת מתחתנת עם אחד המוזיקאים החשובים בארץ?
"לקח לי קצת זמן, לא הייתי ערנית לדבר הזה. לא ממש הכרתי את השירים שהוא כתב, אבל כשהכרנו יצא האלבום 'חמוש במשקפיים' שהוא כתב עם אריק איינשטיין, אז קניתי אותו ודווקא אהבתי. עד אז הטעם המוזיקלי שלי היה יותר בכיוון של רוקנרול, למשל, ללהקת הצ'רצ'ילים שהוא היה חבר בה התחברתי יותר. אני מאוד מעריכה את הכישרון של מיקי וגם את הדבקות שלו".
כתבתם ביחד לא מעט שירים. איך זה התחיל?
"זה קרה בלי כוונה. הוא כתב שיר והתייעץ איתי, ובסוף יצא שכתבתי את כל השיר. ואז עוד שיר ועוד אחד. לדעתי כתבנו ביחד יותר מ־20 שירים".
איזה שיר שלו את הכי אוהבת?
"אני לא חושבת שיש לי מצעד כזה, אבל יש שירים שמדברים אליי יותר, למשל 'תוכי יוסי', שהוא הלחין למילים של אברהם חלפי. עוד כשהשיר נכתב הבנתי שיש פה משהו מיוחד מאוד".
את מצליחה להתפרנס מאמנות?
"אני חיה רק מאמנות. בשנתיים האחרונות עשיתי שלוש תערוכות והשתתפתי בעוד כמה, למשל, בתערוכה של סיימון דרבן, אוצר אמנות בריטי שהיה מנהלו של בנקסי, שמוקדשת לשואת ה־7 באוקטובר. אני גם נותנת הרצאות ומארחת סיורי גרפיטי בסטודיו שלי בקריית המלאכה בתל אביב. אני חושבת שקריטי להתפרנס מזה, כי אם אני לא מתפרנסת מזה אז זה לא מקצוע, זה רק תחביב".
