לכאורה, שום דבר לא מחבר בין הזמרת נעמה טוב אלמליח לבעלה, הפייטן הבינלאומי הנודע ליאור אלמליח, זוכה פרס שר החינוך ליוצרים בתחומי התרבות היהודית. מעבר לפער של עשר שנים בגיל, היא גדלה על ברכי המוזיקה הקלאסית, והוא בא מעולמות הפיוט האנדלוסי. וכאילו זה לא מספיק, היא "חילונית למהדרין" כהגדרתה, והוא "דתי פלוס".
"אמנם התחברנו מעולמות מנוגדים לחלוטין, אבל זה הכוח שלנו", היא אומרת. "החיבור הזה יצר שעטנז מעניין מאוד ברמה הבינאישית, התרבותית, הדתית והמוזיקלית. אם היית אומרת לי שאחיה בהרמוניה כזו עם בן אדם דתי, סביר להניח שהייתי אומרת שאין סיכוי. אבל את יודעת, אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק".
ליאור: "זה כי אני מסורתי, אבל לא חרדי".
נעמה: "ליאור מאוד פלורליסטי וליברל, הוא לא היה מוצא את עצמו איתי אם הוא לא היה כזה. בהתחלה זה הלחיץ אותי מאוד, כי גם אני הייתי שבויה בתבניות והגדרות. חשבתי שלא תהיה הלימה בין אורחות החיים שלנו, ושבטח אני זו שאצטרך לוותר. מאז עברתי את כל הגלגולים האפשריים ברמת האמונה שלי, עד שהגעתי לנקודה שבה אני נמצאת היום, שהיא בעיניי הכי נשגבת. יש בי אמונה גבוהה, אבל לא בסמנטיקה דתית. ליאור קורא לזה אלוהים, ואני קוראת לזה יקום, אבל שנינו מאמינים שיש אמת אחת גדולה".
ליאור: "בתחילת הדרך היה יותר קושי, היו דילמות איך תיראה השבת ואיפה ילמדו הילדים. חששנו שזה יבלבל אותם, אבל למדנו שילדים מתרגלים לכל דבר, גם למצבים מורכבים כמו שלנו. הילדים לומדים בבתי ספר חילוניים, אבל יש להם בבית הרבה חוויות שקשורות למסורת. כשהם יגדלו הם יחליטו בעצמם מה טוב להם".
איך נראית השבת שלכם?
נעמה: "לשמחתנו אנחנו מוצאים את שביל הזהב. אנחנו גרים באזור שמוקף בפארקים ואפשר לבלות ביחד גם בלי לנסוע, ואנחנו גם אוהבים מאוד לארח, אז בשבתות אנחנו מזמינים אלינו.
"ליאור הוא אבא ובעל נוכח מאוד, אבל לפעמים אני נוסעת עם הילדים והוא נשאר בבית, וזה בסדר. אז הוא לא יכול לטייל איתי בשבת, סו וואט? לא על כך זה יקום וייפול. בתקופה כל כך חשוכה של פילוג ושיסוע, אני חושבת שאנחנו מייצגים את העובדה שאפשר לחיות ביחד. אנחנו יודעים לגשר על המחלוקות בדרכי נועם. ליאור הוא באמת דוגמה למסורת מודרנית ומתקדמת. וואי, ליאור, אני מרימה לך פה יותר מדי".
ליאור: "גם אני עברתי תהליך עם עצמי. לא רק היא הלכה לקראתי, אלא גם אני הלכתי לקראתה".
ליאור: "הייתי מאורס, אבל ביטלתי את החתונה כי זה לא הרגיש לי נכון. התייעצתי עם רב והוא אמר לי, 'הזיווג שלך עוד מחכה לך'"
באיזה אופן?
"גדלתי בבית דתי אבל עם הרבה סובלנות. כשהתחלתי להסתובב בחוגים של עולם הפיוט, שמתי לב שחלה הקצנה בקטע הדתי בארץ וזה פחות מדבר אליי. שירת נשים, למשל, מה זאת אומרת שאסור לשמוע אישה שרה? אני זוכר את סבתא שלי שרה על שולחן השבת, יש יותר יפה מזה? בתזמורת האנדלוסית הפייטן היחיד ששר עם אישה הייתי אני".
נעמה: "ליאור שובר תקרות זכוכית במובן הזה".
ליאור: "תמיד ידעתי שהמקום שלי זה להיות גשר – בין ישן לחדש, בין נשים לגברים, בין חילונים לדתיים. גם אם זה הרגיז קהל מסוים, זה היה יותר חשוב לי".
מי זאת היפה הזאת?
נעמה (40) וליאור (50) הכירו לפני 16 שנה, כשהוא הגיע במקרה למופע של בוגרי תזמורת צה"ל בהיכל התרבות בפתח תקווה. הם התחתנו שנה לאחר מכן, והיום גרים בווילה יפהפייה בהוד השרון עם שלושת ילדיהם: גפן (12), אמרי (תשע) ושייה (שמונה).
"הייתי בפגישה עם ראש העיר, ואז הוא אמר לי, 'בוא איתי למופע'", ליאור משחזר. "כשראיתי אותה על הבמה היא כבשה אותי לגמרי. הוקסמתי לא רק מהיופי שלה, אלא גם מהשירה. שאלתי, 'מי זאת היפה הזאת?'. אחרי ההופעה שלחתי לה הודעה בפייסבוק, כתבתי לה שאהבתי את השירה שלה ושאני רוצה לעבוד איתה. התחלנו לעבוד על מוזיקה עוד לפני שנהיינו זוג".
נעמה: "הוא גילה עניין רומנטי מההתחלה, אבל לא לחץ. הוא הכיל את זה שלא הייתי בכלל בכיוון, חיזר אחריי בצורה כל כך יפה, מכבדת ומדויקת, וידע איפה לתת את הגז והברקס. פחות משנה אחר כך כבר היינו נשואים".
ליאור: "מההתחלה ידעתי שהיא תהיה אשתי. חיכיתי שגם היא תבין את זה".
רווק בן 34 זה לא כל כך מקובל בעולם הדתי.
"ממש לא. הייתי מאורס, אבל ביטלתי את החתונה חודשיים לפני האירוע כי זה לא הרגיש לי נכון. הייתי מבולבל מאוד, לא ידעתי מה לעשות, אז נסעתי להתייעץ עם הרב בניהו שמואלי בירושלים. הוא אמר לי, 'אתה כבר מרגיש לבד שזה לא הזיווג שלך, הזיווג שלך עוד מחכה לך'. זה נתן לי כוח ואומץ לעשות את זה".
נעמה: "ליאור הציע לי נישואים במסעדה בירושלים. החלטנו לסיים את הרגע הקסום הזה בכותל, ליאור הלך לעזרת הגברים ופגש שם במקרה את הרב שמואלי, ככה באמצע הלילה".
ליאור: "הילדים לומדים בבתי ספר חילוניים, אבל יש להם בבית הרבה חוויות שקשורות למסורת. כשהם יגדלו הם יחליטו בעצמם מה טוב להם"
ליאור: "אמרתי לו 'שלום כבוד הרב', והוא חיבק אותי, נתן לי פליק קטן על הלחי ואמר 'זיווג מושלם', בלי שאמרתי לו כלום".
נעמה, מה גרם לך להתאהב בליאור?
"הוא האמין בי, החזיק ממני וחתר לקדם אותי כזמרת. הוא נתן לי המון חבלים לטפס עליהם ולהגיע, גם כשאני שמתי לעצמי מקלות בגלגלים".
הפער בגיל לא הטריד אתכם?
"בהתחלה קצת. הייתי בשנת רווקות הוללת, אחרי כמה מערכות יחסים די רציניות. הייתי בתקופה מבולבלת מאוד ולא חשבתי בכלל על חתונה וילדים. היום אני מבינה שההתנגדות שלי לקשר עם ליאור נבעה מכך שהרגשתי שזה זה. אמרתי לעצמי, החיים מתחילים ואני עוד לא מוכנה לזה".
מה אתם אוהבים לעשות ביחד?
"קודם כול לשיר. לשיר איתו זה אושר".
ליאור: "אנחנו פשוט אוהבים להיות ביחד. אנחנו יכולים להיות ביחד שעות בלי לעשות כלום".
הייתי קורבנית מאוד
נעמה נולדה וגדלה בפתח תקווה כחלק משלישייה: שתי בנות ובן. אביה, יוסף, היה במשך שנים רבות מנהל תזמורת צה"ל. "גדלתי כשבט. יש לזה קסם, אבל זה גם מורכב מאוד, כי לא ידעתי מי אני, לא ידעתי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת".
מי שגילה אותה היה המנצח המיתולוגי של תזמורת צה"ל, יצחק (זיקו) גרציאני ז"ל, ששמע אותה שרה בתחרות כישרונות צעירים ואמר לאביה, "תשקיע במניה הזו, יש עם מה לעבוד". היא נשלחה ללמוד שירה קלאסית בקונסרבטוריון העירוני, ובהמשך הייתה סולנית מקהלת הקונסרבטוריון וסולנית תזמורת פתח תקווה. בצבא שירתה, כאמור, בתזמורת צה"ל ("נבחנתי כמו כולם, לא היה שם שום נפוטיזם").
נעמה: "בהתחלה הלחיץ אותי מאוד שליאור דתי. חשבתי שלא תהיה הלימה בין אורחות החיים שלנו, ושבטח אני זו שאצטרך לוותר"
לאחר שחרורה למדה ב"רימון" והוחתמה בסוכנות של בועז בן ציון כזמרת קלאסית, אבל לדבריה לא הייתה בשלה אז לפרוץ קדימה. "לא האמנתי בעצמי. היו לי ספקות לגבי הכישרון שלי ולגבי הנראות שלי - בגיל ההתבגרות השמנתי קצת והתחיל לי אישיו עם המשקל שניהל אותי. כשהגעתי ל'רימון' קיבלתי החלטה לעזוב את המוזיקה הקלאסית ולרדת קצת לעם. אני מודה שהייתה לי גישה קצת מתנשאת כלפי המיינסטרים והפופ, שלא לדבר על מוזיקה אנדלוסית. כשהכרתי את ליאור, האוזן שלי לא הייתה מורגלת לשמוע את הסלסולים האלה, אבל ישר ראיתי שמדובר בעילוי".
במשך שנים חייתה נעמה בצילו של בעלה המצליח והתמסרה לגידול הילדים. רק עכשיו היא יוצאת לקדמת הבמה ומשחררת את "תרוצי", שיר העצמה ועידוד לעצמה, שהיא כתבה והלחינה. השיר הוא ראשון מתוך אלבום משותף לה ולבעלה, שייקרא "פעמיים כי טוב", והשם כמובן לא מקרי: פירוש המילה אלמליח במרוקאית הוא טוב, וגם שם נעוריה הוא טוב.
את האלבום מפיק חברם הקרוב של בני הזוג, ערן מיטלמן, המנהל המוזיקלי של "הכוכב הבא לאירוויזיון". הוא יכלול שירים שנעמה כתבה והלחינה, וגם שירים שכתבו לה אחרים, למשל "מעבר לדמיון" שכתבה לה קורין אלאל. "בדיוק כשסיימנו לעבוד על השיר היא נפטרה ולא הספיקה לשמוע", היא אומרת בצער.
איך נולד הפרויקט?
ליאור: "זה התחיל בקורונה. כל שבוע העלינו לרשת שיר ששרנו ביחד, וזה קיבל המון פידבקים. שם הבנו את הכוח שיש לנו ביחד. זו פעם ראשונה שאני שר משהו שהוא לא פיוט, ופעם ראשונה שנעמה מקליטה".
למה זה לא קרה עד עכשיו?
נעמה: "כי לא האמנתי בעצמי. לא יעזור כמה שליאור אמר לי שאני טובה, לא הרגשתי טובה ונורא פחדתי מביקורת. נורא רציתי שיגלו אותי, חלמתי על סיפור סינדרלה, ולא הבנתי שהשיעור שלי הוא לקחת את הריבונות על עצמי. הייתי קורבנית מאוד, אמרתי, 'יש לי כל כך הרבה מה לתת, איך זה שאף אחד לא מגלה אותי?'. החלומות שלי היו גרנדיוזיים, אבל הלב שלי לא היה במקום הנכון. כל הזמן שמתי לעצמי ברקסים, פעם כי אני חמישה קילו מעל, פעם כי הילדים צריכים אותי, העיקר לא לעשות את הדבר הזה.
"הופעתי פה ושם, שרתי גם עם ליאור בממשקים שונים, אבל זה היה כאין וכאפס. נשענתי בעיקר על האימהוּת שלי, אבל זה היה תירוץ. היום, אחרי טיפול של שנים, אני יכולה להגיד חד־משמעית שברחתי אל האימהות".
כוכב בגיל 11
ליאור נולד בקריית שמונה בבית מסורתי ומוזיקלי, וגדל על שירת הפיוטים של סמי אל־מגרבי ורבי דוד בוזגלו מצד אחד, ועל להקת כוורת, צביקה פיק והלהקות הצבאיות מצד שני.
הוא שירת כסולן מקהלת הרבנות הצבאית, ולאחר שחרורו הצטרף לתזמורת האנדלוסית הישראלית. הוא שר עם זמרות כמו אפרת גוש, מירי מסיקה וזהבה בן ושיתף פעולה עם ברי סחרוף, מיכה שטרית ודוד ד'אור, וגם עם אמנים בינלאומיים מובילים במוזיקת עולם כמו ז'ורדי סאוואל ומוריס אלמדיוני.
נעמה: "לא האמנתי בעצמי. לא עזר כמה שליאור אמר לי שאני טובה, לא הרגשתי ככה. היום אני יכולה להגיד חד־משמעית שברחתי אל האימהות"
כיום הוא מופיע כפייטן באירועים פרטיים, מפיק את "פסטיבל הפיוט" בים המלח כבר 12 שנה, מופיע עם התזמורת האנדלוסית ועם תזמורת "ירושלים מזרח ומערב" ומריץ מופע משירי ג'ו עמר עם חברו המוזיקאי גוסטו.
"כשהייתי ילד עוד זכיתי להופיע עם ג'ו עמר, ואני שמח לראות שאנשים לא שכחו אותו. אנחנו פותחים קופות והאולמות מפוצצים", הוא מתמוגג.
איך התחלת לשיר?
"זה קרה בבר המצווה של אחי. הייתי בן 11 וחצי, הגענו לעלייה לתורה, והוא תפס רגליים קרות וסירב לקרוא את ההפטרה. למדתי את ההפטרה שלו יחד איתו, אז אמרו לי, 'טוב, תקרא אתה'. עליתי וקראתי, כל בית הכנסת היה בדממה, ואז ניסים שושן, אחד מגדולי הפייטנים באותה תקופה, ניגש לאבא שלי ואמר לו שהוא רוצה ללמד אותי. שמעו עליי בכל הארץ. האחים ראובני, שניהלו אז את זוהר ארגוב, באו לאבא שלי וביקשו לעשות לי אלבום מזרחי, אבל לא רציתי. עמוק בתוך הנשמה שלי היה הפיוט. לפעמים אני חושב, מדהים איך היקום הזה עובד. מקריית שמונה הקטנה, לאיזה מקומות ולאיזה במות הגעתי'".
ובכל זאת פספסת את הגל האמוני, שמובילים היום חנן בן ארי וישי ריבו. יכולת להיות כוכב.
"אמנם לקהל הרחב אני מוּכר פחות, אבל יש לי את הקהל שלי והוא לא קטן. כבר בגיל צעיר הבנתי שאני בסוג של שליחות להביא את הפיוט לקדמת הבמה, והרבה זמרים מהגל שאת קוראת לו 'אמוני' באו אליי כדי ללמוד פיוטים, אם זה מאיר בנאי ז"ל, קובי אוז, דוד ד'אור ואחרים. אני בהגשמה מלאה בקטע הזה, אני לא מרגיש שום פספוס".
נעמה: "זה מה שיפה בליאור כאמן, שהוא יודע מי הוא. לי זה לקח 'רק' 40 שנה במדבר עד שמצאתי את עצמי".
ליאור, בשנים האחרונות ראינו אותך בתפקיד אורח בסדרות "שנות ה־80" ו"שנות ה־90". קריירה חדשה?
"שלום אסייג ביקש ממני לבוא לגלם דמות של פייטן עיוור שהוא הכיר בילדותו, וזאת הייתה חוויה מקסימה. לא האמנתי שכל כך הרבה אנשים צופים בזה, הייתי מחופש כולי, ובכל זאת לא הפסיקו לדבר איתי על זה".
איך אתה מרגיש נוכח מה שקורה היום בקריית שמונה?
"עצוב לי. כל המשפחה שלי עוד גרה שם, הם נמצאים כבר שנה וחצי במלון בתל אביב, נוודים בעל כורחם. הם עוד לא חזרו הביתה כי זה לא נגמר לגמרי, הם עדיין פוחדים".
בשנה שעברה הופעת בטקס המשואות הממלכתי, בניגוד להרבה זמרים שהעדיפו להופיע בטקס האלטרנטיבי של משפחות החטופים והנרצחים. זו הצהרה פוליטית?
"לא עניין אותי בכלל מי ארגן את הטקס ולא פחדתי משום איום של מחנה כזה או אחר. בטקס שודר קטע תפילה לפדיון שבויים שביצעתי במתחם נובה, וזה היה מרגש מאוד. אם היו פונים אליי מהטקס האלטרנטיבי, הייתי מסכים גם להם, אין פה אישיו פוליטי בכלל. החטופים צריכים להיות מעל לכל פוליטיקה, צריך להוציא אותם לפני הכול".
